משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:ז

1היין משיקפה – סדר עשיית היין הוא פשוט, ולא השתנה במשך אלפי שנים. את הענבים הביאו בסלים לגת ושפכו אותם על רצפת הגת. לאחר מכן דרכו עליהם ברגלים יחפות, והתירוש זב מהענבים לרצפת הגת ומשם לבור איגום (איור 15). כל זמן שהדריכה נמשכת התירוש ממשיך לזרום. בדרך כלל השתדל הבעל לדרוך כמות ענבים כזאת שתמלא את בור האיגום. לאחר מכן המתינו כשלושה ימים עד שהתירוש תסס מעט, ואז הכניסו את התירוש לכלי אגירה. הוצאת התירוש מהבור בוצעה בצורה פרימיטיבית, בשאיבה בכלי. לבעלים חשוב היה לרוקן את הבור מיד בסיום שלב התסיסה, כדי לרוקן את הבור ולאפשר לו את המשך העבודה על הסבב הבא. לאחר סיום התסיסה רוקן הבעל את הבור, הביא ענבים חדשים ותהליך הדריכה החל מחדש. עונת הבציר בארץ נמשכת כחודש וחצי, והחקלאי הספיק 15-12 סבבים בשנה. הענבים נועדו בעיקרם ליין, ועל כן גמר המלאכה שלהם הוא עשיית היין. על כך אנו שומעים מהלכות רבות אחרות 74 ראו, למשל, פירושנו לתרומות פ"א מ"ט והמקורות להלן. , חלקן תובאנה להלן. עם זאת, עדיין נותרה השאלה מתי בדיוק עונת המעשרות. לפי המשנה גמר המלאכה הוא סוף דריכת הענבים, כאשר היין ירד לבור. המונח "קיפוי" חוזר בהקשרים אחרים. מדובר על "בשר הקדש שקרם עליו הקיפה" (משנה, טבול יום פ"ב מ"ה), כלומר הקרום העליון מתהווה כאשר בשר מתייבש ומתקרר. קרום זה מכיל רוטב ושאריות מזון. כן מדובר על עור, רוטב וקיפה (משנה, זבחים פ"ג מ"ד) 75 אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך בפירושנו לנדרים פ"ו מ"ו ונציע פירושים אחרים שהוצעו בתלמוד הבבלי ובספֵרות המחקר. פירושים אלו מתאימים לסוגיית הבבלי העוסקת ב"קיפה" של בשר (חולין קכ ע"א; מנחות כא ע"א), אך אינם מתאימים כלל למשנתנו, ולכן לא הרחבנו בכך. . שם קיפה היא רוטב שומני שיבש והוא במצב ביניים בין מוצק לנוזל. כמו כן "הקפה את הדם" (בבלי, חולין קכ ע"א). התלמוד מגדיר את היין כ"מחוסר ניחא" (ירו', מט ע"א), כלומר הוא טרם נרגע. בדרך כלל מפרשים שהכוונה היא להסרת גרעיני הענבים שזרמו לבור עם התירוש, וייתכן שהכוונה לרגיעת פני התירוש לאחר שנפסקה הזרימה העיקרית. בתוספתא (פ"א ה"ט) מדובר על מי שמקפה ענבים בערֵבה או בכלי, ודומה שהכוונה למי שאוסף את היין בכלי במקום בבור. כאן ברור שקפיאה היא רגיעת היין מהזרימה, ולא שליית הזגים. מכל מקום זהו גמר המלאכה של היין, כפי שקובעים במפורש מקורות מספר 76 ספרי, במדבר קכא, עמ' 148; ירו', בבא מציעא פ"ז ה"ב, יא ע"ב. . בשלב זה סיים החקלאי את דריכת הענבים באותו סבב, אם כי סביר להניח שנותרו לו עוד ענבים רבים שאותם ידרוך בסבבים הבאים. קרוב לשלב הקיפוי הוא שלב השלייה (מזיגת התירוש לכלי האגירה). בתוספתא באים שני שלבים אלו יחדיו כתיאור לזמן הרמת המעשרות (תוס', פ"א ה"ז). עם זאת, היין טרם מוצה כולו מן הענבים שכן בהמשך מדובר על לקיחת התירוש הזורם מהגת העליונה. נראה, אפוא, שהכוונה היא שגוף התירוש כבר זרם לבור, אך עדיין יש טפטוף קל של שאריות התירוש.

