משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ד:ט

1הנוטע את כרמו על שש עשרה אמה שש עשרה ארכה – מרחיק בין שורה לחברתה שש עשרה אמה, מותר להביא זרע לשם – מותר לזרוע בין שורה לשורה, כי בפיזור על שש עשרה אמה אין הגפנים מצטרפות לכרם והן נידונות כגפנים יחידות, ואין להרחיק מן השורה אלא שישה טפחים כדין ההרחקה מגפן יחידה. הלכה זו כבר אמורה במשנה הקודמת, והיא דעת תנא קמא שם (רא"ש). אלא ששם התקשרה הלכה זו להלכה על שלוש שורות ולהלכה על שורה אמצעית שחרבה, ובמשנתנו היא מתקשרת למעשה ולדבריהם של רבי מאיר ורבי שמעון החולקים עליה. אף על פי כן לפנינו חזרה על אותה ההלכה במשנה אחת ובמשנה הבאה אחריה, שלא כדרכה של המשנה. לפנינו שתי משניות ממקורות שונים, וכדרכה של המשנה היא לא שינתה את לשון המקורות וגוף ההלכה שבהם.

2אמר רבי יהודה מעשה בצלמין 34 כך גם ב- א, ג5, ג8, ו, ז, ט, ל, נ, ן, פ, ש. בשאר: "צלמון", ובבבלי, בבא בתרא פב ע"א: "צלמית". – רבי יהודה מרבה להביא בדיונים בהלכה עדויות על מעשים מימיו בצעירותו, מימי דור יבנה ומימים ראשונים. עשרות רבות של עדויות של רבי יהודה בלשון זו מצויות בספרות התנאית ובתלמודים. צלמין (צלמון) היא עיירה בגליל התחתון (איור 39). היא ידועה מכך שיוסף בן מתתיהו ביצר אותה לקראת המרד הגדול (מלח', ב 573; חיי יוסף 188). המקום נזכר בסיפור אגדי למחצה על אחד מצלמון שמת בנשיכת נחש (משנה, יבמות פט"ז מ"ג). רבי יהודה מספר סיפור אחר על המקום: "וכן היה רבי יהודה אומר יורדת הצלמון אסורה מפני שכזבה בשעת פולמוס. אמרו לו כל מימי בראשית כזבו בשעת פולמוס" (תוס', פרה פ"ט ה"ב, עמ' 637). הסיפור הוא על המעיין של העיר שיבש בשעת המרידה (מרד החורבן או מרד בר כוכבא); בהמשך הסיפור שם נאמר שגם השילוח יבש, והדברים מתאימים יותר למרד הגדול. מכל מקום, זהו שוב סיפורו של רבי יהודה על העיירה הגלילית הזו 35 ראו עוד פירושנו להלן פ"ז מ"ד, ושם השתרבב השם "צלמון" בהשפעת משנתנו. .

3באחד שנטע את כרמו על שש עשרה אמה שש עשרה אמה – הרחיק כפי ההלכה השנויה במשנה, היה הופך סער שתי שורות – הופך ראשי הענפים של שתי שורות, לצד אחד – כדי שלא יסוככו על הזרעים שביקש לזרוע בין השורות, וזורע את הניר – וזורע את האדמה החרושה משני צדי השורות, ובשנה האחרת היה הופך את השער למקום הזרע – ובשנה שלאחריה היה הופך את הענפים למקום שזרע בו בשנה הקודמת, וזורע את הבור – זורע את המקום שבשנה הקודמת היה בור. אותו אדם בצלמון עיבד את אדמתו שנה אחת ובשנה השנייה הניחה בור, אלא שלא עשה זאת רק בגלל שיטת עיבוד הקרקע אלא אף בגלל איסור כלאיים, וכמות ששנינו בפ"ג מ"ה: "נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה ונוטה שער שלזו לכאן ושער שלזו לכאן, שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין".

4ובא מעשה לפני חכמים והתירו – המעשה בא לפני בית הדין. מרובות העדויות בספרות התנאית על הלכות שעליהן נאמר שהמעשה בא לפני החכמים והתירו או אסרו, הכשירו או פסלו, טיהרו או טימאו. מבחינה הלכתית רשאי היה האיש לזרוע את כרמו בהתאם להלכה שבמשנה ח וברישא של משנה ט, אלא שהיה עליו להימנע מלזרוע מתחת לזמורות. בעל הכרם החמיר על עצמו והפנה את כל הזמורות לכיוון אחר, וכך נמנע מכל ספק וחשש.

5המעשה מצטרף לרשימה ארוכה של עדויות על שמירת מצוות בגליל, כנראה כבר בימי הבית. בעל הכרם הוא יהודי ירא שמים ולמדן שיודע כיצד לנהוג כהלכה גם בתחום מסובך זה של כלאיים. הוא נהג כהלכה עוד בטרם התפשט הידע הנדרש ובטרם התבררה השאלה אפילו לחכמים עד תומה.

6רבי מאיר רבי שמעון אומרים אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות מותר – דין כרם גדול כדין כרם קטן, וכשם שאין להרחיק בכרם קטן, בשתי שורות של גפנים, אלא שמונה אמות בלבד כדי להביא זרע ביניהן, כך בכרם גדול הנוטע על שמונה שורות מותר לו להביא ביניהן זרע 36 כמו ששנינו במשנה ח בפרקנו. . או בלשון אחרת: שורות על שמונה אמות אינן מצטרפות ואין צורך להרחיק שש עשרה אמות, כאמור בהלכות ששנינו ובמעשה שהובא במשנה.