משנת ארץ ישראל על משנה מגילה א:ה

1ממשנה זו ועד סופו של הפרק ערוכה שורה של הלכות מתחומים שונים, לפי המתכונת "אין בין... ל... אלא...". בראשו של הקובץ באה ההלכה בעניין קריאת המגילה, ומשום כך נקבע הקובץ במשנתנו (ראו לעיל במבוא).

2אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד – איסורי מלאכה ביום טוב אסורים

3כאיסורים בשבת, וההבדל היחיד ביניהם הוא שביום טוב מותר לעשות את המלאכות שהן לצורך אוכל נפש כשחיטה, בישול ואפייה. המונח "אוכל נפש" נגזר בהשראת הכתוב בשמות יב טז: "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יֵעשה בהם אך אשר יֵאכל לכל נפש הוא לבדו יֵעשה לכם".

4הלכה זו מהווה יסוד גדול להלכות רבות. היא נזכרת פעמים רבות ובהקשרים שונים בספרות התנאית והאמוראית 429 תוס', פ"א ה"ז; משנה, ביצה פ"ב מ"ב; בבלי, ס ע"ב; קכד ע"א; מסכת סופרים פ"י ה"א, ועוד. , והלכות רבות, בעיקר במסכת ביצה, בנויות עליה.

5רש"י בפירושו למשנתנו כותב: "אבל לענין עונשין יש הרבה שזה בסקילה (בשבת) ובכרת וזה בלאו גרידא". אף התלמוד הירושלמי למשנתנו ולמשנה בביצה 430 ירו', עא ע"א; ביצה פ"ב ה"ב, סג ע"ב. מונה הבדלים נוספים אלה, ומוסיף שאף אם נאמר שהמשנה דנה רק באוכל נפש, הרי מנויות במשניות בביצה מלאכות שונות שמותרות ביום טוב ואסורות בשבת. הרשב"א כותב בפירושו למגילה 431 רשב"א, מהדורת דימיטרובסקי, עמ' 57. : "ואיפשר לומר דבשל תורה מיירי ובאוכל נפש והני כולהו דמיתינן בירושלמי מדרבנן הן". הרשב"א מתכוון לומר שיש הבדלים נוספים, כי יש מלאכות שאסורות בשבת ומותרות ביום טוב, אלא שכל אלו אינם אסורים אלא מדרבנן. אולם לא מן הנמנע שאין כללים מעין אלו, המנויים במשנה, מתכוונים לכלול ממש את כל המקרים והפרטים כולם, אלא את העיקרון בלבד. בלשון הירושלמי: "דלית כללו דרבי כללים" ("לית כללוי דרבי כללים") 432 ירו', תרומות פ"א ה"א, מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, עח ע"ד ועוד. המימרה המקורית היא בירו', יבמות פ"ט ה"ג, ושם "לית כללוי דרבי כללים"; ביתר המקורות הדברים מועברים ולכן הם באים בלשון "הדא אמרה דלית (זאת אומרת שאין...). , ובלשון הבבלי: "תנא ושייר".

6המשפט שנאמר במשנתנו מצוי גם במשנת ביצה (פ"ה מ"ב). שם הוא בא בסיום סדרת הלכות שבהן דיני שבת ויום טוב זהים, וברור ששם הוא מוגבל לאותה רשימה. בדיוננו במשנה זו ראינו כי גם שם סיכום זה איננו פשוט ושנוי במחלוקות, ומכל מקום בהעברתו למשנתנו ניתן לו כביכול מעמד של כלל כללי, ומעמד זה איננו מדויק. לפיכך אין ספק שמקומו של המשפט שם, והוא נלקט ממשנת ביצה למשנתנו.