2הייתה כנראה הסכמה שעשיית התירוש היא גמר המלאכה של היין, אך השאלה של הזמן המדויק שנויה במחלוקת: "מאימתי תורמין את הגת? משיהלכו בה שתי וערב. מאימתי מטמין (מטמאין) אותה? בית שמיי אומרים משיינטל מעשר ראשון, בית הלל אומרים משיינטל מעשר שני. אמר רבי יהודה הלכה כדברי בית שמיי, אלא שנהגו הרבים כדברי בית הלל, וחכמים אומרים מוציאין תרומה ומעשרות ומטמין את הגת מיד" (תוס', תרומות פ"ג הי"ב). מהתוספתא עולה שגמר המלאכה הוא התחלת דריכת הענבים ולא סיומה. השאלה בהמשך היא מתי מותר לטמא את היין. כמובן אין זו חובה לטמאו אלא שרוב הציבור לא הקפיד על דיני טהרה, אבל עם זאת השתדל שלא לטמא תרומה ומעשרות או גם מעשר שני. בית שמאי אומרים שדי בנטילת מעשר ראשון שכן יש בו מרכיב של תרומה, בית הלל אומרים שדי בהרמת מעשר שני שיש לאכלו בטהרה, וחכמים אומרים שיש לחכות להרמת כל המעשרות. פירוש דברי חכמים קשה, וכנראה יש לגרוס כירושלמי "מוציא תרומה ותרומת מעשר", כלומר הם מקלים מבית שמאי 77 ראו ליברמן, תוספתה כפשוטה, עמ' 328. דברי בית שמאי ובית הלל הפוכים בנוסח הירושלמי שם (תרומות פ"ג ה"ד, מב ע"א). . הלכה דומה שנינו לעניין טומאה: "ענבים עד מתי מטמאים טומאת אוכלין משהילכו בהן שתי וערב הולך בהן שתי וערב ונשתיירו מהן גרוגרת שלימין מטמאין טומאת אוכלין" (תוס', טהרות פי"א ה"ד, עמ' 672). אם כן, לפנינו מסורת שונה מזו שבתוספתא. המסורת שלפנינו שונה גם משתי משניות במסכת תרומות המתאימות שתיהן לדעה שמועד עונת המעשרות הוא בראשית הדריכה, והדרוכות הם אלו שביצעו אותה הלכה למעשה 78 ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ח ופ"ג מ"ד. .

3בדיוננו במסכת טהרות (פ"ט מ"ג) נציע את מלוא התמונה ונראה שהיו עוד דעות בדבר מועד גמר המלאכה.

4העמדנו שלפנינו מחלוקת תנאים האם גמר המלאכה ביין הוא תחילת הדריכה או סיומה. מעתה עלינו לברר את סוגיית הבבלי הנוגעת לנושא זה. במשנה שם נקבע שיין נסך הוא מרגע שהתירוש זרם לבור (משנה, עבודה זרה פ"ד מ"ח). על כך שונה הבבלי: "ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. והתניא: יין – משיקפה! אמר רבא, לא קשיא: הא רבי עקיבא, הא רבנן; דתנן: יין – משירד לבור, רבי עקיבא אומר: משיקפה. איבעיא להו: קיפוי דבור או קיפוי דחבית? תא שמע, דתניא: יין – משיקפה, אף על פי שקפה – קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה, שמע מינה: קיפוי דבור קאמרינן, שמע מינה. והתני רב זביד בדבי רבי אושעיא: יין – משירד לבור ויקפה, רבי עקיבא אומר: משישלה בחביות! תרצה נמי להך קמייתא הכי, יין – משירד לבור ויקפה, רבי עקיבא אומר: משישלה בחביות. ואלא מתניתין דקתני: אינו עושה יין נסך עד שירד לבור, לימא תלתא תנאי היא! לא, שאני יין נסך, דאחמירו ביה רבנן" (עבודה זרה נו ע"א). אם כן, בראשית הסוגיה עמדה הגמרא על הסתירה בין משנת עבודה זרה ומשנתנו, שבמשנת עבודה זרה מדובר על תחילת הדריכה. הבבלי מסביר ש"יקפה" משמעו יקפה בבור. הבבלי אף מוסיף שבמסכת עבודה זרה יש מחלוקת בין היין משיקפה או משישלה, אבל אין דין יין נסך דומה לגמר מלאכה לעניין מעשר.

