משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ה:ג
משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Maasrot 5:3
Open in the reader →1לא ימכור את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות – הירושלמי מסביר שמדובר במוכר קרקע ועליה פֵרות, או אולי עדיף להבין את התלמוד במוכר פֵרות במחובר לקרקע. בדרך כלל קטף החקלאי את הפֵרות בעצמו, אך לפעמים מכר את היבול בעודו על הקרקע או אפילו לפני שהסתיים תהליך ההבשלה. במשק הערבי המסורתי כונתה שיטה זו "פדאן" 14 למכירת פֵרות "פדאן" ראו ירו', בבא בתרא פ"ו ה"א, טו ע"ב, ובפירושנו לפאה פ"ב מ"ז. . באופן פורמלי טרם חויבו הפֵרות במעשר, אך חכמים רוצים למנוע מצב שחבר ימכור למעשה פֵרות לעם הארץ ואלו יוברחו מידי מעשר. אין בירושלמי הסבר מדוע מוצע הסבר זה, ומדוע לא פירשו שהמשנה אוסרת מכירה רגילה של פֵרות לפני הרמת מעשרות, ונראה שסיבות מספר חברו לכך. הראשונה היא הנחת התלמוד שהדין שחבר לא ימכור פֵרות בלתי מעושרים לעם הארץ הוא מוסכמה שאין צריך לאמרה, והשנייה היא שלא נאמר במשנה "לא ימכור עד שיעשר" אלא ממש שאסור למכור. מצב כזה אפשרי רק בפֵרות במחובר לקרקע שאי אפשר לעשרם לפני הזמן. אם אכן אלו שתי הסיבות – אין הן מספיקות. לעתים המשנה משתמשת בסגנון "לא ימכור..." וכוונתה היא רק שלא ימכור ללא הרמת מעשרות, כגון "נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפצים ונותן לחמיטה ולתמחוי, אבל לא יתן לקדירה וללפס כשהן מרתיחין" (לעיל פ"א מ"ז). הרי ברור שיכול להפריש מעשרות מכמות השמן הקטנה ולהשתמש בה. כן גם הניסוח במשנה אחרת הקרובה לענייננו: "בית שמאי אומרים לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר, בית הלל אומרים אף למעשר" (משנה, דמאי פ"ו מ"ו). לדעת בית שמאי ממש אין למכור את הזיתים, ולדעת בית הלל מותר לו למכור אותם אם יעשר, אף על פי שטרם באו לעונת המעשרות. אם כן, "לא ימכור" הוא "לא ימכור עד שיעשר". במקרה זה ניתן לטעון שהניסוח "לא ימכור" נגרר מדברי בית שמאי. זאת ועוד: את המשנה שם יש להעמיד במוכר פֵרות שטרם נגמרה מלאכתם, שאז הבעל עדיין אינו יכול לעשרם 15 ראו פירושנו לדמאי פ"ו מ"ו. . מכל מקום, "לא ימכור" אפשר להבינו גם כחובת מעשר בלבד, וכן משמע מהמשנה הבאה הדומה למשנתנו בסגנונה ועוסקת בתלוש מן הקרקע. אשר לדין עצמו, נבררו בסוף המשנה הבאה.
2אשר לנימוק הראשון. ההלכה היא שאין למכור פֵרות לא מעושרים לעם הארץ. זו אמנם הלכה ידועה, אבל יש מי שחולק עליה. התלמוד מספר על חנויות בית חנן בירושלים שנהגו כן, ואנו שיערנו כי אלו היו צדוקים: "ואתיא דרבי עקיבה כחנויות בני חנון. דתנא למה חרבו חנות בני חנון שלש שנים עד שלא חרב בית המקדש? שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות. דהויין דרשין (שהיו דורשים) עשר תעשר – פרט ללוקח, ואכלת – פרט למוכר. אמר רבי יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות" (ירו', פאה פ"א ה"ו, טז ע"ג). אם כן ההלכה עצמה אינה פשוטה, והיא רק מדין קנס. זאת ועוד: לא רק בית חנן חולקים עליה אלא גם רבי עקיבא, זאת אף שניתן היה להבין את דברי רבי עקיבא בצורה מצומצמת יותר, כפי שהסברנו 16 ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ה ולעיל פ"א מ"ו, וראו גם פירושנו למשנה הקודמת. . אם כן, גם אם הייתה המשנה עוסקת במכירת פֵרות היה בה חידוש. עם כל זאת, הסבר הירושלמי הוא פשט הכרחי בגלל מבנה המשנה. בהמשך מדובר בוודאי במוכר שדהו עם פֵרותיו, ומן הסתם גם הרישא עוסקת במקרה כזה.
3ולא בשביעית למי שהוא חשוד על השביעית – גם משפט זה אפשר להבינו במוכר פֵרות שנקטפו, שאסור למכרם למי שחשוד על השביעית כדי שלא יעשה בהם מסחר או יאגרם. אפשר גם להבינם במוכר קרקע בשנת שביעית כשיש עליה פֵרות. אבל אי אפשר להבין את המשנה במוכר פֵרות במחובר לקרקע, שהרי לפי ההלכה אין הפֵרות שייכים לבעל השדה אלא הם הפקר.
4ואם ביכרו נוטל את הבכורות ומוכר את השאר – אם התנדב לתת ביכורים וסימן את ביכוריו, כמתואר במסכת ביכורים (פ"ג מ"א), ורוצה למכור את שדהו, רשאי למכור את השדה אבל נוטל את הביכורים, כלומר קוטף אותם. מדובר במכירת השדה ממש לפני הקציר, בשעה שכבר יש פֵרות ביכורים.