משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ב:ח

1היה עושה בלבסים לא יאכל בבנות שבע – לובסים, או בכתיבים דומים 39 לבסים, לובסים, לכסין וכו', וראו זק"ש, משנת זרעים. , ובנות שבע הם סוגים של תאנים. לובסים הם תאנים קשות שטיבן ירוד. הבבלי אומר שעושים מהן "לפדי", שהוא לפתן שמכינים מפֵרות מבושלים (נדרים נ ע"ב). לעומת זאת בנות שבע הן תאנים משובחות, על כן מביאים מהן ביכורים אפילו אם הן מאפילות 40 ירו', ביכורים פ"א ה"ג, סה ע"ד, ופליקס למשנתנו. . הכלל הוא שהפועל רשאי לאכול במקום עבודתו בלבד, ולכן אם עובד בזן אחד אסור לו לאכול מזן אחר. ממילא גם אם אכל מהזן האחר נחשב לגזלן, ואם זהו חלק מהסכם התשלום הפועל חייב להרים מעשרות מהתאנים.

2בנות שבע לא יאכל בלובסים – הוא הדין אם הפועל עובד בבנות השבע שאסור לו לאכול בלובסים, זאת אף על פי שהדבר הוא לטובת הבעלים שמעדיפים שיאכל תאנים טובות פחות, אבל מונע הוא את עצמו עד שהוא מגיע למקום היפות ואוכל – מותר לו להתאפק ולא לאכול עד שיגיע למקום בנות השבע הטובות יותר.

3המחליף עם חבירו זה לאכל וזה לאכל – שניים עובדים אצל אותו בעל בית, האחד בעבודה המזכה בזכות לאכול והאחר בעבודה שאינה מזכה זאת. כך, למשל, האחד עובד בקטיף והאחר בחפירת אמת מים במטע. מותר להם להחליף זה עם זה את זכות האכילה. זו הכרה בכך שזכות האוכל של הפועל היא מעין רכוש פרטי שניתן להעברה מסוימת. עם זאת אין היא רכוש פרטי לחלוטין, וכך למשל אין היא ניתנת לוויתור או למכירה לבעל הקרקע. הווה אומר, הפועל אינו רשאי להתנות שלא יאכל ותמורת זאת יקבל שכר גבוה יותר.

4זה לקצות וזה לקצות – בכל יתר עדי הנוסח נוסף " זה לאכול וזה לקצות ", ומסתבר שמשפט זה נשמט בגלל הדומות, "לקצות"-"לקצות", חייב – אם שני הפועלים עובדים יחד בשדה והחליפו את זכות המזון שלהם. אין זה משנה באיזה מצב התכוונו לאכול את התאנים, כתאנים טריות או כקציעות, או שאחד התכוון לאכול אותן כך ואחד התכוון לאכול אותן אחרת, בכל מצב ההחלפה היא כמיקח ולכן חייבים במעשרות. פירשנו את ההלכה בפועלים שהחליפו ביניהם, זאת לאור ההקשר הכללי של המשנה, וכן פירשו הרמב"ם ואחרים 41 ראו מלאכת שלמה שהביא שכן פירש ר' יהוסף אשכנזי, והרע"ב פירש מעט אחרת. , אבל למעשה ההלכה היא בכל שני בעלי שדות שהחליפו ביניהם. זאת ועוד: מסתבר שההלכה היא כללית, שהרי אם בפועלים אנו עוסקים אין מקום לדבר על אכילת התאנים כקציעות. הפועל אוכל ממה שהוא עובד בו. מי שעובד בקטיף תאנים רשאי לאכול תאנים טריות, ומי שעובד בקציעות זכאי לאכול קציעות. ניתן לדבר על החלפה של זכות האוכל בין שני הפועלים הללו, אבל אז צריך היה לומר "זה לאכול תאנים וזה לאכול קציעות". אבל אין אפשרות שהפועל יקבל את התאנים ויקצה אותן, שהרי יש בכך עברה על איסור "בכליך לא תתן". עליו לאכול את התאנים מיד, ואסור לו להשהותן או לעבדן. אין זאת אלא שמדובר בבעל הבית הרשאי לתכנן ולעשות מהתאנים קציעות. כך פירשו כמה מפרשים, כגון בעל מלאכת שלמה שעבורו ברור היה שמדובר בבעל הבית. לכאורה קשה מדוע המשנה סוטה מדיני פועל וחוזרת לעניין מעשרות של בעל הבית, ובהמשך ממשיכה שוב בדיני פועלים. ברם, גם המשנה הבאה פותחת בדין כללי וממשיכה בדיני פועלים, והמבנה במשנה מעורב בשני נושאים אלו.

5לפי פירוש זה, שהמשנה עוסקת בסתם בני אדם, הרי שהמשנה מכירה בכך שסחר חליפין הוא כמיקח לכל דבר. הפרק פתח בשאלה האם מתנה היא כמכר, וסיים בהגדרת סחר חליפין כמכר לכל דבר. ממבנה המשנה ניתן להסיק על תפיסת המסחר של קדמונינו. המסחר העיקרי היה בכסף, אם כי סחר החליפין מוכר אף הוא כאפשרות מסחרית. בדרך כלל מתארים החוקרים את החברה הקדומה כחברה "טבעית" שהסחר בה מועט. את סחר החליפין הם מציגים כסחר הראשוני הרגיל יותר. מהמשנה עולה דמותה של חברה של "שוק", חברה שהסחר בה נפוץ וסחר החליפין כבר הפך לשולי. אבחנות אלו מחייבות הרחבה וניתוח כללי שלא כאן מקומו 42 לדיון רחב וכללי ראו ספראי, הכלכלה. .

6רבי יהודה אומר המחליף לאכל חייב ולקצות פטור – רבי יהודה סבור שאם החליפו ביניהם תאנים או פרי אחר לאכילה מידית – אין זו מכירה כהגדרתה לעניין מעשרות, אבל אם החליפו ביניהם תאנים כדי לקצותם הרי זו מכירה. ההבדל הוא שאכילה מידית היא בכמויות קטנות, ויש בה ביטוי ליחסי רעות ולא לעסקה מסחרית, אבל קציעת התאנים או עיבודן הופכת את מחוות הידידות לעסקה. דעתו של רבי יהודה עולה בקנה אחד עם עמדתו במשנה ה. שם הוא מגדיר שקניית תאנה בודדת אינה בבחינת מכירה. מבחינת דיני ממונות זו מכירה לכל דבר, אבל בהקשר של דיני מעשרות "מיקח" הטובל למעשרות הוא רק מכירה ממשית שיש בה מרכיב מסחרי מובהק. הוא הדין לדעתו בסחר חליפין של מעט פֵרות לצריכה מידית. לעומת זאת רבי מאיר סבור שכל נתינה היא מיקח לכל דבר. מובן שניתן להקשות על הזהות שבין שני המקרים (אכילת תאנה בודדת, והחלפה על מנת לקצוע), וכל מקרה צריך להידון לגופו, אבל בדברי רבי יהודה ניכרת עקיבות מחשבתית.

7בתוספתא מופיעה סדרת הלכות (הי"ג-הט"ז), חלקן עוסק בעיקר בדיני אכילה של פועל, והגבול בין העיסוק במעשרות לעיסוק בדיני אכילה בכלל מטושטש. גם בתלמוד מתנהלים כאן דיונים ארוכים בדיני אכילת פועל. ייתכן שעורכי התלמוד ידעו שהירושלמי למסכת בבא מציעא קצר, ונערך בישיבה שונה, ועל כן כללו את דבריהם במסכת זו.