5אנו מצטרפים כמובן למסקנת הבבלי שדין יין נסך שונה מדין מעשרות: יין נסך ניתן לנסך גם לפני סוף התסיסה, ובכלל החמירו חכמים ביין נסך כדי להרחיק את היהודי מן הגוי. עם זאת, קשה מאוד לקבל ש"ירד לבור" היינו שיקפה. מהבבלי עולה שהייתה מחלוקת האם יין משיקפה או משישלה, כלומר משיועבר מהבור לכלי האגירה. מהתוספתא שציטטנו עולה ששני אלו הם שלבים סמוכים ביותר. דומה, אפוא, שיש לראות בתלמוד הבבלי עדות לכך שאכן היו שהגדירו יין מראשית הדריכה (ירד לבור או יהלך שתי וערב, שהם שלבים קרובים), והיו שהגדירו כמועד הקובע את סוף הדריכה "יקפה" או "ישלה". לעניין פסק ההלכה אולי יין נסך שונה ממעשרות, אך לצורך הגדרת גמר המלאכה כדעות שם כן הדעות כאן.

6אף על פי שקיפה קולט מן הגת העליונה מן הצינור ושותה – בגת משוכללת שלושה מפלסים: הבור, הגת עצמה והגת העליונה. הבור הוא בור האיגום, הגת היא משטח הדריכה והגת העליונה היא משטח עליון נוסף. לעתים מצינו שני משטחי דריכה כאלה זה על זה 79 ראו פירושנו לתרומות פ"ח מ"ט; תוס', טהרות פי"א הט"ו, עמ' 673. (איור 16, תמונה 6). במשנתנו נראה שהגת העליונה באה רק להבליט את הניגוד בינה לבין הבור. מכל מקום, מהגת עדיין זורם מעט תירוש לבור והוא נחשב למה שטרם נגמרה מלאכתו. הצינור הוא הנתיב שהתירוש זורם בו מהגת לבור. לעתים הייתה זו תעלה צרה או אפילו תעלה תת קרקעית, ולעתים מעבר אחר. ייתכן גם שהצינור הוא בור איגום קטן לפני הבור הגדול ששימש לסינון התירוש.

