משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:ג

1החרובים משינקדו – ינקדו, כך בכל הנוסחאות בשינויים קלים: "שינקידו", "משינקידו", "משיניקידו" וכו'. אבל בספר המספיק גרס "ינקרו" 30 ראו זק"ש, משנה, על אתר. . כפי שמסבירים פליקס ובעל ספר המספיק פרי החרוב חיוור, ובעת בשלותו הוא משחיר. תהליך ההשחרה אינו מתרחש בבת אחת אלא נראה כאילו הקליפה מתמלאת נקודות שחורות. במשנת שביעית המועד הקבוע הוא "ישלשלו" ומשמעו המועד שהחרוב מקבל בו את צורתו הפתלתלה, שכן בטרם הבשיל הוא ישר. בירושלמי נאמר ששלשולם הוא חניטתם (ירו', מח ע"ד), אבל אין הכוונה שמועד השלשול הוא חניטת הפרי אלא שפרי חייב במעשרות של השנה שבה הוא חנט, ובחרובים מועד השלשול הוא מועד החיוב במעשרות. במשמעות זו מופיע המשפט בסוגיה מקבילה שהיא ארוכה יותר ומלאה יותר (ירו', שביעית פ"ה ה"א, לה ע"ד).

2וכל השחורים משינקדו – גם כאן מוצא התלמוד פֵרות שהם שחורים (ענבי הדס וענבי סנה – ירו', מ ע"ד), וכאמור במשנה הקודמת ייתכן שזהו ניסוח של הכלל שחרובים הם הפרי המרכזי בו.

3והאגסים והקרוסטמילים והפרישים והחזררים – ארבעה פֵרות אלו מופיעים כקבוצה אחידה (משנה, כלאים פ"א מ"ד). האגס, או עוגס בתוספתא, הוא האגס שלנו (אג'אס בערבית). הקרוסטמלין הוא כנראה זן קרוב שלו. קרוסטמלין היא מילה יוונית שמשמעה תפוח זהב (Xrusomelon). מדיון התלמוד במקבילה בכלאים משמע שהקרוסטמלין היה הזן הטוב יותר שאת פֵרותיו ביקשו 31 ראו פירושנו לכלאים פ"א מ"ד על בסיס התוספתא והירושלמי המספרים על המעשה בחמת אריח ובתחום ציפורי. .

4והפרישים – הפריש הוא החבוש. בירושלמי מובא פירוש, או דרשה, לשם, "שאין לך מין אילן שהוא פריש לקדירה אלא זה בלבד" (מח ע"ד; כלאים פ"א ה"ד, כז כ"א). כלומר, זה הפרי היחיד שאין אוכלים אותו חי אלא מבושל ובתוך תבשיל מורכב. הירושלמי אף מזהה אותו עם "איספרגלין", וזהו שמו הערבי (אספרג'ל 32 ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"א. ) (איור 8).

