משנת ארץ ישראל על משנה מגילה א:ד

1קראו את המגילה באדר הראשון נתעברה השנה – לאחר הפורים עיברו בית הדין את השנה והוסיפו לה אדר שני. עיבור השנה נעשה מתוך חשבון התקופה, אך גם מתוך הבחנה האם האביב הולך וקרב 425 ראו תוס', סנהדרין פ"ב ה"ב והמקבילות בתלמודים; שם ה"ז ובמקבילות בתלמודים; פסחים פ"ח ה"ה ועוד. . הבחנות אלו נעשו בחודש אדר. במקורות התנאיים נזכר חודש אדר כחודש שבו נקבע העיבור 426 תוס', פ"ח ה"ה; סנהדרין פ"ב הי"א ועוד מקומות רבים, וראו בהמשך. . זו ההלכה המקובלת, ודנו בה במבוא למסכת ראש השנה. זה גם היה הנוהג המקובל בבבל, שממנה הועברו עיקרי הלוח היהודי 427 בבבל נהגו לעתים רחוקות לעבר את אלול. ראו המבוא למסכת ראש השנה; בבלי, ראש השנה כ ע"א; ביצה ו ע"א. . במשנת עדויות נאמר כי רבי יהושע ורבי פפייס העידו: "שמעברין את השנה בכל אדר, שהיו אומרים עד הפורים" (פ"ז מ"ז). היו, אפוא, דעות שאין מעברים את החודש לאחר פורים, אך מעדותם של רבי יהושע ורבי פפייס משמע שאפשר לעבר אף לאחר פורים. מלשון המשנה, כפי שהיא ערוכה לפנינו ואף בכל כתבי היד, נראה לכאורה כי השאלה היא אם קראו לתומם את המגילה ביום י"ד באדר ואחר כך עיברו את השנה. אולם שתי המילים "ונתעברה השנה" לא היו במשנה שלפני הסוגיה בירושלמי (ע ע"ד), וכך אמור בה: "מתניתא בשעיברו ואחר כך קראו אותה אבל אם קראו אותה ואחר כך עיברו לא בדא"; הסוגיה אומרת על כך: "מתניתא (כאן במובן של ברייתא) 428 "מתניתא" בתלמוד הירושלמי, כידוע, משמשת לציון משנה וברייתא כאחת. לא אמרה כן אלא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השיני". במשנה של הירושלמי היה כתוב בסתם "קראו את המגילה באדר הראשון קורין אותה באדר השני", והסוגיה חשבה לפרש שאם קראו באדר הראשון כהלכה הקובעת שיש לקרוא את המגילה בי"ד באדר ואחר כך נתעברה השנה, אין צורך לחזור ולקרוא באדר השני, והסוגיה מסכמת שהברייתא לא אמרה אלא "אפילו קראו ואחר כך נתעברה יש לחזור ולקרוא באדר שני". מתוך הברייתא המצויה בתוספתא (פ"א ה"ה) ובתלמוד הבבלי (ו ע"ב) משמע שמשנתנו היא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, והיו דעות שונות בדבר. רבי אליעזר ברבי יוסי מוסר בשם רבי זכריה בן הקצב: "אין צריכין לקרותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות באדר השיני נוהגות באדר הראשון" (פ"א ה"ו). לא מן הנמנע שבימים ראשונים, שהרי רבי זכריה בן הקצב הוא תנא מסוף ימי הבית, לא הקפידו ואפשרו אף לחגוג פורים באדר ראשון, ורק בדור אושא, בימי רבן שמעון בן גמליאל, עיצבו וקבעו את ההלכה שיש לחגוג רק באדר השני, והלכה זו נשתקעה במשנתנו. לפנינו עדות אגבית על תהליך עיצובה של ההלכה ושל הלוח. בתחילה היה מועד העיבור חופשי יותר, ולאחר מכן נקבע שעליו לחול לפני פורים כדי למנוע התלבטות באשר למצוות הפורים.

2קורים אותה באדר השיני – חוזרים וקוראים שנית באדר השני, שלא יצאו ידי חובתם בקריאה באדר ראשון.

3אין בין אדר הראשון לאדר השיני – כל הדברים שנוהגים באדר שני נוהגים גם באדר ראשון, וההבדל אינו אלא קריאת מיגלה ומתנות לאביונים – אבל שאר הנוהגים של ימי פורים נוהגים גם באדר ראשון. בברייתא שבתוספתא (תענית פ"ג ה"ו) נאמר ש"אסורין בהספד ובתענית", ובתלמוד הבבלי (תענית יח ע"א) ש"שוין בהספד ובתענית". הדברים הנוהגים בפורים הם אפוא: קריאת המגילה, מתנות לאביונים ואיסור בהספד ותענית. משלוח מנות לא נזכר בספרות התנאית בזיקה לפורים אלא ליום טוב בכלל (ביצה פ"ב מ"ט).