משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ג:ו

1היתה שדיהו זרועה בצלים ומבקש ליטע בתוכה שורות של דילועים – כאן מדובר בשדה ממין אחד שרוצה לזרוע בתוכו מין אחר. לא ברור האם משנתנו היא דוגמה לשני מינים, והוא הדין לזורע שורות קישואים בתוך פול, או שמא לפנינו דין מיוחד לדלעת הנחשבת לצמח שנופו מתפשט במיוחד, או אולי דווקא לדלעת ובצלים. להלן נחזור לכך.

2רבי ישמעאל אומר עוקר שתי שורות – של בצלים, ונוטע שורה אחת – של דלעות. הנחת היסוד של המשנה היא שהשדה נטוע (זרוע) שורות מקבילות, ומההמשך עולה שסתם שורה היא ארבע אמות, כלומר זה המרחק הריק בין השורות. לדעת רבי ישמעאל עוקר שתי שורות ונוצר רווח של 12 אמות ממרכז שורות הבצלים, ונוטע שורה אחת של דלעות באמצע, ומניח קמה בצלים במקום שתי שורות – משאיר או זורע שורת בצלים בשטח שפינה משתי שורות אחרות, כלומר עקר ארבע שורות בצלים וכך נוצר מרחב של עשרים אמה, וזרע במקומן שתי שורות, אחת של דלעות ואחת של בצלים. אפשרות אחרת לפירוש תובא להלן. בדרך שהצענו מפרשים הר"ש והרא"ש, אם כי הרא"ש מסביר את המילים מעט אחרת ומגיע למסקנה שונה באשר למיקום שורת הדלעות: עוקר שתי שורות – של בצלים ומשאיר את השטח בור, ונוטע שורה אחת – של דלעות בצד הרחוק של הבצלים כך שבין הבצלים שנשארו לבין הדלעות מפרידות שתי שורות של בצלים שנעקרו (שמונה אמות), ומניח קמה בצלים במקום שתי שורות – עוקר עוד שתי שורות כדי שיהיה רווח בין הדלעות לבצלים של שמונה אמות.

3[ ועוקר שתי שורות ] ונוטע שורה אחת – החצי הראשון של המשפט חסר ונוסף בידי מעתיק קדום. המשפט נחוץ להבנת המשנה. לפי פשוטו הוא עוקר עוד שתי שורות וחוזר על אותו הסדר. כך יש להבין לפי הנוסח שלפנינו. אבל נראה שהנוסח המקורי היה " עוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת ומניח קמה בצלים במקום שתי שורות ונוטע שורה אחת " – "נוטע שורה אחת" הוא סיכום חוזר, כלומר במקום ארבע שורות בצלים (20 אמה) נוטע שורה אחת בלבד, והרווח בין הבצלים לירק הוא 10 אמות. פירוש זה מוכח מהתוספתא: "קצב (קצר) 32 אצלנו "קצר" וצריך להיות "קצב" כגרסת הרש"ס, כפי שהראה ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 617. דברי שניהם רבי ישמעאל אומר עשר אמות רבי עקיבא אומר שמונה אמות. מעשה היה בכפר פגי והורה רבי נחמיה כדברי רבי ישמעאל" (פ"ב הי"ב).

4להבהרת ההלכה יש לחזור לרקע הרֵאלי. בצלים נזרעים בשורות שהמרחק ביניהן, לפי המשתמע בהלכה זו, ארבע אמות. רוחב שטח הזריעה עצמו הוא מינימלי, שכן זרעי הבצלים קטנים, וגם הבצל השלם תופס מעט מקום. אם עוקר שתי שורות בצלים ונוטע במקומן שורת דלעות הרי שנוצר מרחק של 6 אמות מזרעי הדלעת למרכז זרעי הבצלים 33 בעל מלאכת שלמה מרכיב לתוך מחלוקת התנאים (ומחלוקת הראשונים בהבנתה) את העיקרון של שער נוטה, כלומר הטיית העלווה של הדלעות לצד זה או אחר. עיקרון זה הופיע במשנה ה אך אינו משמש ביתר המשניות, כפי שהערנו. על כן דומה שהוא מייצג גישה שונה ואין לשלבו במשנתנו. ראו עוד קושיותיו ופירוקיו של בעל מלאכת שלמה, ודברי הרש"ס המעדיף את פירוש הרמב"ם. .

