משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:ו

1הפרד – פרט, פרד או פרדה בלשון נקבה היא מילה נרדפת לחפץ או מוצר בודד. בדיני קרבנות חוזרת הצורה "פרדה" שמשמעותה יונה בודדת, בניגוד ל"קן" שהוא זוג יונים 69 כגון משנה, מנחות פי"ב מ"ה; קינים פ"ג מ"ו; תוס', שקלים פ"ג ה"ב ועוד. . על כן פרט הוא כל פרי שאינו גדל באשכול אלא כפרי בודד. המשנה מדברת בעיקר על רימונים, ואכן שנינו: "התורם ענבים לשוק ועתיד לעשותן צימוקים, תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות, רמונים ועתיד לעשותן פרד..." (תוס', תרומות פ"ג הט"ז). לפי ההקשר שם ברור שאת התרומה של הרימונים לשוק יש לתרום מוקדם יותר, ואת התרומה על הפרד יש לתרום בנפרד. כן שנינו לגבי שביעית: "מפרדין רמונים לעשותן פרד" (תוס', שביעית פ"ו הכ"ט), וחוזר הביטוי "נתפרדו רמונין" (תוס', תרומות פ"ה ה"י; שבת פי"ב הי"ז). כן משמע גם להלן (פ"ב מ"ו). אבל לשון "פרדה" נופל גם על גרגר בודד של ענב, כגון "אכל פרידה אחת שלענב או פרידה אחת שלרימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה" (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"א).

2אם כן, המילה פרד (פרדה) היא כינוי לבודד, אך התייחדה לגרגירי הרימונים. נראה שהיו שנהגו למכור את גרגירי הרימונים, מן הסתם בכלי קיבול קטן.

3והצימוקים – רוב הענבים נועדו ליין, אך היו שהכינו צימוקים, והחרובים – גם אותם אוכלים ללא עיבוד נוסף, מ שיעמיד ערימה – זהו גמר מלאכתם, [ הבצלים משיפקל – הירושלמי מסביר שמדובר בהרמת הפודגרה (מט ע"א), ונראה שהכוונה לקינוב הגבעול. כמו כן בהקשר אחר נידונה השאלה האם הפיקול המחובר לגוף הבצל מהווה חיבור לטומאה (משנה, עוקצין פ"ב מ"ה), ואים אינו מפקל עד שיעמיד ערימה ] – בירושלמי מתנהל דיון האם הערמה היא בשדה או בראש הגג (מט ע"א). מהדיון משמע שאין הכוונה לערמה מקרית אלא לערמה סופית שהיא סוף המלאכה. מן הראוי להעיר שלעתים העמדת הערמה היא בראש הגג, כמו בבצלים, אבל בתבואה שתיזכר להלן הערמה היא בגורן.

4תבואה משימרח – המירוח הוא החלקת ערמת הגרעינים, אם אינו ממריח עד שיעמיד ערימה – נראה ש"אינו ממרח" הוא מי שאורז גרעינים בשקים או ממתין לכך שיבוא תגר ויקנה את הגרעינים בגורן. ההלכה במשנתנו מנוסחת ככלל מרכזי שאין עליו עוררים. כן הוא שנוי במשנת פאה (פ"א מ"ו), אבל שם נאמר בהמשך "דברי רבי עקיבא". כפי שראינו בפירושנו שם אפשר להבין את דברי רבי עקיבא בצורה מצמצמת כחלים רק על זריעת דגנים, אבל הירושלמי ראה בכך מחלוקת עקרונית 70 ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ו ולהלן פ"ה מ"א. . כבר הערנו בפירושנו לפאה שהסבר זה אינו פשט המשנה ונובע אולי מהנוהג המעשי להקדים מתן מעשרות עוד לפני המירוח. מכל מקום, לפי הסבר הירושלמי המשניות בכל הפרקים כדעת רבי עקיבא וחכמים חולקים ומקדימים את זמן הרמת המעשרות. כן חולקים חכמים על זמן הרמת המעשרות מיין ושמן (להלן מ"ז), ומן הסתם גם על כל יתר הפרטים שבחטיבת המשניות ה-ח. עם זאת, העמדה שבמשניות שלנו היא העמדה המקובלת בסתם בספֵרות חז"ל, להוציא מועד הפרשת מעשרות מיין ומשמן ששם המחלוקת היא בספֵרות התנאים עצמה.

5הקיטניות משיכבור – הכבירה היא סינון הקטניות במסננת גסה כדי שהגרגרים ייפרדו מהאדמה, ואם אינו כובר עד שימרח – המירוח הוא שלב אחרי הכבירה ומשמעו כמקודם, הכנת ערמה של גרעינים בשדה או על ראש הגג. מהסבר הירושלמי למשנה עולה מקומו החשוב של גג הבית במשק החקלאי. הגג שימש כמחסן פתוח ובו אכסנו יבול לפני העיבוד, או סתם ירקות ופֵרות שרצו לייבשם.

