משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ה:ד

1לא ימכור אדם את תבנו – התבן הוא הקש שנשאר לאחר הדיש, ושימש למאכל בהמות. הקש עצמו אינו חייב במעשר, אבל בתוך התבן נותרו תמיד מעט גרעינים. גרעינים אלו נלקטו ונאכלו, ולפי המשנה לעיל גם אם מירח הרי שהגרעינים שבתבן נחשבו כאילו טרם נגמרה מלאכתם (לעיל פ"א מ"ו). אם כן התבן אינו חייב במעשר, אבל אם יברור את הגרעינים הרי שיהיו חייבים במעשרות כרגיל, ואת גפתו – הגפת היא עיסת הזיתים לאחר שנכבשה. העיסה עצמה כבר אינה אוכל 17 השתמשו בגפת לטיוח, כפי שהתברר בכמה אתרים בארץ, או להסקה, ואולי גם כזבל לשדות. , אבל ניתן היה להביאה לכבישה נוספת להוציא ממנה מעט שמן נוסף. אפשרות נוספת הייתה לחמם את הגפת בתנור או להשרותה במים רתוחים ואז יופק ממנה מעט שמן נוסף. ממשנתנו ברור שגפת זו נחשבה עדיין משאב כלכלי.

2ואת זוגיו – לאחר דריכת הענבים נותרו הזגים. הנוהג המאוחר (מהמאה השלישית ואילך) היה לכבוש את הזגים במתקן כבישה כבד. מתקן כזה נתגלה בגתות גדולות, אבל בגתות קטנות לא הותקן והזגים לא נוצלו כנראה עד תומם (איור 33). המשנה משקפת מצב שבו לא כולם כובשים את הזגים, ובעלי הגתות הקטנות מוכרים את הזגים למי שיש לו מתקן כבישה מתאים. כאמור איננו מכירים את המתקנים של כבישת זגי הענבים לפני התקופה הרומית המאוחרת (מאה שלישית), אם כן בזמן עריכת המשנה (ראשית המאה השלישית) החלה השיטה להתפשט בארץ 18 פרנקל, מכבש היין. המשנה מטרימה במקצת את הופעת המתקן בארץ ישראל. ייתכן שבימי המשנה טרם היה זה מתקן כה משוכלל, אבל גם התיארוך של חלק מהמתקנים האחרים איננו מדויק. .

3למי שאינו נאמן על המעשרות – אי אפשר להפריש מעשר מהתבן, הגפת או הזגים, אבל בעתיד אולי יהיה בכך צורך, שכן יופק מהם מזון.

4להוציא מהן משקין – משפט זה חל רק על הגפת והזיתים והוא נחוץ משום שמותר למכור את הגפת למי שרוצה להשתמש בהם לזיבול שדהו או להסקה, ורק אם מטרתו להוציא משקים אסור למכור לו שכן יש חשש שהקונה לא יעשר, ואם הוציא חייב במעשרות ופטור מן התרומה – אם הבעל עצמו הוציא משקים או גרעיני תבואה, או שקנה את שאסור למכור והוציא משקים, חייב במעשרות ודאי מתוך ההנחה שהבעל הקודם לא עישר, אבל פטור מתרומה, שהתורם בלבו על הקוטעים ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן – המשפט נראה חסר וצריך להיות "שהתורם תורם בלבו על...". הנחת המשנה היא שאת התרומה מרימים בשלב מוקדם ביותר, ואת המעשר תורמים בבית. המשנה מסבירה שהתורם מתכוון לתרום גם על הגבעולים שנקצצו במהלך העבודה 19 לפירוש הקוטעים או הקטועים ראו לעיל פ"א מ"ו. וגם על הגרעינים שיישארו בתבן. במקבילה מנוסחת הנחה זו בצורת הוראה: "התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטין 20 ד – "שבקשין", א – "שבקיטין", וצריך להיות ב"קטועים". , על מה שבתבן, על מה שבצדדין, על מה שבגורן, התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין" (תוס', תרומות פ"ג ה"ו).

5היוצא ממשנתנו ומקבילותיה הוא שמותר להרים מעשרות בשלב זה (לפני הזגין והתבן) והבעל יכול היה גם להפריש מעשרות על התבן ועל הקטועים, אלא שבפועל אין עושים כן ולכן אסור למכור תבן או גפת למי שאינו מעשר, אלא אם כן עישר הבעל בעצמו.

6כידוע נחלקו חכמים האם התרומה צריכה להיות מאומדן או במדויק. תרומה במדויק היא אחד חלקי ארבעים בעין יפה, ואחד חלקי שישים בעין רעה שהיא המינימום הנדרש 21 ראו פירושנו לתרומות פ"ד מ"ג והמקבילות שהעלינו שם. . אם היא במדויק הרי שלכאורה אי אפשר לתרום על שבצדדים. הירושלמי מסביר שתרם בעין יפה (אחד מארבעים), ואם יש מעט יותר פֵרות הרי שהתרומה היא מעט פחות מאחד חלקי ארבעים אך עדיין זו תרומה בכמות מותרת, כלומר יותר מאחד חלקי שישים (נא ע"ד). הדיון מעט משפטי מדי. תוספת התרומה הנדרשת בגין השיבולים הקטועות והגרעינים שבתבן היא זעירה ובלתי מוחשית. גם כשאמרו להרים תרומה במדויק לא התכוונו שישקול או שיספור את הגרעינים אלא שיתרום מאומדן מדויק, ודי בכך. בפועל המגמה לתרום גם על התבן אינה מחייבת תוספת תרומה.

