משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:ה

1עד עתה עסקנו בשאלה ממתי חובת מעשרות למי שרוצה להקדים ולאכול פרי או ירק צעיר ביותר. עתה המשנה עוסקת בקביעת הזמן הרגיל להרמת המעשרות. הבעלים אוספים את היבול ומכינים אותו לאיסום בבית או לשיווק, ויש לקבוע מתי הפרי חייב במעשר. המשמעות ההלכתית הפרטנית של הקביעות הללו תסוכם בסוף המשנה.

2העיקרון ההלכתי הוא זה שנקבע בתוספתא הראשונה למסכת: "שתגמר מלאכתו ומלאכת מכנסתו". הווה אומר, המעשר ניתן כאשר מסתיימת מלאכת הכנת המזון לקראת צריכתו. גמר המלאכה הוא המועד הקבוע גם להכשרת היבול לקבל טומאה. כל עוד המזון אינו מוכן אין הוא יכול להיטמא. גם אם נגע בו שרץ או אדם טמא – אין הוא מקבל טומאה. אלא שבהכשר לקבל טומאה יש תנאי נוסף והוא הרטבת הפרי במים ("אשר יבוא במים"), המכשירה לקבל טומאה. שני הנושאים הללו (הכשר טומאה ומעשרות) קשורים זה לזה בתפיסה העקרונית ובמעשה. הקשר המושגי מתבטא בכך שלשניהם הגדרות קרובות, שכן ראינו שמה שאינו ראוי למאכל גם אינו מקבל טומאת אוכלין 57 ראו פירושנו לפ"א מ"א. . אבל הקשר אינו רק מושגי, אלא גם מעשי. כפי שאמרנו במבוא, רוב הציבור לא שמר לא על דיני טהרה ולא על חובת מעשרות, אך הפריש תרומה ותרומת מעשר. לכולם היה חשוב שניתן יהיה להפריש תרומות לפני שהפרי מקבל טומאה, כך שגם עמי הארץ יוכלו לקיים את המצווה, והכוהנים יהיו יכולים ליהנות ממנה. לפי ההנחיות ההלכתיות שבמשנתנו הדבר ניתן, שכן הפרשת המעשרות קודמת להכשר לקבל טומאה. עם זאת, העיקרון חל רק על מי שמפריש במועד שבו התחייב, ומי שמפריש מאוחר יותר מפריש פרי שכבר נטמא. על כן ראינו שכוהנים נמנעו מלאכול תרומה של עמי הארץ, ודנו בכך במבוא.

3בנוסף לעיקרון ההלכתי של גמר הכנת הפרי המשנה מניחה שבתבואה מפרישים מעשרות בגורן, כלומר בסיום הדישה והזרייה לרוח (להלן מ"ו). תבואה הייתה הגידול העיקרי במשק החקלאי של הארץ, ועל כן נקבע המינוח "גורנם" (או גורנן) של מעשרות שבו משתמשת המשנה. "גורנם" (גורנן) היא, אפוא, מילה מושאלת לכל הפֵרות המובאים למקום האסיף שלהם (רמב"ם).

4ואי זה הוא גורנן למעשרות – ממתי צריך להפריש מעשרות מהפרי הבשל; מהו המועד הנחשב לסיום הקטיף. המשנה פותחת במה שסיימה במשנה הקודמת. אין היא מדברת על תפוחים משום שבהם הקטיף הוא גמר המלאכה ולכן אין מה להוסיף לגביו, הקישואים והדילועים משיפקסו [ו אם אינו מפקס שיעמיד ערימה ] עד שיעמיד ערימה – בכתב יד קופמן שגה המעתיק ומחק את שגיאתו בקו. המשנה מעידה על שני שלבים בקטיף הפֵרות הללו ובאיסופם. השלב הראשון הוא ריכוז הפֵרות (העמדת ערמה), והשלב השני הפיקוס. "פקס" הוא מונח יווני שמשמעו גזיזת השער (להלן). בירושלמי נאמר: "מאן די ירים פקסוסיה" (כאשר ירים את הפיקסוס שלו) 58 ירו', מט ע"א, וכן בבבלי, בבא מציעא פח ע"ב: "משינטל פיקס שלהן", ודוק: "פיקס" בלשון יחיד. . המונח הארמי קשור ליוונית, אבל אין הוא בהכרח זהה לו לחלוטין. חוקרי הלשון הארמית מפרשים לעתים קרובות מילים שמוצאן ביוונית על סמך מקורן היווני. ברם, לעתים קרובות מתברר שהמילה הושאלה אמנם מיוונית אבל בפועל התערתה בשפה הארמית ומשמעותה הלשונית עברה כבר שינויים והתאמות. לעתים נגזרה המילה מחדש לפי כללי הלשון הארמית (או העברית), וכך היא משמשת במשמעות שונה מעט ממשמעותה המקורית. כך, למשל, הצורה "פקסוסיה" היא כבר הטיה בארמית של מילה שמוצאה יווני. המילה כפי שנקלטה בארמית או בעברית עשויה להתרחק ממוצאה היווני.

