משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ט:א

1הפרק התשיעי והאחרון במשנת כלאים עוסק בכלאי בגדים כפי הסדר שבמקרא. בספר ויקרא (יט יט) ובספר דברים (כב ט-יא) נזכרים תחילה כלאי זרעים וכלאי הכרם, לאחריהם כלאי בהמה ולאחריהם מזהיר הכתוב "שעטנז לא יעלה עליך" ו"לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו". המשנה, כשאר המקורות התנאיים ואף האמוראיים, אינה מזכירה את הכינוי המקראי "שעטנז" אלא נוקטת בכינוי "כלאים", כבכלאי הכרם והזרעים.

2תחילה מבררת המשנה מה הם כלאי בגדים, שאין איסור כלאיים אלא צמר ופשתים (משנה א ו- ב) ולאחר מכן מפרטת אילו אריגים יש בהם משום כלאיים (החלק השני של משנה ב עד משנה ד). המשניות לאחריהן (ה-ו) מציעות כיצד לנהוג בבגדי כלאיים, שהרי כלאי בגדים אינם אסורים אלא בלבישה. המשניות האחרונות בפרקנו (ז-י) דנות אימתי אריגת הבד או חיבור בין שני בדים, צמר ופשתים, יש בהם משום כלאיים.

3רוב המשנה עוסק במצב שבידי יהודי יש בגד כלאיים, ונראה שהסחר בבגדים כאלו היה רב. זאת ועוד, יהודים ארגו בגדים בשביל גויים ועל כן כללו בהם חוטי שעטנז. הסחר הרב עם הגויים עולה גם ממשניות אחרות 1 ראו במבוא למסכת. .

4המשנה קובעת כי רק צמר ופשתים יחדיו הם כלאיים, ומונה את הדברים האחרים שאינם צמר ופשתים.

5אינו אסור משם כלאים – משום כלאי בגדים, אלא צמר ופשתים – שהרי התורה קבעה במפורש: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב יא). בספר ויקרא (יט יט) לא נאמר אלא "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך", ואין בו כל ביאור או פירוט מהו "בגד כלאים שעטנז". במדרש תנאים מבואר: "לא תלבש שעטנז – למה נאמר לפי שהוא אומר ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, אבל לא שמענו שעטנז מהו, הרי אתה דן, נאמר כאן שעטנז ונאמר להלן שעטנז, מה שעטנז שנאמר כאן בצמר ופשתים הכתוב מדבר אף שעטנז שנאמר להלן בצמר ופשתים הכתוב מדבר" (עמ' 138).

6"אינו" – כך הוא בנוסחאות הארץ-ישראליות ובקטע גניזה, ובדפוסים: "אין". "משם" – כך בנוסחאות עיקריות 2 ראה פירושנו לשבת פ"י מ"ו. . מהמשך המשנה משתמע כי הצמר הוא צמר רחלים או אילים בלבד, ובתלמוד הירושלמי ערוך מדרש כתובים מן הכתוב בספר מלכים (ב ג ד): "ומישע מלך מואב היה נוקד... והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אלים צמר – אין לך קרוי צמר אלא צמר אלים בלבד" (לא ע"ד), ולפני כן באותה דרשה: "צמר שאין לו שם לוויי", והוא לדעת המדרש צמר אילים ורחלים בלבד.

