משנת ארץ ישראל על משנה מגילה א:ו

1במשנה זו שתי הלכות בהלכות נדרים. הספרות התנאית והאמוראית עוסקת רבות בהלכות נדרים, ואף מובאות מסורות רבות ממעשים של אנשים ונשים שנדרו. נראה שבימי חכמי התלמוד הרבו לנדור והרבו לעסוק בפרשת נדרים יותר מבתקופות מאוחרות יותר 440 אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במבוא ובפירוש למסכת נדרים. . ענייני נדרים בספרות שמלאחר התלמוד אינם מרובים כבספרות התלמודית. ההלכה הראשונה מצויה כלשונה אף במשנת נדרים, תחילת פרק ד, ובתוספתא לנדרים. שם ההלכה משובצת בתוך פרק ערוך ומגובש, ולכן נראה שמשם היא לוקטה למשנה שלנו.

2אין בין המודר הנייה מחבירו – שהדירו חברו מליהנות משלו. החבר אסר עליו בנדר שלא יהנה ממנו, למודר ממנו מאכל – למי שהדירו חברו בפירוש שלא יהנה ממאכלו, אלא דריסת הרגל – בחצר חברו. המודר הנאה מחברו ב"סתם" 441 כך בלשון התוספתא למשנתנו, פ"א ה"ח, ובתוס', נדרים פ"ב ה"ז למשנה שם בראש פ"ד. אסור לו אף להיכנס לחצר חברו ולרשות חברו, אבל המודר רק "מאכל" מחברו מותר לו להיכנס לרשותו, וכלים שאין עושין בהן אכל נפש – ומותר אף לשאול מן המדיר כלים שאין עושים בהם אוכל נפש. בתלמוד הירושלמי בשתי המסכתות אומר רבי שמעון בן לקיש: "כיני מתניתא אין בין המודר הנייה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו" (עא סע"א; נדרים פ"ד ה"א, לח ע"ג). רבי שמעון בן לקיש מפרש את המשנה שהאוסר על חברו "מאכל" מתכוון אף להנאת מאכל, ולכן אסור לא רק במאכל חברו אלא אף בכלים שעושים בהם מאכל 442 "כיני מתניתא" אינו תיקון או מסורת אחרת לנוסח המשנה, אלא פירוש. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 63-62; שם, עמ' 508-441. . הסוגיה בתלמוד הבבלי לנדרים (לג ע"א) שואלת: "והא מן מאכל נדר" (ולמה אסור לו להשאיל כלים שעושים בהם אוכל נפש), ועונה: "אמר רבי שמעון בן לקיש באומר הנאת מאכלך עלי". לפי הבבלי אין זה פירושה של המשנה אלא תנאי והגבלה הקובעים כי רק המדיר במפורש הנאת מאכל אסור לו לשאול מן המדיר כלים שעושים בהם אוכל נפש. המשנה בנדרים מונה אילו כלים אסורים למודר מאכל: "המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש". בתנאי החיים של הדורות ההם היו השאלות רבות לא רק של כלים לעבודה אלא גם של בגדים ותכשיטים. מציאות זו מוצאת את ביטויה בהלכות מרובות ומסורות הלכה על בני עיר, שכנים ואף קרובי משפחה שנדרו הנאה זה מזה ולאחר מכן חזרו בהם וביקשו לשאול, להשאיל ולעשות מלאכה זה לזה. משנתנו אוסרת על מודר הנאה בסתם אף דריסת רגל ברשות חברו, שימוש שכרגיל אנשים אינם מקפידים עליו, ורבא מסביר שמשנתנו מהלכת בשיטת רבי אליעזר: "הא מני? רבי אליעזר דאמר: ויתור אסור במודר הנאה" (בבלי, ח ע"א; נדרים לב ע"ב ועוד).

3בנדרים פ"ג מי"א הוגדרה "הנאה", לצורך נדרי הנאה זה מזה, רק כרווח נטו, ואילו מסחר בתשלום במחיר השוק אינו נחשב להנאה. לעומת זאת במשנתנו כניסה לחצר נחשבת "הנאה", אף שאין בצדה רווח כספי.

4לפנינו עדות מרתקת להתפתחות התפיסה הכלכלית. בתפיסה הנאיבית שלפני תנאי שוק פתוח, כל אינטראקציה כלכלית או חברתית היא בבחינת הנאה. כאשר מתפתח שוק פתוח הרי שעצם הפעילות ההדדית אינה מוגדרת עוד כ"הנאה" אלא אם כן יש בה רווח מוגדר. עם זאת, ברוב העדויות התנאיות כל פעילות משותפת נתפסת כהנאה, והמשנה בפרק ג בנדרים היא החריגה 443 כגון פ"ה מ"א-מ"ו, ובפרק זה הלכות קדומות רבות, כפי שנברר במהלך הפרק. .