5והחזררים – הם העוזרדים; כן הנוסח ב- ן, ש, וביתר עדי הנוסח "עוזרדים" או "חוזררים" (כגרסת רבי יהוסף אשכנזי). מקור הטעות בדמיון האותיות ד-ר, וכן להלן. משפט המפתח לזיהוי הצמח הוא במשנת כלאים: "האגסים והקרסתומלין והפרישים והעוזרדים (עוזררין) אינם כלאים זה בזה" (פ"א מ"ד) 33 פליקס, כלאים, עמ' 97-96, וכאן על אתר. . בפירוש הקטע נחלקו אמוראי ארץ ישראל, האם מדובר ב"זוג זוג", הווה אומר שפרישים קרובים לעוזררים, או שכל הארבעה קרובים זה לזה. ואכן, כולם ממשפחה אחת (הוורדניים). אגס, או עוגס, הוא כאמור האגס בן זמננו, והעוזרר הוא העוזרד הקוצני, הוא Crataegus Azarolus, שיח קוצני שיש לו פֵרות 34 בבבלי, ברכות מ ע"ב: טולשי, והמינוח אינו מסייע לנו בהבנת הצמח. ומכונה בערבית זערור. פליקס מתלבט מעט, שכן אין דמיון רב בין עץ החבוש לשיח העוזרר. ברם, דומה שבתחום מחקר זה יש להיזהר מפני מדעיות יתר. חז"ל והחקלאים הקדומים הכירו את צמחי הארץ, אך לא אחת היה הידע שלהם אינטואיטיבי בלבד. במהלך פירושיו נזקק פליקס, כמו גם חוקרים אחרים, למונח "פולקלור חקלאי", כלומר הערכות שאין להן בסיס מדעי, הערכות שמדען בן זמננו מסתייג מהן, בצדק או שלא בצדק 35 דוגמה לכך היא ההכלאה בין זית לשיזף שנזכרה לעיל, וראו דיון במבוא למסכת כלאים. . פריש קרוב לאגס אך אינו קרוב ביותר, ויש לכך ביטוי במחלוקת האמוראים האם כל ארבעת המינים דומים זה לזה או רק פריש ועוזרר. מכל מקום, בהחלט ייתכן שהחקלאים הקדומים סברו שאכן החבוש הוא בן משפחה לעוזרר. העוזרר הוא פרי שחשיבותו משנית, וכנראה לא "נשמר" ולא נאסף אלא בשעות הדחק. עם זאת, העוזרר (עוזרד) חייב במעשרות ובשביעית (תוס', שביעית פ"ב ה"ז (איור 9).

6משיקריחו – רבי חיננא בר פפא מסביר: "משיעשו קרחות קרחות לבנות" (ירו', מח ע"ד), והכוונה לתהליך שבו הקליפה מחווירה. אבל רבי שמעון בן יוחאי מסביר "משיזחילו מים", דהיינו מצב שבו מעיכת הפרי גורמת לטפטוף של נוזל. דומה שרבי שמעון אינו מסביר את המשנה אלא חולק עליה, כשם שלגבי גפנים "יגרעו" הוא המקביל ל"הבאת מים", והוא שלב מקדים להבאשה (ראו בטבלה), כך גם "יזחילו מים" הוא שלב מאוחר אחרי ההקרחה. מכל מקום, הגמרא הבינה שזו מחלוקת בין רבי חיננה ורבי שמעון, אך עדיין ניתן להסביר שהמחלוקת היא בין המשנה לפי רבי חיננה, המסביר אותה, לבין רבי שמעון החולק עליה.

7התלתן כדי שתצמח – כך ברוב כתבי היד, ובדפוסים: "משתצמח". הירושלמי מסביר: "כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח" (שם), כלומר כשהגרעין כבר בעל חיות וניתן להשתמש בו לזריעה. מעשר נותנים, כמובן, רק מתלתן שמשמש לאכילה ולא לזריעה. הירושלמי אף מציע כיצד בודקים את כושר הזריעה של התלתן: "נוטל מלא קומצו ונותן לתוך הספל שלמים, אם שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה".

8התבואה והזיתים משיכניסו שליש – בירושלמי מובאת דרשה המחברת את התבואה והתלתן. לפי הדרשה רק מה שנזרע ומצמיח חייב במעשרות: "יצא פחות משליש שאינו נזרע". מציאות זו עולה גם מדיון אחר: "אין תורמין מן התבואה שלא הביאה 36 במשנתנו "יכניסו שליש" ובברייתא "יביאו שליש", וכן בספרי זוטא לדברים, יד כג, עמ' 20: "דגן משיביא שליש... ויצהר כדי שיביאו שליש", וכן במדרש ספרי זוטא לדברים, יד כג, עמ' 202. שליש. כיצד יודע אם הביאה שליש ואם לאו, אם זורעה ומשצמחה הדבר ידוע שהביאה שליש, ואם זורעה ואינה מצמחת הדבר ידוע שלא הביאה שליש" 37 תוס', תרומות פ"ב הי"ד; בבלי, ראש השנה יב ע"א; מדרש תנאים לדברים, יד כב, עמ' 76. . הרקע הרֵאלי לקביעה זו הוא משנתנו ולא דין תרומות. הרי קשה להניח שאדם ישאיר את יבולו כטבל עד שיתברר אם הנבטים מיבול זה נובטים ומצמיחים. אלא שהתוספתא קובעת עיקרון מציאותי שיש לו משמעות הלכתית.