7ואינו מטמא בנגעים – בנגעי בגדים, כמפורט בספר ויקרא יג מז-נט ובמשנת נגעים פי"א מ"א, אלא צמר ופשתים – בצמר ופשתים בלבד חלים כל אותם דברים שהתורה מצווה לנהוג בהם בבגד שנראה בו נגע. בברייתא מובא בשם דבי רבי ישמעאל: "הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים מה להלן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים" (בבלי, שבת כו ע"ב; יבמות ד ע"ב; מנחות לט ע"ב). כאמור למשנה מקבילה בנגעים, אלא שמשנת נגעים מוסיפה שעורות הים (עור של לווייתן וכדו') אינם מטמאים בנגעים. מאליה מתעוררת השאלה: עורות חיות הים – מאן דכר שמיה? המשנה מבוססת על סדרת הלכות שאינן כתובות במפורש במשנה, אבל מופיעות במקבילות. ההלכה היא שאין מיטמאין בנגעים אלא צמר, פשתים ועורות. הגבלה זו משתמעת אכן מהמקרא המדבר על נגע בצמר, בפשתים או בכל כלי עור (פסוקים מז-מח). בספרא שנינו: " 'הבגד' יכול השיריים, והסיריקון, והכלך, וצמר גפן, וצמר גמלים, וצמר ארנביים, ונוצה של עזים, תלמוד לומר ב'בגד צמר' או 'בבגד פשתים' " (ספרא תזריע, פרק יג ה"א, סח ע"ב; שמיני, פרשה ו ה"ט, נג ע"א), ובתוספתא: "הלבדין 3 לבד איננו אריג אלא בד שנוצר מלחיצה של צמר בלתי טווי, או ממוכין, שהם בלאי האריג. והעורת והאוהלין הרי אלו מטמאין בנגעים" (נגעים פ"ה ה"א, עמ' 623). על רקע זה של המשפט שעורות מטמאים בנגעים מוסיפה המשנה בנגעים שעורות הים אינם מטמאים בנגעים.

8המשנה שלנו אמנם אומרת שנגעים נוהגים רק בצמר ובפשתים, אך מן הסתם אין היא גורעת את בגדי העור הנזכרים במפורש בתורה. המשנה בכלאים התמקדה בצמר ופשתים כי הם ההגדרה של כלאיים ושל בגדי כוהן גדול, ומשום שאלו היו הבגדים הנפוצים, ובגדי עור היו נדירים ביותר. בעורות המעטים שעמדו לרשות קדמונינו השתמשו להכנת מצעים וכלים שונים. מיעוט העור נבע ממיעוט אכילת בשר, שהיה נדיר בארץ יחסית לאירופה 4 ראו פירושנו לכלים פ"ב מ"א. . אם כן משנת נגעים איננה עצמאית, אלא היא מתבססת על משנה קדומה אשר הזכירה במפורש את דין העורות (לכלאיים או לנגעים), ומגיבה לה. אבל אין זו משנת כלאים שלנו, אלא משנה קדומה אחרת שכללה את בגדי העור.

9התלמוד הירושלמי מבחין בין צמר ופשתים שבכלאיים לצמר ופשתים שבנגעי בגדים: "תנינן תרין כללין ולא דמיין דין לדין. תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועין בין לבנין [ו]תנינן 5 כך בר"ש וברש"ס. אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים ובלבד לבנים" (לא ע"ד), וכן שנינו בספרא (תזריע, פרשה ה פרק יג ה"ג, סח ע"ב): "יכול יהו טמאים בין צבועים בין שאינן צבועים, תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו", כלומר לבן בלתי צבוע כברייתו. אם כן, יש דמיון בין דין כלאיים לדין נגעים, אך אין זהות ביניהם, וגם בדין עור אין זהות בין השניים. במשפטים שציטטנו מסוכמת סדרת הלכות ששייכות לתורה שבעל פה. רשימת האריגים, החריגים וההבדלים בין כלאיים לנגעים (כגון שבנגעים אין מיטמאים אלא בגדים בלתי צבועים) כולם מעידים על מסורת בעל פה העוסקת בפרטים שונים הן בכלאיים והן בנגעים.

10אין הכהנים לובשים לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים – בגדי הכוהנים ההדיוטות, להוציא בגדי הכוהן הגדול, עשויים היו מצמר ופשתים בלבד. בספר שמות לט כז-כט סדורים פרטי עשיית הבגדים של הכוהנים: "ויעשו את הכתנת שש מעשה אֹרג לאהרן ולבניו" – השש הוא פשתים. ובהמשך: "ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעֹת שש ואת מכנסי הבד שש משזר". אף אלו עשויים פשתים. ולהלן: "ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני", שלושת האחרונים הם צמר צבוע.

11צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן – שערבבם, זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר – לארגו או לתפרו עם פשתן, שכן צמר הרחלים בטל ברוב של צמר הגמלים.