5"אוכל נפש" הוא מונח המופיע בדיני מועד, כפי שאמרנו לעיל.

6אין בין נדרים לנדבות – הנודר "הרי עלי עולה" או "הרי עלי שלמים" זהו נדר, אבל האומר "הרי בהמה זו עולה" או "הרי בהמה זו עלי שלמים" הרי זו נדבה, שנידב בהמה זו המוצבת לעיניו לקרבן עולה או שלמים, אלא שהנדרים חייבים באחריותן – אם הפריש הנודר בהמה על מנת להביאה לקרבן, והבהמה שייחד לאחר מכן לקרבן מתה או אבדה, חייב להביא קרבן אחר, שכן קיבל על עצמו להביא קרבן ואינו נפטר מנדרו עד שיביא קרבן למזבח. בתלמוד הבבלי (ח ע"א) מוסבר: "כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי" (דומה כמי שטעון על כתפו). כפי שנראה להלן יש לפרש את העיקרון של המשנה בדרך אחרת.

7ונדבות אינן חייבים באחריותן – אם מתה הבהמה או אבדה אינו חייב להביא אחרת במקומה, שהרי נדב מראש בהמה זו, ואם אינה קיימת – אין עליו חיוב של קרבן. הלכה זו אינה בלשונה במקום אחר במשנה ואין לה מקבילה בתוספתא, אך היא מפורטת ומוסברת במשנת קנים (פ"א מ"א).

8את עיוננו יש להתחיל במשנת ערכין פ"ה מ"ה: "שור זה עולה, בית זה קרבן, מת השור ונפל הבית אינו חייב לשלם. דמי שור זה עלי עולה, או דמי בית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם". המדובר בנדר של שור לעולה, ולפי המשנה אם אמר "שור זה עולה" הנדר מתייחס לשור עצמו או לבית עצמו, ואם הבית איננו הנדר בטל. עם זאת אין הכוונה שהבית עצמו יעלה כקרבן, אלא רק שדמיו יימכרו לקרבן, ולמעשה אין הבדל מעשי בין "בית זה קרבן" ל"דמי בית זה קרבן"; התוצאה דומה, אבל זו לשון נדר שונה, וכשם שבשור יש להבדל זה תוצאות הלכתיות כך גם בבית יש להבדל הלשוני תוצאה הלכתית. אפשר גם להציע הסבר אחר. אם אמר "בית זה עלי" הוא התחייב לתת בית זה, או שור זה, והוא נכון לתתו, אלא שלשור או לבית אין ערך. המשנה אינה עוסקת באפשרות שהקרקע עצמה שווה עדיין משהו, ובעיניה רק הבית השלם הוא נשוא הנדר. בראשית מסכת נדרים (פ"א מ"ג) דנו בלשון זאת ("קרבן") וראינו כי זו לשון רגילה של נדר, אבל כנראה יש גם החולקים על כך וטוענים שלשון כזאת איננה נדר תקף.

9אבל אם אמר דמי שור זה עלי עולה – או דמי בית זה עלי קרבן – הוא לא נדר את החפץ עצמו אלא נדר לתת כסף כערכו הכספי, ולכן חייב לשלם את דמי השור או הבית בזמן הנדר. המשנה מבחינה בין "דמיו של פלוני עלי" (ערכין פ"ה מ"ד), שהוא נדר על ערכו של פלוני בזמן נתינת הכסף, ובין "דמי שור זה עלי", שהוא סכום כסף שגובהו כגובה ערך השור, וממילא אינו תלוי במצבו הרגעי של אותו שור. למרות ההסבר המשפטי, מתברר שהתוספתא רואה את ההבדל בצורה אחרת. התוספתא מסבירה שההבדל הוא בין שור לבין אדם, "שהאומר דמי בהמה זו עלי מתה חייב, דמי פלוני עלי ומת פטור" (ערכין פ"ג ה"ז, עמ' 546). ההבדל איננו בין בהמה לאדם אלא בכוונת לשון הנדר: ב"דמי בהמה" כוונתו לבהמה עצמה, וב"דמי אדם" כוונתו רק לסכום כסף שערכו בשווי מסוים. ספק רב אם האבחנה בין השניים נובעת מסיבה משפטית, אלא שזו לשון התורמים. "דמי פלוני" הם תרומה כדי להציל את פלוני מצרה או ממחלה, כמו בסיפור על אמה של ירמטיה (משנה, ערכין פ"ה מ"א), ואם פלוני מת אין לו דמים; "דמי שור עלי" היא תרומה כספית כגובה ערכו הנוכחי של השור. להסבר הבלתי משפטי, התולה את ההלכה בלשון בני אדם וכוונתם הרגילה, נשוב בהמשך.