5לפי פירוש התוספתא רבי עקיבא מקל.

6בירושלמי (כח ע"ד) מובא אותו משפט בצורה עקיפה יותר, וממנו יוצא שרבי ישמעאל דורש שתים עשרה אמות, ורבי עקיבא מקל ודורש 8 אמות רווח:

7"כהנא אמר דברי רבי ישמעאל פעמים שש עשרה פעמים שתים עשרה פעמים שמונה.

8א. בשעה שהוא נותן כל העבודה מבפנים שש עשרה,

9ב. מקצתה בפנים ומקצתה בחוץ שתים עשרה,

10ג. כולה מבחוץ שמונה.

11שמואל אמר לעולם שתים עשרה, ותני כן קוצב על דברי שניהן, רבי ישמעאל אמר שתים עשרה, רבי עקיבא אומר שמנה, הא רבי ישמעאל אמר שתים עשרה ורבנין אמרין שתים עשרה, מה ביניהון? סמיכה, על דעתיה דרבי ישמעאל אסור לסמוך ורבנין אמרין מותר לסמוך", ופירוש המשנה כך הוא: עוקר שתי שורות – של בצלים, ונוטע שורה אחת – של דילועים במקום השורה השלישית. אם נחשב גם את רוחב השורות עצמן, הרי שמפנה שתי שורות שרוחבן שמונה אמות וזורע דלעות ברוחב ארבע אמות, כלומר בשורה השלישית. כך מפרש הרמב"ם, ובעקבותיו רוב המפרשים.

12ומניח קמה בצלים במקום שתי שורות – אינו עוקר שתי שורות אלא משאיר אותן במקומן, ועוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת – חוזר על אותו תהליך של עקירה פעמים נוספות. כלומר, עוקר שתי שורות ובמקומן נוטע שורת דלעות, משאיר שתי שורות כמקודם ועוקר עוד שתי שורות ובמקומן באמצע נוטע שורת דלעות (הרחוקה משורת הבצלים 6 אמות), וחוזר חלילה. ההבדלים שהירושלמי מדבר עליהם נובעים מהאפשרויות להטות את הדלועים המתפתחים. אם מטים אותם כלפי חוץ (כלפי הבצלים) המרחק המינימלי בין הבצלים לדלועים הוא 8 אמות, ואם מטים את העלווה כלפי פנים (השטח בין שורות הדלועים) הרי שהמרחק בין הבצלים הדקים לעלוות הדלועים הוא שש עשרה אמה.