12אם רוב – הצמר, מין הרחלים אסור – לצרפו לפשתן, שכן רוב הצמר מן הרחלים, מחצה למחצה אסור – מחצה על מחצה הוא מקרה של "ספק נגעים". לגבי ספק נגעים נקבע שבמקרה זה יש להקל 6 נגעים פ"ה מ"ד ומ"ה ופ"ד מי"א. לפי המשניות שם זהו מקרה של עד שלא נזקק לטומאה, ומעמידים את הנגע על חזקתו הקודמת וטהור. , אבל דין נגעים כאן צמוד לדין כלאיים שבו מחמירים בספק. נמצאנו למדים שההלכה נקבעה לפי דין כלאיים וממנה נגררה לנגעים, בניגוד לדיני נגעים עצמם, ואכן בתוספתא נגעים נאמר: "צמר הגמלים צמר הרחלים שטרפן זה בזה רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור" (פ"ה ה"א, עמ' 623).

13וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה – הפשתן הוא גידול חקלאי דמוי חיטה שגבעוליו שימשו להתקנת חוטים לאריג, והיה מקור עיקרי להפקת חוטי אריג בגליל (לעיל פ"ב מ"ז). הקנבוס הוא צמח הקנביס; הוא דומה מעט לפשתן, אבל משמש להכנת אריגים גסים (להלן מ"ז). הקנבוס נזכר רק באזכורים בודדים. הוא היה נפוץ יותר בחוץ לארץ (שם) והיה דומה לפשתן (תוס', מנחות פ"ט הי"ז, עמ' 526). אם הרוב מן הקנבוס מותר לצרפו לצמר, ואם הרוב מן הפשתן אסור לצרפו לצמר. ההלכה במשנה שייכת לסדרה ארוכה של הלכות הדנות בתערובת של היתר ואיסור. בספרות חז"ל יש שלוש גישות הלכתיות: הראשונה שבמקרים כאלה יש ללכת אחר הרוב והמיעוט בטל, השנייה שהמיעוט בטל רק ברוב גדול מאוד, כגון באחד למאה, אחד למאתיים או אפילו יותר, והשלישית שאין המיעוט בטל לעולם. באופן כללי, מיעוט שהוא קודש אינו בטל אלא ברוב גדול. כך, למשל, עירוב של תרומה בחולין, ערלה בחולין וכיוצא באלו 7 על כך ראו בהרחבה במבוא למסכת תרומה. , לעומת זאת בדיני ממונות מיעוט בטל ברוב רגיל, אלא שכללים אלו אינם מכסים את כל מורכבות הנושא, וודאי שלא את הגישות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. כלאיים כאן בטלים ברוב רגיל, ובתמונה כולה נדון במקום אחר 8 שם. .

14התוספתא מוסיפה: "במי דברים אמורים בזמן שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהן וטרף, אבל העושה חלוק של צמר הגמלים כולו וכולו צמר הארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחר של פשתן אסור" (פ"ה הי"ב) 9 ברייתא זו נדונה רבות בספרי הראשונים, אולם לענייננו להבנת דברי המשנה די לנו בהצגת דברי התוספתא כמשלימים את המשנה. ראו ליברמן, עמ' 628-624. .

15כשהמשנה דנה ב"צמר ופשתים" היא נוקטת בלשון הכתוב בתנ"ך: "צמר ופשתים" (דברים כב יא). כך כמעט בכל הנוסחאות. אבל כשהיא דנה בפשתן בפני עצמו היא נוקטת בלשון "פשתן": "וכן הפשתן". זו דרכה של המשנה אף במקומות אחרים 10 ראו נדרים פ"ז מ"ג, וראו דברי בעל משנה ראשונה ואפשטיין, מבוא, עמ' 1130. .

16משנתנו חוזרת כמעט בלשונה במסכת נגעים לעניין טומאה בנגעים (נגעים פי"א מ"א-מ"ב). כפי שהראינו מקורה הוא בדיני כלאיים, וההנחות ההלכתיות של דיני כלאיים הועברו גם לנגעים.