7השמן משירד לעוקה – הזיתים נועדו לתעשיית שמן כשם שהענבים נועדו לתעשיית יין. גמר המלאכה של הזיתים הוא "ירד לעוקה", כלומר תחילת הזרימה של השמן. סדר העבודה לעשיית שמן הזיתים ברור, עם זאת המונחים שבהם השתמשו קדמונינו אינם ברורים. הזיתים הובאו לבית הבד, ושם הונחו בכלי הדומה לרחיים. המטחנה היא אגן אבן גדול עם עמוד עץ גדול ששימש כציר. סביב הציר ובתוך האגן ניצבה המפרכה או שתי מפרכות (איור 17). בתהליך הפריכה הפכו הזיתים למעין דייסה שחורה ושמנונית. בשלב זה הונחה הדייסה באסלי קש או חבל המכונים "עקל". את ערמת העקלים הניחו על גבי משטח לחיצה וכבשום. אנו מכירים סדרה של מתקני כבישה, מהם כבישת לחץ ישירה בקורה, לחיצה באמצעות בורג או שילוב של שתי הלחיצות כשהבורג לוחץ על הקורה. בנוסף לשלוש שיטות בסיסיות אלו היו גווני ביניים ושילובים שונים, אך לא נרחיב בהם כאן. המחקר בתחום זה מפותח ביותר, וכל חפירה מניבה חידושים בהבנת דרכי עשיית השמן 80 הספֵרות בנושא רחבה ביותר. ראו פרנקל, בתי בד; פרנקל ואחרים, בתי בד; בן דוד, סקר בתי בד, ועוד. ההקבלה בין המתקנים הידועים לנו וספֵרות חז"ל לא נבדקה כהלכה. פליקס למשנתנו הסתפק בסיכום קצר שמתעלם מהספֵרות הרחבה ומשלל הבעיות. הדיון הממצה ביותר הוא של ברנד, בית בד. ברנד השתמש גם בנתונים מתוך האתנו-ארכאולוגיה, כלומר בית הבד כפי שהופעל בכפר הערבי המסורתי. מתברר שהמונחים שנעשה בהם שימוש בכפר המסורתי הערבי דומים לאלו המופיעים בספֵרות חז"ל. פרנקל וחבריו עסקו אף הם במונחים התלמודיים, אם כי לא זה עיקר עיסוקם. טכניקת כבישת הזיתים דומה בכל העולם הרומי ובכל התרבות המזרח תיכונית המסורתית. את העדויות המרכזיות ריכז מטינגלי, תעשיית השמן. ספֵרות זו היא רק "קצה הקרחון" של מכלול ספֵרותי רחב היקף. פליקס התייחס לבעיית המינוח בקצרה ובצורה חד-משמעית וחריפה, וראו פירושו על אתר. . אנו נצמצם את דיוננו למונחים הנזכרים במשנתנו. בהמשך המשנה נזכרים גם הפצים. הפצים, או "פסים – פסין" 81 ב- ב, ז, ט, ן – "פסין" או צורה דומה, וכן בתוספתא פ"א ה"ז. לפירוש הפסים ראו פירושנו לעירובין פ"ב מ"א. , הם עמודים ישרים, וכנראה הכוונה לשני העמודים הניצבים מצדי ערמת העקלים (איור 18). במתקני בורג הם שימשו מסגרת לבורג היורד ולוחץ על העקלים 82 בורג זה מכונה לעתים "לולב" (תוס', עבודה זרה פ"ח ה"ג, עמ' 473), וראו דברי ברנד, בית הבד, בנושא. . בשיטת הקורה שימשו הניצבים כמסגרת המחזיקה את ערמת העקלים ומונעת את התמוטטותה.

8ה"עוקה" היא ללא ספק הבור שאליו זרם הנוזל מהזיתים. גם כאן אין זה גמר המלאכה ממש, אלא התחלת השלב האחרון. גמר המלאכה הוא כאשר השמן כולו נאגם בבור, ולמעשה אף שלב זה אינו גמר המלאכה והשמן עדיין אינו ראוי למאכל. הנוזל היוצא מהזיתים הוא תערובת של שמן (25%-20%) ומים (מוהָל, כ- 80%-75%). את הנוזל שאבו בידיים ובכלים לכדים, ושם בוצעה ההפרדה ביניהם. על שיטת ההפרדה איננו יודעים רבות, ייתכן שהניחו לנוזל זמן מה ואז השמן הקל יותר צף למעלה וניתן לשאוב אותו, או שהניחו את הנוזל בכד שהיה בו חור בכתף הכד והחור היה פקוק; כאשר פתחו את הפקק זרם השמן שהיה בחלקו העליון של הכד. מיקום החור נקבע כך שהשמן ינזול ולא המים.

9עוד בטרם נמשיך ברור שזרימת השמן לעוקה אינה מקבילה לקפיאה ביין, אלא ל"יהלך בהם שתי וערב". כפי שאמרנו הייתה מחלוקת תנאים מהו גמר מלאכה של יין, והוצעו שתי הצעות אלו.

