משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:ד
משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Maasrot 1:4
Open in the reader →1ובירק – מבנה המשנה קשה. לכאורה "ובירק" הוא הכותרת. כלומר, הקישואים וכל מה שאחריהם הם סוגי הירק שהדין חל עליהם. אלבק, למשל, מפסק כך את המשנה, וכך מסבירים רוב המפרשים. אלא שהסבר זה קשה, שכן נמנים רק כמה סוגי ירק ולא נאמר מה דינם של שאר הירקות. בהמשך נזכרים התפוחים, והמשנה צריכה הייתה להתנסח "ובתפוחים...". יתר על כן, אבטיחים ומלפפונות למעשה אינם ירק. במבנה זה של המשנה לא נאמר מה דינם של אבטיחים וקישואים, אם כי אפשר לפרש בדוחק שהם חייבים קטנים וגדולים, בניגוד לתפוחים.
2פליקס עמד על הקושי והעדיף את גרסת קטע גניזה (ג1) שבו נאמר "והקישואים", אם כן כל הירקות הם בכלל זה וכן גידולי המקשה, הקישואים והדילועים. הסבר זה אפשרי מבחינת הרֵאליה שבו, אבל בלתי סביר מבחינה טקסטואלית. גרסה זו היא ייחודית וקשה להכריע בעזרתה נגד כל עדי הנוסח. זאת ועוד: המילית וי"ו מופיעה לעתים קרובות במשנה, ובדרך כלל היא עולה או נופלת ללא חשיבות של ממש. ליברמן אף הוא דן בקושי ומציע, בהיסוס ניכר: "ולולי דברי רבותינו הראשונים והאחרונים הייתי מפרש שצריך להפסיק אחרי והמלפפונות ובבא זו עדין נמשכת למעלה..." 45 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 666. . הווה אומר, יש לגרוס "התבואה והזיתים משיכניסו שליש הירק הקישואים והדילועים [ו]האבטיחים והמלפפנות" כולם מתחייבים במעשר עם הבאת שליש. כפי שראינו, אכן זהו דינם של ירקות. להלן (פ"ה מ"ה) תקבע המשנה את דינו של הלוקח שדה ירק וגם שם ייעשה שימוש במונח "עונת המעשרות", אם כן יש לירקות עונת מעשרות ועליהם לא חל הדין שחייבים במעשר קטנים וגדולים. ליברמן מסתייג מחדשנותו של הפירוש 46 הביטוי "לולי דברי רבותינו..." אצל ליברמן אינו מלמד על שלילת הפירוש אלא הוא דרך להמעיט בחידוש, וד"ל. , ואף פליקס רואה בו פירוש נועז. אנו איננו רואים בהצעה סבירה זו כל "נועזות". חלוקת המשניות שנויה לעתים במחלוקת נוסחאות, ולעתים מצינו חלוקה בלתי נכונה שלהם. בכתבי יד קדומים כל המשניות נשנו ברצף ללא הפסקה ומעתיקים חילקו אותן לפי הבנתם, על כן ערעור החלוקה המסורתית אינו בבחינת מהפכה 47 אפשטיין, מבוא, עמ' 1001, מונה כמה דוגמאות לפרשנות ברוח זו. .
3הקושי העיקרי בפירוש זה אינו החלוקה והפרשנות המסורתית, אלא העובדה שהירושלמי (מט ע"א) מקשה ממשנתנו על משנת פרק ה. כלומר, הוא מבין שמשנתנו קובעת שירקות חייבים תמיד במעשר ועל כן הוא שואל: הרי יש לירקות עונת מעשרות, והיא אחר הקטיף והאריזה! תשובת התלמוד היא שמשנת פרק ה היא "בקישואים ודילועים" שבהם יש עונה למעשרות, אבל ירק רגיל ברגע שקוטפים ממנו, ואפילו קטן, חייב במעשרות. התשובה קשה לכל הדעות; הרי אם נאמר במשנתנו שירק מתעשר אפילו כשהוא קטן – ודאי שנאמר כן לגבי קישואים ודילועים! אם כן, סוגיית הירושלמי קשה לפי הפירוש של ליברמן שאותו קיבלנו, אך גם לפי פירושו של פליקס.
4ייתכן שהירושלמי הבין "חזקיה אמר בשדה קישואין היא מתניתא", כלומר משנתנו מדברת רק על קישואים ואלו מתעשרים קטנים וגדולים, אבל משנת פרק ה המדברת על ירקות אחרים אומרת שיש לירקות האחרים "עונת מעשרות". אלא שכל הקושיה אינה ברורה. מי שאומר שירקות חייבים קטנים וגדולים, האם לדבריו אין להם "עונת מעשרות"? עדיין צריך להיות זמן שהפרי נחשב לחייב. לפיכך, אולי יש להבין שקושיית הירושלמי היא דווקא על הסתירה שבין המונח "הביא שליש" לבין ההגדרה "עונת מעשרות", והירושלמי סבר שעונת מעשרות מלמדת על שלב נפרד לכל צמח וצמח, וצריך עיון.