6אפ על פי שמירח – בכתיב מאוחר גובש הכלל לכתוב את המילה בפ"ה סופית. בכתב יד קופמן המילה נתפסת לעיתים כחלק מהמילה הבאה ולעתים נכתבת אף בפ"ה סופית. המשנה חוזרת לחיטים, וייתכן שאותו דין חל גם על קטניות. לאחר המירוח היבול חייב במעשר. אבל: נוטל מן הקוטעים – הנוסח כאן שונה בעדי הנוסח השונים. הערוך 71 ערוך השלם, ערך קטעין. גורס "נוטל את הקטעין מן הצדדים". בכמה עדי נוסח "הקוטעים" (או בצורה דומה) 72 א, ב, ג5, כ, מ, ן, ס. , ויש גם נוסחאות "קטועים", "קיטעין" וכו' 73 ראו זק"ש, זרעים, על אתר. , ומן הצדדים – לפי נוסח זה אלו שני סעיפים נפרדים, קטועים וצדדים, וכן כמעט בכל עדי הנוסח, אבל בערוך שציטטנו זו הלכה אחת: מהקטועים שבצדדים. הכוונה היא ברורה. בערמה מרוכזים כל הגרעינים, וכל מה שבערמה נגמרה מלאכתו ואין לאכול ממנו ללא מעשרות. אבל נותרו גרעינים בשולי הערמה, או גרעינים שבורים ואלו אינם חלק מהערמה, ולכן מותר לאכלם ללא מעשרות. לאלו לא יהיה אף פעם גמר מלאכה, אלא אם כן ייאספו לערמה נפרדת.

7וממה שבתוך התיבן ואוכל – התבן היא ערמת הקש. תהליך עיבוד התבואה (והקטניות) כולל, כידוע, שלבים מספר. את האלומות אוגדים לכריכות (בדרך כלל באחד מגבעולי החיטה) ומביאים לגורן. בגורן מפרקים את החבילות, פורשים את ערמת השיבולים ודשים אותן. לאחר מכן זורים לרוח את הכול כדי להפריד בין הגבעולים (הקש) לגרעינים. את הגרעינים אוספים לערמה ואת הקש לחבילות של תבן. גם בחבילות התבן נשארו גרעינים שלא הופרדו, ובעל הבית לקט לעתים מתוך התבן מן הגרעינים הללו. גמר המלאכה חל, כמובן, רק על ערמת הגרעינים ולא על התבן. השלב הבא היה אריזת הגרעינים בכדים או בשקים. מבחינת ההלכה שלב זה הוא אחרי גמר מלאכה. בכלל, חז"ל רואים באריזה שלב שמעבר לגמר המלאכה, כך גם ביתר המוצרים, והדבר בולט בעיקר במוצרים נוזליים כשמן ויין שיידונו במשנה הבאה.

8העמדת הערמה היא סוף עבודת הדגנים, אלא שהגדרתה עדיין מחייבת דקדוק נוסף, מתי הערמה שלמה. הרי כל הזמן מגיעה תוצרת נוספת. בירושלמי (מט ע"א) יש שתי הגדרות, ושתיהן קרובות זו לזו: או "מן די ישפר אפוי דכריה" (משעה אשר ייפה את פני הכרי שלו), כלומר השלב שבו מחליקים את הערמה כדי ליצור לה מראה נאה, או "משתיעקר האלה". בבירור המונח עסקנו בהרחבה במקום אחר (משנה, שבת פ"ו מ"ד), ושם הראינו כי האלה מכונה גם "דיקרן" (דיוקרן), והיא כלי ארוך, מעין רומח או כידון שיש לו שני ראשים, האחד חד וישר והשני מעוגל. בכלי זה סידרו את ערמת הגבעולים והגרעינים, וכל פעם שסיימו את העבודה באותו קטע תקעו את האלה בערמה כדי שישמש לפעם הבאה. עקירת האלה היא הסימן שהבעל סיים את עבודתו באותה ערמה.

9בתוספתא יש קביעה דומה: "מאימתי תורמין את הגורן משתעקר האלה. כבר מקצת, תורם מן הכבור על שאינו כבור" (תרומות פ"ג הי"א). ההלכה שם קשורה לנוהג לתרום בשעת הגורן, עוד לפני הרמת יתר המעשרות, נוהג שנעלה להלן (פ"ב מ"ד). מכל מקום, גם לתרום אין לפני גמר מלאכה ועונת המעשרות. גם בתוספתא מתבאר שבמקום שנהגו לכבור (לנפות) את החיטים גמר המלאכה הוא הכבירה, אך הותר לכבור גם על מה שטרם נכבר.

10כמו בכל יתר ההלכות גמר המלאכה אינו סוף הטיפול בפרי הבודד אלא בכל הפֵרות של השדה הזה בעונה זו.