10באותה תוספתא ובמשניות המקבילות שנינו: "מאימתי תורמין את הזתים? משיטענו, ורבי שמעון אומר: משייטחנו. רבי יוסה בי רבי יהודה אומר: מביא זתים בקופה, ונותן לתוך הממל, ומהלך בהן שתי וערב. אמרו לו: אינו דומה ענבים לזתים, ענבים ריכות ונותקות את יינן, זתים קשין ואין נותקין את שמנן" (תרומות פ"ג הי"ג). אם כן, תנא קמא סובר שגמר מלאכה הוא הטעינה, כלומר כבישת הזיתים תחת המכבש, כלומר ממש תחילת הכבישה. רבי שמעון סבור שגמר המלאכה הוא מוקדם עוד יותר, בשלב הטחינה, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר שגמר המלאכה בזיתים מקביל במדויק לגמר המלאכה בענבים, כלומר תחילת הריסוק. בבית בד אין ממש "שתי וערב" משום שזו תנועה מעגלית, אך כוונתו לסיבוב הראשון כמו הליכת שתי וערב. חכמים ("אמרו לו") הם כנראה בשיטת תנא קמא, שהרי גם לשיטת רבי שמעון עדיין אין שמן ממש. מהתוספתא ברור שהממל הוא המפרכה, ואכן בשפת העם גם כיום מכונה המפרכה "ים" וממל. מסורת דומה חוזרת בירושלמי: "מימתיי תורמין את הזיתים, אית תניי תני משיטחנו ואית תניי תני משיטענו" (תרומות פ"ג ה"ד, מב ע"א). אם כן, "אית תניי תני" היא מחלוקת התנאים בתוספתא. כן שנינו: "זיתים עד מתי מטמאין טומאת אוכלין משיטחנו ורבי שמעון משיסחטו טחנן ונשתיירו מהן גרוגרין שלמין מטמאין טומאת אוכלין" (תוס', טהרות פי"א ה"ד, עמ' 672). תנא קמא הוא כתנא קמא בתוספתא תרומות, אבל דברי רבי שמעון בטהרות שונים מאלו שבתוספתא תרומות. בתרומות הוא אומר שגמר המלאכה הוא הטחינה ובטהרות הסחיטה, כלומר תחילת זרימת השמן. אם כן, משנתנו כרבי שמעון בתוספתא טהרות 83 מחלוקת זו על גמר מלאכה בזיתים חוזרת בצורה סמויה בפ"ד מ"ג, וראו פירושנו לה. .

11אם כן, כמחלוקת בשמן כן מחלוקת ביין. מכאן תיתכנה שתי אפשרויות. או שהמחלוקת היא אותה מחלוקת והתוספתא (בתרומות ובטהרות) חילקה בדיבורה: ביין פסקה כדעה אחת ובשמן כדעה האחרת. אפשר לפרש כך, אלא שלא כך מציגים את הדעות התנאים עצמם. במשנתנו אין הסבר להבדל בין יין לשמן, אבל בתוספתא טהרות מסבירים שביין גמר המלאכה מוקדם יותר משום שביין כבר בשלב הראשון מתחיל לזוב תירוש. בירושלמי למשנת תרומות הסבר נוסף מה בין יין לשמן 84 ראו פירושנו לתרומות פ"ג מ"ד. . לפיכך אפשר לפרש שכל אחד מהמקורות עקבי, ומי שאומר ביין שיהלך בהם שתי וערב מסכים שבשמן גמר המלאכה הוא שלב מתקדם יותר. כפי שראינו בפירושנו למשנה ו ייתכן שמשניות הפרק שלנו הן כרבי עקיבא, וחכמים מקדימים את כל מועדי הרמת התרומות גם בחיטים וכן ביתר הגידולים.

12אפ על פי שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפצים ונותן לחמיטה ולתמחויי – משפט זה הוא המקביל ליין היורד מהצינור או מהגת העליונה. "מן העקל" הוא השמן הממשיך לזרום ממערך הכבישה. אבל המונח "מן הממל" קשה, משתי סיבות. מבחינה רֵאלית, אם הממל הוא המפרכה, כמקובל, הרי שבשלב זה אין עדיין שמן אלא רק עיסה שמנונית; מבחינה הלכתית, אין קשר בין מה שנמצא במפרכה לבין השמן שנכבש, אלו חומרים נפרדים. מה שכרגע במפרכה הוא עדיין לפני הטעינה ואיננו מחובר לשמן שבכבישה. זאת ועוד: בהמשך נאמר "מן העקל... ומבין הפצים"; שני אלו הם אותו שלב, אבל הממל הוא שלב אחר וקודם. בנוסח כתב יד קופמן וסדרת עדי נוסח כתוב "ומן הממל" 85 ב, ג5, ז, כ, ל, מ, ן, ס, פ, ץ. ; ביתר עדי הנוסח "מבין הממל", ונוסח זה אינו מתאים אלא אם כן יש שתי אבני ממל 86 בבתי בד מהתקופה ההלניסטית היו שתי אבני ריסוק, ואז ניתן לדבר על "בין הממל". .