9מעניין שלגבי תלתן לא נקטו במידה של הבאת שליש, כנראה משום שקשה לאמוד את הבאת השליש שלו. כל זאת בניגוד לתבואה הרגילה יותר, או לזיתים. התלמוד קובע שמשקים היוצאים מענבים וזיתים שלא הביאו שליש אינם מהווים משקה להכשר טומאה, מכאן משמע שהבאת שליש היא לאחר הבאת המים. כן יוצא ממשנת שביעית האומרת שהבאת שליש בזיתים מהווה מועד לחיוב מעשרות מלא, אך יש מצב שבו יש בפרי נוזלים עוד קודם. בתלמוד מועלית הצעה להגדרות זמן קרובות, כגון "עד שיבכר פרי הקיץ" או פרי אחר.

10הבאת שליש מופיעה בהקשר להלכות רבות (משנה, תרומות פ"ט מ"א; תוס', בבא קמא פ"ו ה"א ועוד). ההלכה היא שאין להפריש מעשרות אלא מתבואה שהביאה שליש, והלכה זו חוזרת במקבילות רבות כדבר רגיל וברור 38 משנה, חלה פ"א מ"ג; מנחות פ"י מ"ח; תוס', תרומות פ"א ה"י, ומקבילות ומקורות נוספים. . הלכה זו מוצגת גם ככלל רגיל החל על כל המינים. כך, למשל, הקביעה שמה שלא הביא שליש אינו מצמיח ואינו חייב במעשרות מוצגת כקביעה רגילה ולא כהלכה החלה על תבואה וזיתים בלבד, וכן יוצא ממקורות נוספים 39 ירו', שביעית פ"ב ה"ז, לד ע"א; ירו', ערלה פ"א ה"ז, סא ע"ג; בבלי, יבמות צג ע"ב, ועוד. . במיוחד נזכרים סוגי ירקות שונים: שֶבֶת, כוסבר, קטניות, פול וכיוצא באלו 40 תוס', שביעית פ"ב ה"ז; פ"ב הי"ג. . דומה, אפוא, שלפחות ההלכה המאוחרת ויתרה על הבחנות המשנה והעדיפה את ההגדרה הכללית. בפועל נראה שלא היה הבדל גדול בין המידות הפרטיות שבמשנה לבין הקביעה של הבאת שליש. במשנת שביעית (פ"ד מ"י) נקבע שכל האילנות האחרים חיובם "משיוציא"; המשנה שם מונה מינים מעטים בלבד, ודומה שבהקשר שם חל הדין על רוב מיני הפֵרות. קביעה זו היא בשיטת בית שמאי, ומשמע שם שבית הלל מודים בכך לבית שמאי. בניגוד לכך, כל המקורות שהזכרנו קובעים את הבאת השליש כנורמה הכללית, ובמשנתנו מובאת סדרת הגדרות שכולן מוקדמות להבאת שליש. דומה, אפוא, שלפחות ביחס ל"שאר אילנות" לפנינו מחלוקת תנאים בין מי שקבע קביעות מפורטות, או הבאת שליש, לבין מי שקיבל את עמדת בית שמאי 41 אפשטיין, מבוא, עמ' 97, מעלה הלכות שבהן קיים חילוף בין "השליש" ל"השריש". חילוף נוסח כזה הכיר התלמוד הירושלמי בלשון "אית תני" לגבי כלאים (פ"א מ"ז, וראו פירושנו לה), ולגבי קביעת שנת המעשרות. אפשטיין הניח שחילוף כזה קיים גם במשנתנו. הטיעון הפילולוגי, כרגיל אצל חוקר חשוב זה, מרשים ומשכנע. ברם, לעניין חיוב מעשרות השרשה אינה יכולה להוות מועד לחיוב משום שאז טרם הציצו ניצני הפֵרות, על כן חילוף זה אפשרי רק בנושאים האחרים. .