7ההבדל העקרוני בין שבת ויום טוב הוא שבשבת נאסרה כל מלאכה בזכות עצמה, כמעט ללא קשר לשאלה לשם מה היא מתבצעת. אסור לשחוט או לבשל, ואין זה משנה לשם מה הבישול. רק בישול שהוא לצורך פיקוח נפש הותר. כך גם הותרו מלאכות מסוימות במקדש, ולשם מצוות מוגדרות כגון עשיית ברית מילה הדוחה שבת 433 חריג נוסף נדון בפירושנו לשבת פי"ז מ"ד, ועל כך להלן. . לעומת זאת ביום טוב אותה מלאכה מותרת אם היא נעשית לצורך ארוחת החג, אך עשויה להיות אסורה אם נעשית לשם מטרה אחרת.

8כמו כן: "אך אשר יאכל לכל נפש. כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואין כל עבודה דוחה יום טוב. שהיה בדין ומה אם במקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת, מקצת עבודה דוחה את השבת. מקום שכל אוכל נפש דוחה יום טוב, אינו דין שכל עבודה דוחה יום טוב? תלמוד לומר 'אך אשר יאכל לכל נפש' כל אוכל נפש דוחה יום טוב, ואין כל עבודה דוחה יום טוב. ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת? והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה יום טוב, כל אוכל נפש דוחה יום טוב. במקום שמקצת עבודה דוחה שבת, אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת? תלמוד לומר 'אך אשר יאכל לכל נפש' וגו'. מקצת עבודה דוחה שבת, ואין מקצת אוכל נפש דוחה שבת" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מס' דפסחא פ"ט, עמ' 31). אם כן, אוכל נפש דוחה שבת ואין עבודת המקדש דוחה שבת. חציו השני של הכלל שנוי במחלוקת ובית הלל חולקים עליו, אם כי אולי מקבלים אותו באופן עקרוני. אנו נברר את המחלוקת בפרק ב משנה ד.

9לכאורה הכלל פשוט ומובן, אך דיוני התנאים והאמוראים מצביעים כי אין הדברים כך. סדרת החריגים מהכלל הנזכר כאן גדולה למדי. יתר על כן, המושג "הכנת הסעודה" הוא מושג גמיש ביותר, שכן ההכנה מתחילה ימים לפני הסעודה עצמה. האם הכנת ברזל ליציקת הסכין לצורך שחיטת בהמה לסעודת החג היא עדיין בבחינת הכנה? השאלה אינה אבסורדית. כאמור, בשבת עצמה הותרו מלאכות לצורך מצוות מסוימות (מקדש, ברית מילה), ונחלקו חכמים האם התירו רק את ברית המילה עצמה או שמא "כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות כלי ברזל" (בשביל המילה – משנה, שבת פי"ט מ"א). נדון בכך בפירושנו לביצה פ"א מ"ה, וראינו (בפירושנו לשבת ולביצה) כי רבי אליעזר, מאחרוני בית שמאי, הוא המתיר הכנה לצורך מצווה בשבת. אבל בעבודות ביום טוב שהן בבחינת הכנה לסעודה דווקא בית שמאי הם המחמירים, אם כי את המשנה בביצה (פ"א מ"ה) ניתן לפרש גם באופן שונה.

10בספרות עולים שני שיקולים מנוגדים. האחד הוא "מתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך", (לפי בבלי, ביצה יב ע"א; כתובות ז ע"א) והשני "מנין לעושה מדורה ומתחמם כנגדה, ומחמין לו חמין ומרחץ בהם פניו ידיו ורגליו, ומרחץ בהם את התינוק? תלמוד לומר 'לכם' לכל שהו צורככם" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יב פט"ז, עמ' 21, וראו פירושנו לביצה פ"ב מ"ה). לפי דרשה זו לא רק אוכל נפש הותר אלא כל צורך, ולפי הראשונה (כל) מלאכה שאם היא לצורך אוכל נפש הרי היא מותרת, מותרת גם שלא לצורך אוכל נפש. עוד בטרם נברר את שני הכללים הללו ואת תחולתם, מן הראוי להדגיש השערה שעלתה במהלך דיוננו.