13נמצאנו למדים שהממל הנזכר במשפט זה איננו זהה לממל שבמשפט "מביא זתים בקופה, ונותן לתוך הממל". בספֵרות המחקר היו שתיארו את הממל כמפרכה, והיו שהסתמכו על משנתנו וסברו שהממל הוא שלב הכבישה. מבחינה מילולית "למלל" משמעו לטחון, והמינוח מתאים למפרכה. ייתכן שצריך לאמץ את גרסת כתב יד א הגורס "נוטל מן העקל מן הממל", כלומר העקל שהובא מהממל, כלומר אותו עקל העומד עכשיו תחת הכבישה והשמן זב ממנו. אם באנו לפירוש זה הרי ייתכן שהאות וי"ו אינה וי"ו החיבור אלא וי"ו הפירוש: העקל שהיה קודם בממל.

14התוספתא חוזרת על הדין במשנה ומוסיפה הגבלה, שאסור לו לאסוף את השמן בכלי (תוס', פ"א ה"ח), וכן במדרש ההלכה: "יכול הבא מן הממל, מנין אף מתחת הקורה? תלמוד לומר 'שמן'. כשאמר 'שמן' ריבה שמן של נובלות. יכול הבא מן הממל? מנין אף מתחת הקורה תלמוד לומר 'שמן' " (ספרי זוטא, כח ה, עמ' 324). למרות ההכפלה ברור ששמן מהממל איננו שמן רגיל, אך הוא בכל זאת שמן. הספרי אינו מאפשר לקבל את ההסבר שמדובר בעקל שבא מהממל. אלא יש לומר שאדם נטל מעט מהעיסה השמנונית וסחט אותה בידו, והסבר זה מאפשר לאגד ולהבין את כל המקורות.

15"התמחוי" הוא כלי הגשה, אלא שהוא כלי גדול ובו שקערוריות או קעריות שאפשרו להגיש אל השולחן מאכלים אחדים 87 ראו פירושנו לביצה פ"א מ"ח. .

16חמיטה – החמיטה היא תבשיל שאינו רותח ממש. הר"ש מפרש שזו עוגה חמה שמחליקים את פניה בשמן, ובעקבותיו פירשו כן מפרשים רבים. משנת טבול יום (פ"ב מ"ד) מזכירה את המקפה ואת החמיטה, ולכאורה אלו סוגי תבשיל שאין מבשלים אותו ממש, אלא מחממים במידת מה, מעין פודינג חם, או דייסה חמה. המשנה קובעת: "האופה חמיטה על גבי חמיטה עד שלא קרמו בתנור... בית שמאי אומרים חבור 88 חיבור לשם קבלת טומאה, שאם נגעה טומאה בבצק אחד גם השני נטמא. ... בית הלל אומרים אינו חבור" (טבול יום פ"א מ"א ומ"ב). הר"ש פירש שמדובר במי שאפה עוגה על גבי עוגה, אבל במקרה זה ברור שהבצקים נדבקים והם חיבור לכל דבר, כפי שברור בראשית המשנה שם.

17הקושי העיקרי בפירוש זה הוא שההבדל בין החמיטה לכל נתינה בכלי אחר אינו ברור. זאת ועוד: כל המשנה עוסקת בכלים: תמחוי (להלן), אלפס וקדרה, על כן ברור שחמיטה כאן היא שם של כלי, וכן פירש הרמב"ם. כן פירש הירושלמי למשנתנו: "רבי ירמיה סבר מימר בנתון בחמיטה ובתמחוי אבל בנתון בצלוחית נטבל" (מט סע"א). אם כן, החמיטה היא כלי. כמו כן אנו שומעים על בני ביתו של חכם אחד שנהגו להניח חמטותיהם על קבוטין (ארגזים, חביות או קופסאות עץ) של מורייס (ירו', תרומות פ"י ה"ג, מז ע"א), וכן שנינו: "הרואה את הלבנה בחידושה אומר... אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי עד שתראה כחצי המטה" (ירו', ברכות פ"ט ה"ב, יג ע"ד). אם כן, לחמיטה צורה של חצי עיגול, מלא או ריק.