5ביוונית "פקס" הוא pekόs, שמשמעו שֵער. על כן הציע ליברמן 59 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 671. שלפקס משמעו להוריד את השער במשמעות משנית של קרום. הוא מצטט את פליניוס הקובע שנהוג להוריד את הקרום של הדלעת 60 פליניוס, היסטוריה של הטבע, יט כד, 71. . ברם, המדובר שם בהורדת הקרום לפני אכילת הדלעת, כלומר בקילוף הקליפה של הפרי, ואי אפשר לפרש שגמר המלאכה הוא כבר קילוף הפרי, אם כך היה הרי שגמר המלאכה של איסוף השקד צריך היה להיות קילוף הפרי, וכן בבצל.

6פליקס וליברמן 61 פליקס על אתר, וליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 671. מדברים על הסרת השערות של הקישוא והדלעת, ברם לשני אלה אין שערות כלל. כך הדבר הן לגבי הקתא והן לגבי המלפפון של ימינו.

7בירקות שבהמשך המשנה מדובר תמיד על סדרת עבודות. הראשונה היא עיבוד מפורט יותר, ואם אינו נוהג לעשות אותה הרי שהשלב הקודם הוא גמר המלאכה. על כן מסתבר שבשלב הראשון מעמידים ערמה ובשלב השני מפקסים. לדעתנו "לפקס" הוא מקבילה של "לשלק" שבהמשך. לפרי הדלעת גבעול המחובר לפרח גדול, ואותו יש להוריד. פעולה זו דומה לפיקול בבצלים ולקינוב בשום, ובכולם מתבצע שלב זה עדיין בשדה. לפי הבבלי ניתן לבצע את הפיקוס בשדה, אך נהוג לעשותו בבית (בבלי, בבא מציעא פח ע"ב).

8בהלכה אחרת אנו שומעים שבני ציפורי נהגו לנגב את הדלעות בספוג רטוב ובכך הכשירוהו לקבל טומאה (תוס', מכשירין פ"ג ה"ה, עמ' 675). כאמור לעיל, טומאת אוכלין היא רק על אוכל שלם. נמצאנו למדים שהדלועין נחשבים כראויים למאכל מיד לאחר הקטיף, ונראה שלא כולם נהגו לפקס, כפי שגם יוצא ממשנתנו.

9אבטיח משישלק אם אינו משלק עד שיעשה מוקצה – גם כאן קודם מעמידים מוקצה ואחר כך משלקים. מוקצה הנו המקום שמערמים בו את הפֵרות, מעין ערמת הגורן בתבואה, או "יעמיד ערימה" בדלועים וקישואים, ולהלן בפֵרות אחרים 62 ראו פירושנו לשביעית פ"ח מ"ו; מעשר שני פ"ג מ"ו. . ההבדל בין מוקצה לערמה הוא שבמוקצה מונחים הפֵרות בכלים, ואילו בערמה הם מונחים במצבור. בהקשר זה היה מקום לצפות שגם האבטיח יהיה מונח בערמה, כנהוג היום, ואולי שווקו אבטיחים בשקים או בכלי קיבול גדולים.

10פעולת השילוק הנזכרת מוסברת בירושלמי: "מאן די ירים שלקוקיה" (מט ע"א – זה אשר ירים את שלקוקו). נמצאנו למדים שמה שמסירים מכונה "שלקוק". המפרשים, כולל ליברמן ופליקס, מסבירים שהסירו את שערות האבטיח על ידי בישול במים חמים, זאת משום שלשלוק בעברית משמעו לבשל. הסבר זה מעורר תמיהות וקשיים. אמנם אין ספק שהשורש של"ק הוא המונח לבישול, ברם לאבטיח אין שערות שצריך להוריד. יתר על כן, בשביל מה לבשלו? ומעבר לכך, האם ייתכן שבשדה בישלו את האבטיחים, מהיכן היו המים שנדרשו לכך?! ההסבר תמוה, וקשה להבין כיצד נגררו חכמים מובהקים אחרי הפירוש המילולי.