13רבי עקיבה אומר עוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות ומניח קמה בצלים במקום שתי שורות – ההבדל בין התנאים הוא במילים "ונוטע שורה אחת" (רבי ישמעאל) או "ונוטע שתי שורות" (רבי עקיבא). נמצאנו למדים שלדעת רבי עקיבא ברווח של עשרים אמה זורע שתי שורות שהרווח ביניהן ארבע אמות, נמצא שהרווח בין הבצלים לירק שתים עשרה אמות, ועוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות – וכן הוא עושה אם רוצה לזרוע יותר משתי שורות. המשפט בעצם מיותר, אך הוא נכתב בהשראת המשפט הקודם בדברי רבי ישמעאל ששם הוא נחוץ, כמו שפירשנו. למעשה דעתו של רבי עקיבא היא משנה ד לעיל, שמותר לזרוע שתי שורות ירק כלשהו ושתי שורות של מין אחר, ודילועים הם כמו כל ירק אחר, וחכמים אומרים אם אין בין שורה – של בצלים, לחברתה – של בצלים, שתים עשרה אמה לא יקיים את הזרע שבינותיים – בדרך כלל מקובל לפרש שהרווח הנחוץ בין שורת בצלים אחת לחברתה הוא שתים עשרה אמות, ואז ניתן לקיים דילועים באמצע. לפי שני הפירושים הראשונים שהצענו ברור שלחכמים דעה שונה משל רבי ישמעאל. לדעתם בעצם די במרחק של שש אמות בין הדילועים לבצל. לדעתנו זה פשוטה של משנה. אבל הירושלמי שציטטנו לעיל קובע שחכמים כרבי ישמעאל, כלומר יש לקרוא: וחכמים אומרים אם אין בין שורה – של בצלים, לחברתה – של דלועים, שתים עשרה אמה לא יקיים את הזרע שבינותיים – ואזי חכמים הם כרבי ישמעאל. לכאורה קשה שחכמים חוזרים על עמדת רבי ישמעאל, והרמב"ם עונה על כך שלחכמים חשוב רק המרחק הכולל בין שורות הדלעות לשורות הבצלים, ואילו לרבי ישמעאל חשוב גם המרחק בין הדלעות לבין עצמן, ואם אין שתי אמות ביניהן השדה נחשב לכלאיים. כלומר: לדעת רבי ישמעאל אין זה משנה היכן ממוקמת שורת הדלעות, במרכז השטח הפתוח או באחד מצדדיו, ולפי שמואל יש לה מיקום מחייב. מדבריו אף משמע שסך השטח הפתוח הוא 16 אמה. בירושלמי מובא הסבר שונה במקצת (כח ע"ד).

14לפי דרכנו ניתן ליישב את הכפילות גם בדרך אחרת. כבר הראינו 34 ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה ומ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; לעיל פ"ב מ"א, מ"ו ומ"ז, אולי גם שביעית פ"ב מ"ג (ראו פירושנו לה) ועוד. כאמור, בחלק מהם מנסים הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינה) בין הדעה הראשונה לשלישית. במקרה שלנו ניסיונם של הירושלמי והרמב"ם למצוא הבדל בין חכמים לרבי ישמעאל הוא בדרך זו של הבבלי. כי לעתים המשנה פותחת בסיכום ואחר כך מביאה מחלוקת שהסיכום הוא אחת הדעות בה, ולעתים ההפך: היא פותחת במחלוקת ומסיימת בסיכום כאחת הדעות. כך גם אצלנו: המשנה פותחת במחלוקת ומסיימת בסיכום כדעת רבי ישמעאל.

15להבנת המשנה יש להבין את הרקע החקלאי. "דילועים" הם בעיקר דלעות, אך אולי גם כל הצמחים הדומים, כגון האבטיח. בשעת הזריעה נזרעים הזרעים של הבצלים בשורות שהמרחק ביניהן ארבע אמות. הוא הדין בזרעי הדילועים. לאחר מכן הבצלים גדלים ומתפשטים מעט (כמה סנטימטרים לכל כיוון). מתחת לפני הקרקע מצויות פקעות הבצל התופסות מעט יותר שטח, אבל אין רואים אותן וההתפשטות מצומצמת מאוד. אשר לדילועים, אלו גדלים על פני השטח ותופסים שטח שרוחבו עשוי להגיע עד לאמה או שתי אמות בערך. המשנה מדברת על שטח פנוי בשעת הזריעה, ובשעת האסיף הוא פחוּת בגודלו. למעשה אין הבדל בינו לבין שדה כלאיים.