11כאמור, לבית שמאי עמדה כללית שלפיה חובת המעשרות היא תמיד עם יציאת הפרי. מעין מחלוקת זו יש גם בתוספתא שלנו: "היתה שנייה ונכנסה שלישית הרי הן של שלישית. היתה ערב שביעית ונכנסה שביעית, הרי הן של שביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על הגמור שהוא לשעבר, ועל שלא הנץ שהוא לעתיד לבוא. על מה נחלקו על האובין, שבית שמיי אומרים לשעבר ובית הלל אומרים לעתיד לבוא" (פ"א ה"ה). כאן השאלה היא אילו חובות יחולו על פֵרות שגדלו בשתי שנות מעשר שונות. לכאורה הכלל הוא פשוט: מה שהתחייב במעשרות, לפי מה שנקבע במשנה, חייב במעשרות של אותה שנה. אבל מתברר שהייתה מחלוקת כללית, שבית שמאי אמרו שמתעשרים לשעבר ובית הלל מחייבים מעשרות לפי מועד הקטיף בפועל. ניסוח זה הוא מעין הניסוח במשנת שביעית (פ"ד מ"י). רבן שמעון בן גמליאל מתקן את הניסוח ומסביר שפרי שנגמר בשנת מעשר אחת וטרם נקטף והחלה שנה חדשה – מתעשר תמיד לפי השנה שבה נגמר. פרי שלא הנץ לפני ראש השנה לאילנות מתעשר לכל הדעות לעתיד. המחלוקת היא בפרי שלא נגמר והוא עדיין על העץ (איבים הם הענפים שעליהם צומחים פֵרות אלו 42 לאיבים ראו פירושנו לשביעית פ"ז מ"ה. ) ולא נקטף. בית שמאי סבורים, אפוא, שהנץ או "יוציא" הוא מועד החיוב במעשרות. דעת בית הלל אינה נאמרת בתוספתא וכנראה היא הדעה של משנתנו, שלכל פרי "גמר משלו".

12מן הראוי להעיר שבכל המשניות התלמוד מסביר את המונחים שהמשנה נקטה בהם, וכאילו לא היו המונחים התנאיים נהירים. החכם הבולט בפרשנות זו הוא רב חיננה בר פפא, חכם שעלה מבבל והתערה בין חכמי הארץ. חכם זה מרבה לעסוק בהלכות הקשורות לארץ, ובעיקר בהלכות המצריכות ידע חקלאי. ייתכן שאת פרשנותו הוא ייעד לבני ארצו, או שבמקרה הוא חכם שהתמקד בתחום זה של הלכות.

13חובת מעשרות

14כל המידות הללו הן לשיטת בית הלל. אבל בית שמאי אומרים: "כל האילן משיוציא" (שביעית פ"י מ"ח). אמנם דעה זו נאמרה לעניין קציצת עץ שביעית בלבד, ואולי בית שמאי אינם מקבלים במלואו את הכלל "וכל האילן שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו", ברם כפי שנראה להלן רגליים לדבר שבית שמאי חולקים על כל האבחנות שבמשנתנו ובמשנת שביעית פרק ד, וכל המקורות שדנו בהם עד עתה הם לשיטת בית הלל להלכה. דרכם ההלכתית של בית הלל מאופיינת בריבוי האבחנות המשפטיות הדקות והמדוקדקות. ההלכה של בית שמאי, לעומת זאת, היא עקרונית ופשטנית יותר. אבחנה זו מתאימה גם למחלוקת הנוכחית.

152. הבאיש 43 ספרא, בהר פרק א, ה"י-הי"ב, וראו דיוננו בשביעית שם שם. 3. הכניסו שליש 44 וכן ספרא, בהר, פרק א ה"י-הי"ב.