5הקישואים – הקישות אינו הקישוא של ימינו. הקישוא הוא אחד הירקות שהגיעו לאירופה ולמזרח התיכון רק בשלהי המאה השש עשרה, מאמריקה, על כן ודאי שאינו מתאים כזיהוי לקישות. היו שהציעו לזהות את הקישות עם קישוא הגינה, המכונה כיום "מלפפון" 48 ראו דיונו של פליקס, כלאים, עמ' 51-50. . בארמית שימש השם "קתא", וכך גם מתורגמת המילה "הקשואים" בתרגום יונתן 49 תרגום יונתן לבמדבר יא ה. . הקתא הוא מסוגי המלון. זיהוי זה אינו מסביר את כל האזכורים והתיאורים של פרי זה בספֵרות חז"ל 50 כך, למשל, נאמר שהקישוא (קשות) הוא פרי שנאכל ליום אחד והמלפפון נשמר שלושה ימים (תוס', תרומות פ"ד ה"ה). לכאורה בתחום זה של שימור הפרי אין הבדל בין המלון והקתא. גם המימרה שתצוטט להלן, שאוכלים את הפֵרות הללו מבושלים, אינה מתאימה. (איור 10).
6והדילועים – "קרא" בארמית וכן בלשון ימינו, כפי שעולה ממקורות רבים (משנה, כלאים פ"ג מ"ד). [ ו ] האבטיחים – האבטיח של ימינו, והמלפפנות – "מלפפון" היא מילה יוונית; "מלה" משמעו מתוק ו"פפון" הוא אבטיח, והכוונה למלון של ימינו. כך לפי פליקס. אבל לאו מסביר שהכוונה למלפפון של ימינו. פליניוס אומר שבמואסיה מכונים המלפפונים של ימינו "פפונס" (pepones) 51 פליניוס, היסטוריה של הטבע, יט, כג 65. .
7התפוחים והאתרוגים חייבים גדולים וקטנים – תפוחים ואתרוגים מתעשרים כבר ברגע שהפרי קיים. כפי שאמרנו לעיל זו שיטת בית שמאי. בדרך כלל נקבעה ההלכה כבית הלל, אך לא רק שלעתים נקבעה הלכה כבית שמאי אלא שלעתים דעת בית שמאי לא נעלמה, ונותרה כמרכיב בהלכה כמו במקרה שלפנינו 52 ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . כלומר, אמנם דעתם המלאה לא התקבלה אך חלקים ממנה נכללו בהלכה כפי שהוצגה (נפסקה?) במשנה הסתמית.
8רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן – לדעתו גם לאתרוג יש "עונת מעשרות", אם כי לא נקבע מה היא. בתוספתא חוזרת עמדתו של רבי שמעון רק ביחס לתפוחים (פ"א ה"א). לפי רבי שמעון אתרוג הבוסר אינו חייב במעשרות, ולפי תנא קמא חייב. שאלה דומה לזו היא האם הוא כשר למצוות לולב. בירושלמי יש על כך מחלוקת, רבי עקיבא פוסל ואומר "אינו פרי" וחכמים מכשירים. הירושלמי מנסה לקשר את דברי רבי שמעון לדעתו של רבי עקיבא (ירו', מט ע"א; סוכה פ"ג ה"ו, נג ע"א), זאת משום שכל החייב במעשרות כשר בלולב. בסופו של הדיון מבחין התלמוד וקובע שיש החייבים במעשרות ופסולים ללולב משום שבלולב אנו חותרים לפרי מהודר.
9החייב בשקידים המרים פטור מן המתוקין [ וה ] חייב במתוקים פטור מן המרים – וכן בחולין פ"א מ"ו. זנים שונים לשקדים, מהם מרים ונאכלים כשהם קטנים, ומהם גדולים ואינם מרים ולכן מכונים מתוקים. מי שיש לו שקדים מרים פטור ממעשר כאשר הם גדולים, שכן אז הם חדלים מלשמש אוכל, ומי שמגדל זן שקדים מתוקים פטור מלעשר כשהם קטנים. המידה שנשנתה לעיל (מגורה או קליפה) היא כנראה בשקדים המרים שבהם הקליפה הפנימית נאכלת. כך הדין במשנתנו ובמשנת חולין (פ"א מ"ו). בתוספתא שנויים דבריו אחרת: "שקדים המרים חייבין בין קטנים ובין גדולים. שקדים מתוקין משתפרוש קליפתן החיצונה" (פ"א ה"ב).