16משנה ד קבעה שמותר לנטוע שתי שורות של קישואים, שתיים של דילועים ושתיים של פול מצרי. לכאורה המשנה מתירה לזרוע שורות אלו ללא רווח ביניהן, ובכך היא סותרת את משנתנו. התלמוד הירושלמי למשנה ד (כח ע"ד) קובע שמשנה ד מניחה כמובן מאליו שיש צורך ברווח כמו במשנתנו. לדעת חזקיה התנאים החולקים במשנתנו יחלקו גם במשנה ד. לדעת רבי יוחנן רק בדלעת נדרשת הרחקה רבה, אבל בירק רגיל כולם מודים לרבי עקיבא שדי בשמונה אמות. הרמב"ם מעדיף את התירוץ הראשון ואומר שמשנה ד עוסקת בעירוב בין ירק כלשהו ודילועים ומשנתנו רק בבצלים, ולבצלים דין שונה (או לשילוב של בצלים ודילועים), "מפני שאפשר שכן היה המנהג", כלומר הוא אינו יודע מדוע יש להחמיר בבצלים, ותולה את ההלכה בנוהג ולא בתפיסה משפטית עקיבה. עוד יש להוסיף שמהמשנה הבאה ברור שלדלעת דינים שונים מלירק. ירק ניתן לזרוע בצפיפות גדולה יותר. הדלעת בכלל, ודלעת יוונית בפרט, נחשבו לצמח שעלוותו מתפשטת ו"כובשת" את הנוף, ולכן החמירו בה. החמרה דומה שנינו לעיל (פ"ב מי"א). ברם הסבר זה אינו מספק, שכן גם משנה ד עוסקת בדילועים. אולי אפשר לפרש שמשנה ד עוסקת בסתם דילועים ומשנתנו בדלעות שהן מתפשטות יותר, כפי שאמרנו.

17הר"ש מציע הסבר אחר לסתירת המשניות. לדעתו משנתנו עוסקת בשדה שלם שבתוכו משולבות דלעות, ושם מדובר בשדה שמלכתחילה הוא מנומר, שתי שורות מכל מין. לא רק שהסברו עומד בניגוד לירושלמי כפי שהוא לפנינו, אלא שהוא גם אינו מובן כשלעצמו. הרי משנה ד אסרה לשלב שורה בודדת של ירק בשדה ירק אחר, ומשנתנו מתירה זאת. רבי אליעזר אסר זאת גם אם שורת הירק האחרת חוזרת, וזה ממש המקרה שלנו. אם כן, מה שבמשנה ד שנוי במחלוקת ואין בו הגדרת מרחקים ורוחב שנוי אצלנו בסתם, אבל עם מגבלות של רוחב ומרחק שלא שמענו כמותן 35 הרא"ש מציע שמשנתנו בעוקר ומשנה ד בנוטע מלכתחילה, וכל האבחנות הללו אינן רמוזות במשניות עצמן והם מנוגדות לירושלמי. . אנו הצענו שבעצם דברי רבי עקיבא הם סתם משנה ד, ושתי המשניות עוסקות באותו נושא, האחת סתמית ובאחרת מחלוקת.

18עם כל זאת, ואף שניתן לתרץ את הסתירות בין המשניות, המערך הכולל איננו אחיד. הנתונים שבידינו הם שאם זורע שורה אחת ממין שונה יש מחלוקת על אורכה ורוחבה (משנה ג לעיל), אבל בשתיים אין מחלוקת על האורך, יש הסכמה על רוחב קבוע, והמחלוקת היא רק על מקרה של סירוגין (משנה ד), ובשילוב של שורה חוזרת בשדה בצלים ניתן לזרוע שורה אחת אבל עם הגדרות מרחק מיוחדות שלא שמענו כמותן. דומה שזהו מערך מורכב שקשה להלמו. כפשוטן משנה ג ומשנה ד הן יחידה אחת, ומשנה ג מגדירה את המונח "שורות" הנזכר במשנה ד (ליתר דיוק, משנה ד מדברת על "השורות" כפי שהוגדרו במשנה הקודמת). משנה ו מציגה גישה הלכתית שונה לחלוטין.