11על כן נראה שגם כאן השילוק הוא חיתוך הגבעול של האבטיח. ואכן, לשורש של"ק משמעות נוספת. כן שנינו: "כל גלמי עץ טמאים... רבי יהודה אומר אף גרופית של זית טהורה עד שתשלק" (משנה, כלים פי"ב מ"ח). כלומר, גרופית היא כלי עשוי מקרש שמוצאו מזית שטרם עובד סופית, ורבי יהודה מגדיר את השילוק כשלב האחרון בליטוש העץ. אמנם גם כאן פירשו הפרשנים שמדובר בהשריית העץ במים חמים כשלב אחרון בליטושו, ברם בעבודת העץ אין שלב כזה. יש אמנם שלב של כיפוף העץ בחום רב, אך לא בישול במים. על כן בפשטות מדובר בהחלקת העץ ושיופו ולא בבישולו. כן מדברת המשנה על השלב שהאריג הופך בו לטמא, כלומר מוגדר ככלי: "השתי משישלק והערב מיד" (משנה, נגעים פי"א מ"ח). חוטי השתי עצמם אינם יוצרים כלי, שהרי הם מתוחים ומוכנים לעבודה שטרם החלה, אבל אריגת הערב יוצרת מיד בגד קטן. עם זאת חכמים קובעים שמתיחת השתי והחלקת החוטים כבר נחשבת כעשיית כלי, ושוב אין כאן שליקה במים אלא החלקה.

12בדרך זו יש לפרש גם את שליקת האבטיח כהחלקתו וקציצת הגבעול שבראשו.

13בתוספתא מדובר על שליקת האבטיחים והמלפפונות, ומכאן שהפיקוס והשליקה קרובים זה לזה. עוד מדובר בתוספתא על "מלפפונות שעתיד להעלותן מן היורה" (פ"א ה"ה). להערכתנו אין זו השליקה, אדרבה, התוספתא מזכירה את השליקה בנפרד, כאילו היורה אינה השליקה. להערכתנו בתוספתא מדובר על ירקות האמורים להיכבש. תהליך הכיבוש (בחומץ או במלח) כולל בישול, ובכך מדובר. זיתים וענבים חייבים במעשר רק לכשיצא מהם היין או השמן (להלן), וגם ירקות כבושים חייבים במעשר רק לאחר תהליך הכיבוש.

14אם כן, פיקוס הוא הורדת הפרח של הקישות או הדלעת, שליקה היא הורדת הגבעול של האבטיח, תהליך הבישול של מלפפונות הוא תהליך של כיבוש והוא אופייני לכמה ירקות בלבד.

15ירק הנאגד משיוגד – ירק שנוהגים לשווקו או לשמרו אגוד, הרי שגמר המלאכה שלו הוא סיום האגידה. לפי העדות העולה היו דרכי שיווק אלו קבועות במשך דורות. בהלכות שונות מבחינים בין סוגי ירקות לפי צורת האגידה. כך, למשל, נקבע שירקות הגדלים באזור בית שאן פטורים ממעשרות והבאים מרחוק חייבים בהם, וכך אומר התלמוד: "המינין האסורין בבית שן הקצח... ובצלים הנמכרין לבני המדינה הנמכרין במידה, ופול המצרי הנאגד בשיפה, ומינתה הנאגד בפני עצמה..." (ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג). אם כן, חכמים יודעים מהיכן באו הירקות לפי צורת האריזה שלהם. אותה הלכה חוזרת בכתובת רחוב 63 זוסמן, כתובת, עמ' 113. . קשה לדעת אם הכתובת מייצגת הלכה הנוהגת עדיין בזמן כתיבתה (שלהי המאה השישית או ראשית המאה השביעית), אבל תוכנו של הקטע כולו היה עדיין בעל חשיבות למניחי הכתובת.

16אגידת הירק נעשתה בדרך כלל בבית, מן הסתם לאחר מיון הירק, וכנראה גם לאחר שטיפתו. הווה אומר, שיווקו אותו לשוק באגודות מוכנות. על כן דנים בית שמאי ובית הלל במי שמנער את האגודה מהמים שבהם טבלו אותה (משנה, מכשירין פ"ב מ"ג), וכן קובעת ההלכה: "כל האגדות של כפרים הבאין מבית השוקין טמאין, ולא ממקום איגוד אמרו, אלא כולם, מפני שהיא מתרפרפת וחוזר ואוגדה, דברי רבי מאיר" (תוס', מכשירין פ"ג ה"ח, עמ' 675). אם כן, האגודות שטופות במים והמוכר מהדק את האגד ובכך מטמא את הירק. הלכה אחרת מספרת על המעלה "האגודות לגג בשביל שימתינו להיות אוגד בהן" (תוס', מכשירין פ"ג ה"א, עמ' 675), ולפי המעשה שם האגודות נרטבו והדבר היה לרצון הבעלים, שכן כל ביאה במים שאינה לרצון הבעלים אינה מכשירה לקבל טומאה. כן מסופר על שום מסוג מסוים "שמרבצין עליו במים ואחר כך קולעין אותו" (שם ה"ג, עמ' 675). חכמים מתנגדים להלכה זו ומניחים שאת השום אין שוטפים ולכן איננו טמא.