11הלכות שבת הן לכאורה כהלכות יום טוב. אלא שמצינו בהלכות יום טוב של התנאים הגדרות שבדיני שבת התפרשו על ידינו כהגדרות ארכאיות שנדחו במהלך הלימוד התנאי. במסגרת זו נסתפק בדוגמאות אחדות.

12א. דין מוכן – כל מה שאינו מוכן אסור לשימוש בשבת, ואולי גם ביום טוב 434 ראו פירושנו לשבת פ"ג מ"א; פ"ד מ"א; ביצה פ"א מ"א, ובמבוא למסכת שבת. . בהלכות שבת זוהה מרכיב זה, אך פורש כמרכיב קדום הנמצא גם בהלכות הכת. הווה אומר שבשלב הקדום נקבע שמה שאינו מוכן אסור בשבת. במהלך הזמן נקבעו הגדרות למלאכות אסורות (ל"ט אבות מלאכה), וההגדרה של "אינו מוכן" איבדה את ערכה, שהרי היא הוחלפה במערכת שיטתית ומשפטית יותר. אבל במסגרת הלכות יום טוב היא נותרה על כנה (משנה, ביצה פ"א מ"א).

13ב. עובדין דחול – גם מעשה שהוא דרך חול נאסר בשבת וביום טוב, ובמידת מה גם בחול המועד 435 ראו פירושנו לשבת פכ"ד מ"ה, המבוא למסכת שבת והמבוא למסכת מועד קטן. , אך בשבת הוחלפה הגדרה זו ברשימה של סדרת המלאכות האסורות בשבת.

14ג. לצורך ושלא לצורך, הבחנה שנברר להלן.

15על סמך דוגמאות אלו ואחרות ניתן לשער שבהלכות יום טוב נותרו מרכיבים קדומים שפעם היו מקובלים בהלכות שבת, אלא שהלכות שבת התפתחו וההגדרות הכלליות הוחלפו במערכת משפטית מסודרת יותר. הלכות יום טוב טופלו פחות משום שבפועל האיסורים קשיחים פחות, וכך נוצר מצב שההגדרות הקדומות נותרו על כנן.

16ההיתר לטלטל כלים שלא לצורך (הואיל והותר לצורך) מהווה, אפוא, חריגה מהכלל שרק מלאכות לצורך אוכל נפש מותרות ביום טוב. לפיכך עלינו לברר הלכה זו. ההלכה מופיעה במפורש בתוספתא: "אמר רבן שמעון בן גמליאל מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכים כלים מלאים [שלא] לצורך וריקנין למלותן. על מה נחלקו? על ריקנין שלא לצורך, שבית שמיי אוסרין ובית הלל מתירין" (ביצה פ"א הי"א; ירו', פי"ז ה"ד, טז ע"ב). ההלכה נידונה במפורט בפירושנו לפ"א מ"ה, ראינו שם שהירושלמי גורס "שלא לצורך" והעדפנו גרסה זו. ראינו גם שמקורה של ההלכה בדיני שבת, ובדיון עליה במסכת שבת (פי"ז מ"ד) ראינו כי זו הלכה קדומה, וראשיתה בשרשרת שינויים שקדמו לבית שמאי ובית הלל. ההלכה המאוחרת הייתה שונה, ועיקרון זה של "לצורך" ו"שלא לצורך" נותר רק כדעת מיעוט, בניגוד למשנה הסתמית. זו דוגמה נוספת, אפוא, לעיקרון הלכתי שנקבע במסגרת הלכות שבת, אך נותר רק במסגרת דיני יום טוב. לפי הסבר הבבלי ייתכן שהמשנה בביצה (פ"א מ"ה), "אין מוציאין את הקטן...", עוסקת בהוצאה כזו שלא לצורך, בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים זאת. ברם, בדיוננו במשנה הצענו גם הצעות אחרות לפירוש המשנה, והרחבנו בכך במבוא למסכת ביצה.

