משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ז:ח

1עציץ נקוב – ובתוכו זרע, מקדש בכרם – אם הניחו בכרם הריהו מקדש את הכרם ואוסרו בהנאה, שכן עציץ נקוב נידון כזורע בקרקע, כשנוי במשנת דמאי לעניין מעשרות: "עציץ נקוב הרי זה כארץ" (פ"ה מ"י), ושאינו נקוב – המניח עציץ שאינו נקוב בכרם, אינו מקדש – את הענבים.

2העציץ מופיע במקורות הארץ-ישראליים כמעט אך ורק בהקשר של זריעה בתוכו, וחוזרת האבחנה בין עציץ נקוב, שיש לו חור בתחתיתו 35 מתוס', עוקצין פ"ב הי"ז-הי"ח, עמ' 688, משמע שרק נקב בתחתית הופך את העציץ לנקוב. , לבין עציץ שאינו נקוב. בבבל מופיע העציץ גם ככלי רגיל יותר ונזכר מאכל הנמצא בתוך העציץ, ו"עציצא דבית הכסא" ששימש לריכוז מי שופכין (בבלי, בבא בתרא קמד ע"ב; מגילה טז ע"א). במשנה הארץ-ישראלית נזכר עוד העציץ ככלי שהסייד משתמש בו לשמירת הסיד בזמן העבודה (משנה, מקוואות פ"ב מ"ח). הווה אומר, מדובר בכלי בעל פתח רחב במיוחד שניתן להכניס בו את מברשת הסייד. סדרת מקורות אחרת מדברת על "השותה מעציצו": "האונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא. כיצד שותה בעציצו אפילו היא חגרת, אפילו היא סומא, ואפילו היתה מוכת שחין. נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל, אינו רשאי לקיימה שנאמר (דברים כב כט) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו" (משנה, כתובות פ"ג מ"ד-מ"ה). אם כן, שותה בעציצו הוא מונח למי שצריך לקיים אישה שאנס, בכל מחיר. ייתכן שהדימוי בא מהתחום החקלאי, שותה מעציצו כמו צמח בעציץ שאינו יכול להיזון אלא ממה שיש בעציץ, או אולי עוקצו של המשפט הוא משום שהעציץ הוא "עציצא דבית הכסא". מהעציץ שותים מי שופכין, וזהו עונשו של האנס שנגזר עליו לשתות מים אלו. אם אכן פירוש זה נכון הרי שהמשנה הכירה אותו מטבע לשון שכמותו מצאנו רק בתלמוד הבבלי.

3כל אלו הם היוצאים מהכלל, בדרך כלל העציץ שימש לזריעה ולנטיעה. עציץ נקוב נחשב לקרקע ועציץ שאינו נקוב למנותק מהקרקע. במשמעות זו מופיע העציץ בסדרה ארוכה של הקשרים בדיני כלאיים (האם הצמח בעציץ נחשב לזרוע), בדיני שבת (האם תלישת הצמח היא קצירה), בשביעית (האם חלה שביעית על הנטוע בעציץ) ובשאלות דומות 36 ברנד, כלי חרס, וכגון משנה, שבת פ"י מ"ו; תוס', ערלה פ"א ה"ג, ועוד. .

4במקורות אין תשובה ברורה מדוע נטעו או זרעו בעציץ, וברור שהחקלאות העיקרית הייתה קשורה ישירות לקרקע. עם זאת, השימוש בעציץ היה נפוץ למדי. בדרך כלל מדובר על ירקות או זרעים בעציץ 37 משנה, עוקצין פ"ב מ"ט-מ"י; תוס', פ"ב הי"ז; ירו', שבת פ"י ה"ו, יב ע"ד; בבלי, גיטין כב ע"א, ועוד. , אם כי גם על גפן הנטועה בעציץ (ירו', לא ע"א; תוס', ערלה פ"א ה"ג). את הזרעים זרעו בעציץ כדי לגדל מהם צמח הראוי לנטיעה בשדה, או כדי לבדוק את הזרעים. המגדל היה זורע בעציץ מִדְגם קטן מזרעים שקנה כדי לבדוק את כושר הנביטה שלהם: "אין בודקין את הזרעים בגללים אבל בודקין אותן באדמה ובעציץ ומשיירין משביעית למוצאי שביעית" (תוס', שביעית פ"א הי"ב). כמו כן טמנו את הזרעים בעציץ כדי שיישמרו, בתנאים טבעיים, לשנה הבאה: "הטומן את הלוף בשביעית, רבי מאיר אומר דרך ארץ טומנו בעציץ כדי שלא יצמח, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" (תוס', שביעית פ"ד ה"ב).