10בירושלמי מובאת דעה נוספת: "תני רבי ישמעאל בירבי יוסי משום אביו, שקידים המרים הרי אלו פטורין, ומתוקין אינן חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה. הורי רבי חנינה בציפורי כהדא דרבי ישמעאל בירבי יוסי. במה הורי? ציפוראי אמרי במרים. רבי זעירא אמר במתוקים. אמר רבי יוחנן ירדו לכאן נתחייבו, עלו כבר נפטרו. הורי רבי פינחס כיון שראה שלשה שפירשה קליפתן החיצונה, שהוא תורם את כל הקופה" (מט ע"א). אם כן, יש מחלוקת על חיובם של שקדים מרים. יש להניח ששקדים אלו גדלו בעיקר כשקדי בר, ואילו לגבי שקדים רגילים הוא מחייב מהרגע שהתגבשה הקליפה החיצונית שהוא שלב מתקדם יותר של הבשלה. רבי חנינה, שהיה ראש בית המדרש בציפורי, הורה כמותו. מחלוקת האמוראים היא על מה הורה רבי חנינה, על שקדים מרים או על שקדים מתוקים. רבי יוחנן ישב בטבריה והנהיג את בית המדרש בה; הוא פסק כמשנתנו, והניח שרבי חנינה הורה להיתר (ששקדים מרים מותרים). בדבריו יש לגיטימציה למנהג המקומי. אותם שקדים כשהם שם הם פטורים ואם ירדו לכאן הם חייבים.
11"שם", "למעלה" היא ציפורי, וירדו ל"כאן" היא טבריה 53 הרש"ס, אף שישב בארץ, פירש בצורה תמוהה ש"כאן" היא ארץ ישראל ו"למעלה" היא חוץ לארץ. זאת אף שהכיר את תנאי הארץ, אך המציאות של פזורה וגולה הייתה עבורו משמעותית יותר. . הסיפור מובן על רקע הווי החיים בבתי המדרש. רבי חנינה היה המנהיג הוותיק שהנהיג את ציפורי, בירת הגליל ובירת העם היהודי באותה תקופה. רבי יוחנן עזב את ישיבת ציפורי מתוך הסתייגות מהנהגה זאת ומהרצון לעמוד בראש בית מדרש עצמאי, ולימים הפך למנהיג לימוד התורה של דורו. עצמאות זו ניכרת בפסיקה זאת. במקביל יש בתלמוד לגיטימציה למנהג מקומי. המנהג הוא העדפה (או פסיקה) של צד אחד במחלוקת. תפיסה כזאת של מנהג מקומי שיש לנהוג לפיו עולה גם בפרק ד במסכת פסחים. גם במסכת פסחים שם המנהג הוא לעתים צד אחד במחלוקת רגילה 54 ראו פירושנו לפסחים פרק ד ובמבוא לפרק. .
12בתלמוד הבבלי מופיע נוסח אחר לדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי: "דתניא, שקדים המרים, קטנים – חייבין, גדולים – פטורין. מתוקים, גדולים – חייבין, קטנים – פטורין. רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב. אמר רבי אילעא: הורה רבי חנינא בציפורי כדברי האומר זה וזה לפטור. ולמאן דאמר זה וזה לחיוב, למאי חזי? אמר רבי יוחנן: הואיל וראוי למתקן על ידי האור" (עירובין כח ע"ב; חולין כה ע"ב). אם כן, רבי ישמעאל אמר או "זה וזה לחיוב" או "זה לזה לפטור". מי שאומר "זה וזה לחיוב" הרי זה מפני שניתן להסיר את מרירות השקד בבישול 55 במסורת הבבלית אין ביטוי ללגיטימציה למנהג המקומי. .
13הסבר הבבלי קשה ביותר: האם אכן יש מי שסבור ששקדים רגילים פטורים ממעשרות? הרי הם פרי תרבות לכל דבר! הביטוי "זה וזה לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב" חוזר פעם נוספת ומיוחס לאותו חכם (בבלי, פסחים לז ע"א). בשני המקרים המסורת הארץ-ישראלית שונה 56 ראו פירושנו לחלה פ"א מ"ו. . דומה, אפוא, שהביטוי מועבר מהסוגיה שם, ויש להבין את דברי רבי ישמעאל כחלים רק על שקדים מרים. "אלו ואלו" הם שקדים מרים, קטנים וגדולים. למעשה פטור שקדים מרים קטנים כבר מכיל בתוכו את הפטור שלהם גם כשיהיו גדולים, אך המשפט נוסח כפי שנוסח בהשפעת המקבילה בבבלי פסחים. אם כן: לפי התוספתא והירושלמי שקדים מרים תמיד פטורים, ולפי הבבלי יש דעה שתמיד הם חייבים. בנוסף לכך יש מחלוקת האם הקליפה המדוברת היא הקליפה הפנימית או החיצונית.
14דין שקדים