7בשולי משנתנו נעיר כי מה שעבור המשנה הוא תיאור מציאות (התורם נוהג כך וכך) הוא במקום אחר הנחיה, וכן לגבי הנוהג להפריש מעשר שלא מן המוקף או לסכן חברים באכילת טבל (ראו פירושנו לפ"ה מ"ד) ובמעט מקרים נוספים 22 ראו פירושנו לפ"ב מ"א ומקומות נוספים, כגון תוס', פ"ג ה"ח (פירושנו לפ"ה מ"א). . בכל המקרים הללו קדם הנוהג להלכה וההלכה כביכול נגררת אחר צורת התנהגותם של חברים. אבל קשה לפרש שההלכה קדמה לנוהג, שאם כן לא הייתה המשנה צריכה להבליט את הנוהג ודי היה לה לומר שכך ההלכה. להלן במשנה ו נראה מקור נוסף שממנו משמע שהנוהג עדיין אינו מוכר, ושם אף מנומק מדוע רצוי וראוי לנהוג כן. אם כן, במשנה מתוארת הסיבה ההלכתית לנוהג, אבל הוא מוצג כנוהג שצמח מתוך ציבור שומרי המצוות ולא מתוך ההלכה העקרונית. במבוא לפירוש המשניות עמדנו על מקומו של הציבור בעיצוב ההלכה, והרי זו דוגמה למערכת הגומלין שבין הציבור וההלכה.

8למשנתנו ברור שיש להפריש מעשרות על התבן. אבל בתוספתא: "הזורה תבנו סתם ולקחו אחר אפילו להוציא ממנו פטור" (פ"ג הי"ג). אם כן, אפילו הקונה פטור ממעשרות, ואפילו כשהתכוון ללקט את הגרעינים. המשנה כפשוטה חולקת על התוספתא. אפשר אמנם לתרץ בדוחק שהתוספתא מדברת רק על תרומה והמשנה מחייבת במעשרות ופוטרת בתרומה, אלא שבמשנה נאמרה אבחנה זו במפורש ובתוספתא אין היא נזכרת 23 ראו ליברמן המאסף הצעות ראשונים לפטור את הסתירה בין התוספתא והמשנה, ואין תוספתא יוצאת מידי פשוטה. .

9מעתה עלינו לחזור להלכות עצמן. השאלה של מכירת פֵרות שטרם חויבו במעשר עולה במשנת דמאי שכבר ציטטנו: "בית שמאי אומרים לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר, בית הלל אומרים אף למעשר, וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי" (פ"ו מ"ו). שם מדובר במנותק מהקרקע, אך בפֵרות שטרם נגמרה מלאכתם. לכן בעל הבית פטור ממעשר, אך אינו רשאי למכור את הפֵרות למי שאינו שומר. בית שמאי אוסרים למכור גם לחבר שאינו מעשר. משנה ג אינה מזכירה את עניין הטהרות משום שמדובר במחובר לקרקע, אבל משנה ד מדברת במנותק והיא עוסקת במקרה של מסכת דמאי. אם כן, משנתנו כבית הלל ולא כבית שמאי, ודין גפת כדין זיתים. החידוש של משנתנו הוא שאסור למכור גם מה שהוא ספק אוכל, ומותר למכור אותו אם הגפת לא נועדה להוצאת אוכל.

10בתוספתא למשנתנו יש ניסוח אחר של מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "אמר רבן שמעון בן גמליאל מודין בית שמיי ובית הלל שלא ימכור אדן גדיש של תבואה ועביט של ענבים ומעטן של זתים אלא לחבר ולעושה בטהרה" (פ"ג הי"ג). אם כן, גם בית הלל מודים לבית שמאי. הצורה "מודים בית שמאי" היא חריגה. במחלוקות שני הבתים מצוי פעמים רבות שאחד מודה לחברו, אבל תמיד הם בית הלל לבית שמאי. זאת משום שלפי תפיסתם של חכמים ההלכה היא כבית הלל 24 זאת אף שבהלכות רבות נפסקה הלכה או שנהגו כבית הלל. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, שאסף חלק מהדוגמאות הבולטות למשניות סתמיות כבית שמאי. , וממילא איזו חשיבות יש לכך שבית שמאי מודים לבית הלל. יתר על כן, לפי משנתנו ברור שבית הלל הם המודים לבית שמאי ומקבלים את דעתם. על כן יש לתקן: "ומודים בית הלל לבית שמאי". רבן שמעון בן גמליאל מהלך בשיטתם של צנועי בית הלל. בתחילה קיבלו רק הצנועים את דעת בית שמאי, ובהמשך הפכה זו לעמדה המקובלת על הכול, אבל משנתנו שנויה לפי שיטת בית הלל שאין למכור רק בגלל המרכיב של המעשרות. אמנם את ההלכה של איסור המכירה ניתן להעמיד בחשש הטהרה, אך המשנה מדגישה: "לא ימכור... למי שאינו נאמן על המעשרות". אם כן, המשנה שלנו היא מקלה בשיטת בית הלל ולא בשיטת הצנועים.

11בספֵרות חז"ל נעשה בדרך כלל שימוש במונח "עם הארץ", שהוא מי שחשוד על מעשרות ותרומות. במשנתנו אין משתמשים במינוח זה כדי לאחד את סגנון המשנה. עם הארץ אינו חשוד על שביעית 25 ראו על כך בנספח למסכת דמאי. , על כן נעשה שימוש במינוח הארוך "חשוד על...", ואי אפשר לקצר ולומר בפשטות "עם הארץ" שכן המינוח אינו מתאים לסוף משנתנו. בפירושנו לדמאי (פ"ו מ"ו) עמדנו על המניעים של מדיניות ההפרדה מעמי הארץ, וראו שם.