5הנקב שמדובר עליו נועד לאפשרות שהשורש יציץ מהעציץ ויתחבר לקרקע: "כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שרש קטן" (משנה, עוקצין פ"ב מ"י). את העציץ הניחו על הקרקע בבית או בשדה הנטוע או הזרוע, או על גבי יתדות (תוס', עוקצין פ"ב הי"ז, עמ' 688; בבלי, גיטין ז ע"ב – איור 49).

6העדות על השימוש בעציצים היא אחת העדויות המרתקות לרמת התחכום של החקלאי הקדום; מטרתו לאפשר בדיקה, טיפוח והפקת זרע, כאשר ברור שהגידול המסחרי הוא בשדה רגיל.

7רבי שמעון אומר זה וזה – בין נקוב ובין שאינו נקוב, אסורין ולא מיתקדשים – "אסורין" או "אסורים" ברוב הנוסחאות 38 א, ג5, ג9, ג17, ז, ל, מ, ן, ס, פ. , ולפנינו בדפוסים: "אוסרין". "מיתקדשים" רק בכ"י קופמן, וברוב הנוסחאות: "מקדשין" או "מקדישין" (ו, נ). דעתו של רבי שמעון היא שאף עציץ נקוב אינו כזרוע בקרקע, וכך היא דעתו בתחומים רבים של ההלכה, בין לחומרא ובין לקולא. במשנת שבת שנינו: "התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, ורבי שמעון פוטר בזה ובזה" (פ"י מ"ו), ובברייתא השנויה בתוספתא ובשני התלמודים נאמר: "רבי שמעון אומר אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד" (תוס', ספ"ד), והתלמודים מוסיפים: "כרבי שמעון ברם כרבנין אית חורנין" (ירו', לא ע"א; בבלי, שבת צה ע"א). כלומר, רבי שמעון מבדיל לעניין הכשר זרעים בלבד בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, שהנקוב דינו כמחובר לקרקע ואינו מוכשר לקבל טומאה ושאינו נקוב נחשב כתלוש ומוכשר לקבל טומאה אם באו עליו מים, אבל לדעת חכמים יש דברים נוספים שמבחינים בהם בין עציץ נקוב לשאינו נקוב 39 בעל מלאכת שלמה עורך רשימה של הלכות שרבי שמעון חולק בהן על חכמים ואינו מבדיל בין עציץ נקוב לשאינו נקוב. .

8המעביר עציץ נקוב – ובתוכו זרע, בכרם - העבירו אך לא הניחו על פני הקרקע, [ ו ] אם הוסיף מאתים – אם בשעת העברתו את העציץ בכרם הוסיף הזרע אחד ממאתיים ממה שגדל בהיתר, אסור – באכילה. השיעור של אחד ממאתיים הוא השיעור של גידול בהלכות כלאיים, כשנוי לעיל "אם הוסיף במאתים אסור" (פ"ה מ"ו), ובמשנת ערלה: "הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים" (פ"ב מ"א).

9בתוספתא נאמר: "המעביר עציץ נקוב בכרם, אם הוסיף מאתים אסור, אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן" (פ"ד הי"ג), כלומר הוא אסור באכילה אך אינו מתקדש להיות אסור בהנאה כדין כלאיים.

10הדיון בעציץ נקוב שמעבירים אותו בכרם יכול להיות דיון במציאות רֵאלית, אולם הבירור הנוסף אם הוסיף מאתיים הוא דיון הלכתי ללא מציאות רֵאלית. כיצד ניתן למדוד אם הוסיף מאתיים תוך כדי ההעברה בכרם? כפי ששיערנו לעיל (פ"ה מ"ו) הוספה של אחד חלקי מאתיים עולה ליום בערך, והרי היא ודאי יותר מכדי "העברה".

11ההלכות במשנה ובספרות התנאית כולה, רובן ככולן, עולות מתוך המציאות וחיי היום-יום לפי עקרונות ההלכה, אך יש שהמשך העיון ההלכתי בנושא יש לו רק יסוד של בירור עיוני הלכתי.