10נשוב למשנתנו: הנוסח בכתב יד קופמן ברור, וההבדל בין הרישא לסיפא הוא שברישא נדר לתת את השור עצמו ובסיפא את ערכו המופשט, ושתי מילים מגדירות את ההבדל: "דמי" שור ו"עלי". כך הנוסח בסדרת כתבי יד טובים 444 ברמ, כ, מל, מפ, מרא, כיגא, מנ למסכת ערכין. .

11בתוספתא למשנתנו אין שני מקרים כמו במשנה אלא ארבעה מקרים, ובכולם מדברים על מקרה שהשור מת או שהבית נהרס (פ"ג הי"א-הי"ג, עמ' 546). התוספתא מרחיבה את השאלות, והן:

12א. האם מועלין בו – אם החפץ עצמו הוקדש המשתמש בו מועל, ואם ערכו הכספי הוקדש אין זו מעילה.

13ב. האם חייבים באחריותו – אם החפץ עצמו הוקדש, אם נגנב או מת יש לשלם את תמורתו, ואם אין החפץ קדוש הנודר פטור.

14בתוספתא ארבעה מקרים, והיא מנוסחת בצורה ריבועית:

151. שור זה עולה – השור עצמו חולין, כלומר אם אבד אין חייבים באחריותו.

162. שור זה עלי עולה – השור עצמו הקדש.

173. דמי שור זה עולה – השור עצמו חולין גמורים, ואין צריכים להעלות לעולה דווקא את השור הזה.

184. דמי שור זה עלי עולה – השור עצמו חולין, ואין חייבים להעלות את השור עצמו, אבל חייבים באחריותו. המינוח "עלי" משמעו שהערך הכספי של החפץ מקודש, ולכן אם נגנב חייבים באחריותו.

19וכן בהקדש:

20המשנה לפי כתב יד קופמן מתבארת אפוא יפה, ויש בה רק המקרים הראשון והאחרון, והיא מתייחסת רק לשאלת האחריות.

21אבל הבבלי (ערכין, כ ע"ב) הילך בדרך אחרת. נראה שהבבלי לא גרס במשנה את המילה "דמי" בסיפא. הוא הכיר את הברייתא שבתוספתא, אך לא ברצף ולא בשלמותה. בתחילה ניסה רבי חייא בר רב לשחזר את המילה "דמי" בסיפא כמות שהצענו, אך הסבר זה נדחה מול ציטוט חלקי של התוספתא שהיה לפני הבבלי. מכאן הפליג הבבלי להסברים אחרים.

22בערכים, כמו בנדרים, מה שקבע היה הסגנון וההסכמות החברתיות. כפי שראינו, גם ההבדל בין "דמי פלוני עלי" ל"דמי שור זה עלי" מבוסס על מוסכמה חברתית, ועל ההבנה הסמויה למה התכוון הנודר. מרגע שיסוד זה אבד, קשה היה לעתים להבין את הבסיס לפסיקה 445 בכך עסקנו במבוא למסכת נדרים. כבר התלמודים התחבטו בשאלה האם בנדרים הולכים אחר "לשון תורה" או אחר "לשון בני אדם", וכפי שראינו בפירושנו למסכת נדרים לא רק לשון בני האדם הייתה המרכיב המרכזי אלא גם כוונתם והמוסכמות החברתיות, כולל הנסיבות המקריות והחברתיות שבהן נידר הנדר. .

23ההבדל בנוסחאות הנדר זוכה להארה נוספת במשנת קנים: "איזהו נדר? האומר 'הרי עלי עולה', ואיזהו נדבה? האומר: 'הרי זו עולה'. מה בין נדרים לנדבות? אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייבים באחריותם, ונדבות מתו או נגנבו אין חייבים באחריותן" (פ"א מ"א). אנו נחזור לשימוש לשון זה בפירושנו לערכין (פ"ח מ"ז). שימוש הלשון "נדר" ו"נדבה" נשמע אוטנטי ומשקף זיכרונות מהתקופה שבה נתנו קרבנות אלו הלכה למעשה.

24נגנב השור:

25משנת קינים מוסיפה למשנתנו ולתוספתא הגדרה משפטית ואבחנה בין נדר להבאת קרבן לבין התחייבות להבאת קרבן נדבה. בשני המקרים האדם מתחייב להביא קרבן, אך באחד (נדר) זו התחייבות כללית שאינה חלה על בהמה ספציפית, ובאחר (נדבה) זו התחייבות ספציפית ואם הבהמה מתה פקעה ההתחייבות. להלן (פ"ח מ"ז) נשוב להשתמש באבחנות אלו.

26משנתנו מתייחסת, אפוא, למשנת ערכין, אלא שמשנת ערכין לא עסקה בסיכום כללי של ההבדלים בין נדרים לנדבות אלא בנושא ספציפי. משנתנו העבירה, אפוא, את המשפט להקשר של משנתנו, ושוב ניסחה אותו כאילו היה כלל כללי.

27בתוספתא (פ"א ה"ט) מצויה הלכה של "אין בין" אף בהלכות נזירות.