17בשנת שביעית אסור לעבד את היבול בצורה הרגילה, על כן: "את שדרכו ליאגד בבית, אוגדין אותו בשוק" (ירו', שביעית פ"ח ה"ג, לח ע"א). נראה, אפוא, שהיו נהגים שונים ולכל ירק נקבע נוהג אחר. לעתים אגדו בשדה, לעתים בשוק ולעתים בבית, לעתים הפרי נשטף קודם, לעתים הוא נשטף בעודו אגוד ולעתים נמכר יבש.

18בתוספתא ובירושלמי נזכרת אפשרות נוספת: "אגדו צינוק גדול לשדה, אבל אם אגדו צינוק קטון לשוק, נטבל. רבי עזרא בעי אדיין לא נגמרה מלאכת השדה ואת אמר הכין? אלא כיני אגדו צינוק גדול בשדה והוא עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק, נטבל" (ירו', מט ע"א). ההלכה ביסודה מצויה גם בתוספתא (פ"א ה"ו), אלא שבה נפל שיבוש נוסח זעיר. "צינוק" הוא מקום עגול המשמש למאסר, ובהשאלה זה עיגול שסביבו קלעו את הירקות 64 כך ליברמן על אתר, ופליקס בעקבותיו. . אם כן יש צינוק קטן וצינוק גדול, לעתים מכינים את הצינוק בשדה ולעתים בבית. זו צורת אגידה שונה, לא כחבילה אלא בעיגול.

19ואם אינו אוגד עד שיימלא את הכלי – דרך אחרת ונוספת לשיווק הירקות היא בכלי, ואם אינו ממלא את הכלי עד שיילקוט כל צורכו – בדרך כלל ממלאים את הכלי ומביאים לשוק כלכלה של תאנים 65 ראו פירושנו לתרומות פ"ד מ"ו. , והכלכלה מלאה. אבל לעתים אדם מביא לביתו כמות קטנה יותר, או שאין בעץ די פֵרות לכלי שלם. במקרה זה סוף המלאכה הוא סיום הליקוט.

20כלכלה – אם הוא מכין כלכלה לשוק. בדרך כלל היה לכלכלה משקל מוסכם 66 שם שם. .

21עד שיחפה – ממשנתנו משמע שמקובל היה לכסות את הכלכלה בעלים כדי למנוע את התייבשות הפרי. נוהג זה היה מקובל בכפר המסורתי עד לעת האחרונה, ואם אינו [ ממלא את הכלי עד שיילקוט כל צורכו כלכלה עד שיחפה ואם אינו ] מחפה עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שיילקוט כל צורכו – בכתב יד קופמן נפלה טעות ומשפט אחד הוכפל ונמחק. הנוסח המתוקן הוא: ואם אינו מחפה עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שיילקוט כל צורכו – כל זה כדלעיל, והמשנה נותנת דוגמה אחת בכלי סתם ודוגמה אחרת בכלכלה שהיא אחד הכלים הרגילים.

22במי דבר אמורים במוליך לשוק – אז מכינים את הפֵרות בכלי כמתואר, אבל במוליך לביתו אוכל מהן עריי עד שהוא מגיע לביתו – אם הוא מוליך את הפֵרות לביתו הרי שהכנסת הפרי לבית רק היא בבחינת גמר מלאכה. ההסבר ההלכתי להבדל בין המוליך לשוק למוליך לתוך ביתו הוא שהמוליך לביתו ב"דעתו הדבר תלוי" (ירו', מט ע"א), הוא מחליט מתי לאכול מהפרי ולפני שיאכל יעשר. אבל המוליך לשוק עשוי למצוא קונים בכל רגע, ואולי אף ייאכל המזון בשוק עצמו, על כן הוא חייב לעשר בגמר המלאכה. הסבר זה מופיע בירושלמי וחוזר בסוגיות אחרות 67 ראו פירושנו לחלה פ"א מ"ג (ירו', נח ע"א); ולהלן פ"ה מ"ו (ירו', נב ע"א). . נראה שהוא פן אחד של ההלכה, הפן הטכני שלה, אך ההסבר רחב יותר. המוליך פֵרות לביתו טרם הכריע כיצד יצרוך את היבול. ייתכן שיעבד אותו ברמה גבוהה יותר של עיבוד, ייתכן שחלק ממנו ישמש לזריעה, ובכלל רק בבית יסיים את התקנת הפרי. מעבר לכך, בדעתו הדבר תלוי גם למי לתת את המעשרות, וממילא ייתכן שיש לו עניין לדחות את הנתינה. לעומת כל זאת, המביא את הפרי לשוק ודאי סיים את עיבוד הפֵרות. הרי בשוק הוא רק מוכר ולא ממשיך בעיבוד התוצרת. יתר על כן, חכמים גזרו שחובת המעשרות חלה על המוכר ולא על הקונה. זו גזרה מיוחדת שדנו בה במבוא. ברגע שהוחלט על מדיניות זו הרי חובת המעשרות חייבת לחול בשלב האחרון שלפני השיווק לשוק.

