משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ג:ה

1[ ה ] נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת [ ו ] בלבד שתהא נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה – רוב חוקרי זמננו 27 פליקס, הצומח, עמ' 144. נימוקים נוספים מוסיפה דיקשטיין, המטבח. זיהו את הקישוא עם ה"קתא" (Cucumis melo) ודחו בכך את ההצעה שהכוונה למלפפון שלנו. זאת משום שצמח המלפפון, בצורתו המתורבתת או בצורת הבר שלו, אינו מופיע בארץ אלא מהמאה השלוש עשרה. הקישוא ארוך או מעוגל ולא קצר כמלפפון, משום שניתן היה לתלותו בחוט: "הקשואין והדלועין התלויין בגמי על פתחי חניות..." (תוס', מכשירין פ"ג ה"ט, עמ' 675). גם הסופר הרומי קולומלה התרשם מתופעה זו (המוכרת עד היום בכפר המסורתי): "הקישואים המעוקלים והדלועים הנפוחים, משתלשלים לעתים מגגות הסוכות ולעתים זוחלים בשמש מתחת לעשב כנחשים". 28 קולומלה, על חקלאות, 10, 380-379; פליניוס, תולדות הטבע, 19, 66-63. גם פליניוס מדגיש את האפשרות שהקישות יתעקל או יקבל צורה מעוותת אחרת. בכך דומה הקתא לדלעת שגם היא משנה את צורתה.

2מותר לזרוע שני מינים זה ליד זה ובלבד שגוף הירק יוטה לכיוונים שונים. ההלכה קשה ביותר. לעיל שנינו דינים שונים המחייבים הרחקה. מותר לזרוע שדה ליד שדה (והיו מחלוקות שונות בדבר הגדרת אורכו ורוחבו של שדה), אבל ברור היה שסתם כך אין לזרוע מין אחד ליד האחר. מעתה מתברר שבשני מינים די בהטיית השער, ואת כל המשניות הקודמות יש להעמיד במצב שהשער של הירקות ממינים שונים אינו נוטה לכיוון שונה. הסבר זה קשה במיוחד לדעת הרמב"ם (לעיל פ"ב מ"ו) שצריך הרחקה גם בין השדות. האם הטיית הירקות מועילה יותר מהרחקה? ייתכן שלפנינו דעה מקלה בהרבה, או שיש לפרש שעד עתה דובר בירקות שהעלים שלהם מעורבים, ואז צריך הבדלות ברורות כפי ששנינו לעיל. אבל הבדל השערות מספיק תמיד, וזהו ששנינו בתוספתא שצוטטה לעיל: "ומותר אדם לעשות בתוך שדהו גומא קטנה שהיא עמוקה טפח וליתן לתוכה ארבעת מינין והופכן לארבע רוחותיה" (פ"ב ה"ט; ירו', כח ע"ד). בירושלמי יש תוספת דיון חשובה: "רבי אבא בר כהנא שמעון נרשייה בשם רבי שמעון בן לקיש: בנוטין לחורבה שנו. רבי מנא בעי אם בנוטין לחורבה, ניתני שמונה? שנים מיכן ושנים מיכן ושנים מיכן ושנים מיכן" (כח ע"ד). ריש לקיש מפרש שמדובר בגומה בודדת שאין סביבה מינים אחרים, אחרת יהיה הזרע כלאיים בזרעים שמחוץ לאותה גומה. רבי מנא טוען שאם כך הוא מותר לזרוע שני זרעים ממין שונה בכל צד של הגומה ולהטות את השער לכיוונים שונים 29 מחלוקת דומה בבבלי, שבת פה ע"ב, למשנה ד. . לא נאמר מה דעתו של רבי מנא, אבל מסתבר שלדעתו מותר לזרוע כל עירוב שהוא ובלבד שיהיה ברור שהשער נוטה לכיוונים אחרים. כל זאת אפילו בלב שדה ממין אחד. בגומה בודדת ניתן לזרוע אפילו שמונה מינים, ואולי אפילו יותר, שהרי כיוון שונה ("שער נוטה") הוא לא רק לארבע רוחות העולם אלא גם לכיווני ביניים.

3ביתר עדי הנוסח נוסף משפט: ונוטה שער שלזו לכאן ושער שלזו לכאן שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין – החצי הראשון הוא חזרה מיותרת, ויחד עם חציו השני של המשפט הוא חסר ברוב עדי הנוסח הטובים 30 א, ב, ג5, ז, כ, ל, מ, ן, פ, ת, ת2. , והרב יהוסף אשכנזי כתב שבכל הספרים ליתא. דומה שהמשפט כולו הוא תוספת הסבר. ההכפלה של המשפט הראשון היא עדות לכך שמדובר בהערת צד שנגררה לתוך הטקסט של המשנה. עקרון מראית העין הוא אכן מרכיב מרכזי בדיני כלאיים 31 ראו על כך במרוכז במבוא למסכת. , הוא נזכר רבות בדברי אמוראים, אך אין הוא מופיע במפורש בדברי תנאים להלכות כלאיים. זהו, אפוא, פירוש טוב שחדר למשנה עצמה בשגגת מעתיקים שהיו תלמידי חכמים.

4"שער נוטה" הוא פתרון הנזכר בכרם גפנים, ושם ניתן להטות את הזמורות לכיוון שבעל הכרם רוצה בו. בדלעות הפתרון קשה אך עדיין אפשרי. גבעול הדלעת קצר, אך כשהדלעת צעירה ניתן להטותה לכיוון מנוגד. בירק זו שיטת טיפול כמעט בלתי אפשרית. אי אפשר להטות את הגבעול של כל ירק וירק. זאת ועוד, לחלק מהם גבעול קצר שאי אפשר להטותו כלל ועיקר. בקושי ניתן ליישב מקרה זה בגומה שבה ארבעה פריטים. אין לתמוה, אפוא, מדוע לא נזכר פתרון זה במשניות האחרות. עם זאת, ניתן לקבוע שמשנה זו כתובה בשפה הלכתית שונה מיתר המשניות. היא מעלה מרכיב הלכתי חדש של "שער נוטה" שלא נזכר לעיל ולהלן. יתר על כן, קשה לפשר בינה לבין המשניות הקודמות, ונראה שלפנינו גישה אחרת, מקלה בהרבה.

5ה"שער" הוא השערות שבקצה הירק. בשני המינים הללו השער איננו רב, העיקר הוא הפניית גוף הירק לכיוונים שונים, וממילא גם השערות תופנינה לכיוונים שונים. לפי הסברנו שכל המשפט הוא תוספת הסבר, קל יותר להבין את המערך ההלכתי במלואו, וייחודה של משנתנו מצומצם יותר.