18אם כן, כאמור, חמיטה היא כלי, ואולי אף המקפה הנזכרת לעיל היא כלי 89 לחמיטה ראו ברנד, כלי חרס, עמ' קעג-קעד; למקפה ראו גם תוס', טבול יום פ"ב ה"ח, עמ' 685. ברנד מזכיר את הכלי (עמ' קעג), אבל אינו מקדיש לו ערך. , אבל גם ייתכן שלחמיטה מובן משני של סוג תבשיל והמקפה אינה כלי אלא תבשיל, מעין פודינג. לפי הסבר זה נראה שרגיל היה לאפות בכלי זה את תבשיל החמיטה, והכוונה לבצק שלא נאפה אלא חומם בצורה קלה, ואין כאן רתיחה כמו בסיפא. המשנה המדברת על הנחת חמיטות בתנור עוסקת בבצק חם בתבניות שונות הנדבקות זו לזו על ידי הבצק הגולש. המשנה משתמשת בדוגמה של חמיטה משום שאלו היו תבניות קטנות כמו שראינו, או ששם מדובר בחמיטה שהיא תבשיל.

19מכל מקום, במשנתנו מדובר בכלי הגשה שאין בו בישול או הרתחה.

20תמחוי – התמחוי הוא כלי הגשה גדול. הוא מופיע ככלי המכיל מאכלים רבים שאינם מתערבבים, הווה אומר שהיה זה כלי שטוח ובתוכו כמה קעריות או שקערוריות שבכל אחת מהן ניתן היה להניח תבשיל אחר 90 משנה, שבת פ"ג מ"ח ועוד, וראו ברנד, כלי חרס, עמ' תקלט-תקמג, ובעיקר עמ' תקמא. ( איור 19). כלי כזה הוא אידֵאלי לבירור קטניות (משנה, ביצה פ"א מ"ח). ניתן להניח בו ערמת גרעינים, לברור אותם, להניח את מה שבורר בקערית שנייה ואת הפסולת בקערית שלישית. ה"תמחוי" מופיע גם במשמעות משנית ככלי שאוספים ומגישים בו אוכל לעניים, זאת משום שבתמחוי ניתן היה להכיל כמה מאכלים שונים. מאוחר עוד יותר הפך התמחוי לכינוי למוסד החברתי המספק אוכל לעניים (משנה, פסחים פ"י מ"א), ובפירושנו לפאה (פ"ח מ"ז) הרחבנו בכך. התמחוי אינו כלי בישול, וממילא השמן הוא תוספת למאכל ואינו נוגע ברותח.

21אבל לא יתן לקדירה וללפס כשהן מרתחין – אין לתת את השמן לקדרה או לאלפס שהם כלי הבישול הרותחים. המשנה מניחה שברור לכול שהבישול הוא גמר מלאכה כשלעצמו. הרי מותר לאכול ארעי לפני גמר מלאכה, אך בישול אינו ארעי, והוא טובל 91 "טובל" משמעו יוצר טבל, כלומר מחייב במעשרות. מונח זה ימלא תפקיד בהסברנו בפ"ב מ"ז ואילך. לבישול הטובל ראו להלן פ"ד מ"א, ושם תיבדק האפשרות שרק בישול מרובה טובל. .

22רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר – ייתכן שרבי יהודה מניח שבישול אינו טובל, אך סביר יותר שגם הוא מקבל שבישול טובל, אלא שטוען שהשמן עצמו לא בושל, אלא רק מטבלים בו תבשיל, ולכן אינו נחשב למזון המתבשל בעצמו. אבל נתינת שמן בחומץ וציר היא גמר מלאכה. בכל המקרים זה גמר מלאכה של התבשיל או של החומץ. אי אפשר שמרכיב אחד במזון כגון השמן, יהיה בתבשיל מוכן והדבר לא ייחשב כגמר מלאכה שלו (של השמן). אם המטרה של עשיית השמן היא עירובו בחומץ הרי שמעשה זה הוא בוודאי גמר מלאכה.