משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ג:א
משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Maasrot 3:1
Open in the reader →1המעביר תאינים בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין פטורין – באופן כללי הכנסת הפֵרות לחצר טובלת (קובעת למעשרות), אבל מצד שני בתאנים שנועדו לקציעות רק סיום קציעתן מהווה גמר מלאכה, על כן הכנסת התאנים לחצר אינה גמר מלאכה. כאן נוצר מצב שהוא נראה כאבסורדי, אך נובע ממחשבה הלכתית שיטתית. באופן כללי מיקח, תרומה או הכנסה לחצר טובלים למעשרות ונחשבים לגמר מלאכה גם בפֵרות שלא נגמרה מלאכתם. הכנסה לחצר נחשבת לדרך המובהקת ביותר לקביעת מעשרות, "המחוור מכולן זו חצר בית שמירה" (ירו', מט ע"ד). עם זאת, חצר טובלת רק אם נגמרה מלאכת העיבוד, זאת משום שמקובל היה להביא את הפֵרות לחצר ושם לסיים את מלאכת העיבוד. על כן גם הבאה לבית הבד אינה מהווה גמר מלאכה, אף שבית הבד הוא כחצר שמורה. מכל מקום, הבעל ובני ביתו רשאים לאכול מהתאנים עד שתסתיים הכנתן כקציעות, כמו ששנינו לעיל (פ"א מ"ח).
2משנתנו עוסקת במעביר פֵרות דרך חצרו, "דרך העברה", ולא במי שהביאם לחצרו למטרות עיבוד, שכן אם העבירם למטרת עיבוד (כגון לייבש תאנים) חלים עליו דינים אחרים, שכן הפֵרות טרם נגמרה מלאכתם 1 כך הר"ש סירליאו, בניגוד לרש"י ביצה לד ע"ב שפירש שהביאם לחצר לגמור שם את מלאכתו בהם. .
3הפועלין שעמו בזמן שאין להם מזונות עליו – וכן דינם של הפועלים עמו, שהרי הם זכאים לאכול מתאנים בזמן העבודה בהכנתן לקציעות.
4אבל אם יש להן עליו מזונות הרי אילו לא יאכלו – מתוך ההקשר והמשניות הקודמות ברור שהפֵרות שהם אוכלים תוך כדי עבודה פטורים ממעשר, שהרי ה"אוכל מן התורה פטור". על כן נראה שהכוונה אינה לפֵרות שהם אוכלים תוך כדי עבודה, אלא להסדר הרגיל שבעל הבית מתחייב לתת לפועלים ארוחה מסודרת כחלק משכרם. על נוהג זה אנו שומעים רבות ממקורות אחרים 2 ראו משנה, בבא מציעא פ"ז מ"א ופירושנו לדמאי פ"ג מ"א. . הסעודה היא כמסחר לכל דבר (משנה, דמאי פ"ו מ"ג), והפועלים חייבים להפריש ממנה מעשרות. עם זאת נראה שחכמים לא ראו בסעודה זו מסחר מלא, והא ראיה שמצאו לנכון להדגיש שאף על פי כן הפועלים חייבים במעשר ובעל הבית חייב לעשר את הפֵרות לפני שהוא נותן להם לאכול מהם.
5המשנה קובעת שאם המזונות הם מדבר תורה הם פטורים ממעשר, אבל מזונות שהוא נותן שלא מן התורה אלא משום "שיש עליו", כלומר משום שיש בין המעביד לפועלים הסכם כלשהו, חייבים במעשר. ייתכן גם שמקרה זה של "יש עליו מזונות" הוא שהפועלים אינם עובדים בהכנת הקציעות אלא בסבלות (העברת התאנים) ואז מן התורה אינם זכאים לאכול, אלא אם כן הסכים הבעל להעניק להם זכות זו ואז היא כמיקח, שכן האכילה היא חלק מתנאי התשלום.
6בתוספתא הלכה שונה במקצת המאירה את משנתנו: "פעלים שהיו מנכשין בשדה, ומעדרין בשדה, לא יאכלו מן הזית ומן התאנה, אלא אם כן נתן להן בעל הבית רשות. לפיכך אם נתן להם בעל הבית רשות, אוכלין ומצטרפין ופטורין. במי דברים אמורים בזמן שאין להם עליו מזונות, אם יש להם עליו מזונות אוכלין ופטורין, ואם צורפו חייבין" (פ"ב הי"ג). ההלכה בתוספתא ברורה. לפועלים העודרים אין זכות מהתורה למזונות, אבל בעל הבית רשאי, כמובן, לתת להם במתנה אוכל. אבל אם אין זו מתנה אלא הסכם כלכלי ("יש להם עליו מזונות") הרי זה כמכר, ודין מכר כבר שנוי במשנה ה (כרבי יהודה) שהאוכל תאנה אחת פטור, אבל אם צירף חמש תאנים הרי התחייב בכך במעשרות. נראה שהתוספתא מקבילה למשנתנו, וממנה עולה שגם משנתנו עוסקת בפועלים שמהתורה אין להם זכות למזונות.
7המשנה מדגישה שלבניו ובני ביתו מותר לאכול אבל לו עצמו אסור לאכול. "בני ביתו" הוא הכינוי הקבוע לאשתו. התאנים הרי מוכנות לאכילה, אבל גמר המלאכה שלהן תלוי בדעתו. מכיוון שהוא החליט לעשות מהן קציעות, הפֵרות נחשבים כמי שטרם נגמרה מלאכתם. אבל אם הוא עצמו יחליט לאכלם, הרי ששונה בכך הייעוד והפֵרות הופכים למוכנים לאכילה וחייבים במעשר. ברם, בירושלמי (נ ע"ב) יש על כך מחלוקת. אנו הסברנו לפי רב, ועולא בר ישמעאל חולק. מבחינת פירוש המשנה משמע כרב, אבל גם ייתכן שהמשנה עמעמה ודיברה רק על בני ביתו משום שהייתה מודעת לשאלה ולא רצתה לקבוע לגביה עמדה. מכל מקום, הירושלמי מקשר זאת למחלוקת רבי אליעזר וחכמים (תוס', פ"ב ה"ג; ירו', פ"ב ה"ד, מט ע"ד) האם הלוקח תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות אוכל מהן ארעי או לא.