23המשנה מתארת את שתי דרכי הפעילות המקובלות בשוק. את היבול צרכו בבית או מכרו לשוק. אין במשנה התייחסות לשלב אחר אפשרי, כגון העברה לבית מלאכה המעבד את הפרי ומוכר אותו בשוק לצרכנים, או לאפשרות שהפרי עובר סדרה של מתווכים שגם מתווכים במכירה וגם מוסיפים לעבד את הפרי.

24המשק המודרני מתאפיין בכך שהוא משק פתוח. משק פתוח הוא משק שרוב הייצור שבו לא נועד לצריכה אישית אלא למכירה. כל אדם מייצר מוצר כלשהו בתחום התמחותו (או מעניק לחברה שירות נחוץ אחר), מקבל תשלום ומשתמש בכסף כדי לקנות בשוק את צרכיו. לעומת זאת במשק סגור (אוטרקי) החקלאי מייצר כמעט את כל צרכיו בעצמו, ממילא המשק אינו התמחותי והשוק הוא מרכיב שולי בחיי התושבים, שהרי אין מה למכור בו מחד גיסא, ואין כיצד לקנות ממנו מאידך גיסא. בחיי האנושות עד עתה לא היו כמעט מקרים של משק סגור לחלוטין, וגם לא של משק פתוח לחלוטין.

25בימי בית שני היה המסחר בארץ מצומצם. המשק היה ברובו אוטרקי. המסחר התמקד בעיר המטרופולין, בירושלים. שונה היה המצב בתקופת המשנה והתלמוד המהווה את הרקע הרֵאלי למשנה.

26כפי שעולה ממקורות רבים גידל החקלאי את תוצרתו והפנה חלק ממנה לביתו לצרכים שוטפים, ואת העודפים הביא לשוק. שתי האפשרויות נזכרו במקורות. האפשרות הרגילה מתוארת במשנתנו: "במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל במוליך לבית...", והירושלמי מסביר לעניין אחר: "מתניתין במקום שרוב מכניסים לבתים אבל במקום שרוב מכניסים לשוק..." (ירו', מעשרות, פ"ב ה"א, מט ע"ג). על הבאת הפֵרות לשוק אנו שומעים בהלכות רבות 68 תוס', תרומות פ"ג הט"ז; שביעית פ"ה ה"י; מכשירין פ"ג ה"ח, עמ' 675; משנה, דמאי פ"ה מ"ז; ירו', שם שם, כד ע"ד ומקורות נוספים. , והוא הדין במכירת תוצרת חקלאית למחצה, כגון צמר וחלב (משנה, בבא קמא פ"י מ"ט ומקבילות נוספות).

27בחלק מן המקרים, כמו בזה שצוטט לעיל, ברור שבעל הבית עמד בעצמו ומכר ללקוחות, וכך אנו שומעים על מי שמביא פֵרות משדהו ומוכר אותם בעצמו לאנשי היישוב (משנה, להלן פ"ב מ"א); כך דנה המשנה במי שלקח (קנה) "מבעל הבית וחזר ולקח ממנו שניה..." (דמאי פ"ה מ"ז). במקרה זה אנו שומעים שבעל הבית מוכר בעצמו ירקות שגדלו בגינותיו (בהמשך המשנה שם נזכר גם מוכר ירקות שגדלו בגינתו ובגינות של אחרים, ובעל הבית במקרה זה הפך למעין חנווני). אפשרות אחרת אשר עמדה לפני החקלאי הייתה למכור את התוצרת לחנווני הקטן או לתגר. לצורך משנתנו כל אלו מכונים "לשוק". עם זאת, לתגר הלכות אחרות.