17עלינו להדגיש כי עצם הניסוח "אין בין..." הוא משלב מאוחר של התגבשות ההלכה, לאחר שנבחנו נושאים שונים שבהם ההלכות דומות או שונות, ולאחר שעוצבו דיני שבת ויום טוב. זאת לפי דרכנו בהבנת תולדות עיצוב ההלכה, כפי שפרסנו אותה במבוא הכללי לפירוש המשניות.

18אין בין שבת ליום הכיפורים – שבשניהם אסורים במלאכה, אלא שזה זדונו בידי אדם – העושה מלאכה בשבת במזיד עונשו בידי אדם, עומד בדין וחייב סקילה, וזה [זדונו] בהכרת – והעושה מלאכה ביום הכיפורים במזיד עונשו בידי שמים – חייב כרת בידי שמים: "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההִוא מקרב עמה" (ויקרא כג ל). הלכה זו אין לה מקבילה בתוספתא למשנתנו, אך היא נזכרת בעקיפין (פ"א ה"ז) ונזכרת פעמים מספר בתלמודים 436 ירו', עא ע"א; תרומות פ"ז ה"א, מד ע"ד; כתובות פ"ג ה"א, כז ע"ג; בבלי, ז ע"ב. . בשני התלמודים בסוגייתנו ובמקומות אחרים נקבע שמשנתנו היא בשיטת רבי נחוניה בן הקנה ש"היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין. מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין..." (בבלי, ז ע"ב; ירו', עא ע"א), כלומר, אדם שהדליק גדישו של חבירו בשבת פטור מתשלומים שכן הוא מתחייב בנפשו, "אף יום הכיפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין". הוא פטור מתשלומים שכן הוא חייב מיתה, ואין הבדל אם המיתה היא בידי בית הדין או בידי שמים. לעומת זאת משנת שבועות (פ"ד מ"ו ומ"ז) היא בשיטת חכמים המבחינים בין שבת ליום הכיפורים 437 כך לפי נוסח כתב יד קופמן. לפי הנוסחאות שבידינו: שבת כיום הכיפורים לתשלומים, וההבדל בין המשניות הוא אם הבעיר את הגדיש של חברו (מ"ו), שאז התביעה היא ממונית, לבין מקרה שהבעיר את הגדיש של עצמו (מ"ז). . הסוגיה מניחה שהמשנה מונה את כל ההבדלים בין יום הכיפורים לשבת, ומכיוון שלא מנתה תשלומים הרי שהיא כשיטת רבי נחוניה בן הקנה. לגופו של דבר, הרשימה במשנה איננה מלאה וייתכן שגם משנתנו כמשנת שבועות. מכל מקום, יש מחלוקת בין רבי נחוניה בן הקנה לחכמים (ומשנת שבועות) על נושא זה של תשלומים על המבעיר גדישו של חברו בשבת 438 ראו עוד משנה, בבא קמא פ"ח מ"ג, העוסקת ביום הכיפורים בלבד. . הדיון בחיוב מיתה בידי שמים או בידי אדם הוא הלכתי טהור. לא דנו מחללי שבת למיתה לא בימים שלאחר החורבן ואף לא בימי הבית. לא מצינו שהובאו אנשים לדין ונידונו בדיני נפשות על עברות דתיות של חילול שבת וכיוצא באלו. המסורות ההיסטוריות והספרותיות-היסטוריות הן בענייני רצח או ניאוף, ולא בעברות דתיות טהורות. מחללי שבת ועוברי עברות אחרות נתחייבו נידוי, אך לא הובאו לדין נפשות גם כשהייתה בידי ישראל האפשרות לדון דיני נפשות 439 ראו הנספח למסכת שקלים. .

19במקרה זה המשפט הועבר כנראה ממקור תנאי קדום שלא נשמר, ואף אפשר שהוא נוצר בהקשר של משנתנו.