משנת ארץ ישראל על משנה מגילה א:ז
משנת ארץ ישראל על משנה מגילה · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Megillah 1:7
Open in the reader →1במשנה שלוש הלכות, אחת בטהרת זב ושתיים בדיני מצורע וטהרתו. המשותף ביניהן הוא ההבחנה בין זב ומצורע גמורים ומוחלטים לבין זב ומצורע שאינם גמורים. הזב והמצורע שאינם גמורים הם טמאים, אך דרך טהרתם אינה חמורה כדרך הטהרה המפורטת בתורה בספר ויקרא פרק טו ופרק יד.
2אין בין זב הרואה שתי ראיות – של זיבה ביום אחד או בשני ימים רצופים, לרואה שלוש – ראיות של זיבה ביום אחד או בשני ימים או בשלושה ימים רצופים, אלא קורבן – שהרואה שלוש ראיות של זיבה חייב אף להביא ביום השמיני לאחר סיום ראיותיו קרבן שתי תורים או שני בני יונה. הרואה שתי ראיות בלבד טמא שבעת ימים ובסופם טובל ב"ביאת מים חיים" (משנה, זבים פ"א מ"א) – במעיין, והרואה שלוש ראיות חייב למחרתו, ביום השמיני, בקרבן. בספר ויקרא (טו א-טו) ערוכה פרשת הזב ללא הזכרת מספר הראיות שבהן נקבעה טומאת הזב. ההלכה התנאית קבעה שזב האמור בתורה הוא אדם הרואה "זוב" – זרע שבא מאבר מת בלא קישוי האבר, והוא "כלובן ביצה המוזרת" (תוס’, זבים פ"ב ה"ד, עמ' 677). בתורתם של תנאים מבדילים בין ראייה אחת, שתיים ושלוש. כל דיני הטהרה חלים על הזב רק בשלוש ראיות, לרבות הקרבן. הלכה זו שנויה במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ומשנתנו כבית הלל. במשנה ובתוספתא יש דעות מספר על מה נחלקו התנאים הקדומים, ועת יזכנו החונן לאדם דעת נבחן מחלוקת זו לגופה. אבל הסיכום הפשוט, החוזר במקורות רבים, הוא שהמחלוקת היא על ראייה שנייה 446 משנה, פסחים פ"ח מ"ה; תוס', כאן פ"א הי"ד; משנה, כלים פ"א מ"ה ועוד. . הלכה זו מצויה בתוספתא שלפנינו (פ"א הי"ד) בתוספת הבדלים שבין זב לזבה ובין זבה לנידה. הלכה זו כלשונה אינה במשנת זבים או במקום אחר במשנה, אולם פרק ראשון במסכת זבים מוסב כולו על הלכה זו. בית שמאי ובית הלל חלוקים באותו פרק בפרטי ההלכות, ובאחת המשניות שם (פ"א מ"ה) נזכרים מקומות בתוך ירושלים כשהיא בבניינה בימי הבית. ההלכה עצמה היא אפוא קדומה, אך אי אפשר לקבוע שניסוחה כאן קדום או מאוחר.
3אין בין מצורע מוסגר – שהסגירו הכוהן שבעת ימים כדי לראות אם פשה נגע הצרעת, כאמור בספר ויקרא יג ד-ה, למצורע מוחלט – שטימאו הכוהן באופן מוחלט לאחר שפשתה המספחת, אלא פריעה ופרימה – שמצורע מוחלט אמור בו: "בגדיו יהיו פרֻמים (קרועים) וראשו יהיה פרוע (מגודל שער) ועל שפם יעטה" (יכסה פניו כאבל – ויקרא יג מה) 447 ראו ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק יב (סז ע"ב), והסוגיה בבבלי, מועד קטן טו ע"א. , אבל שניהם שווים לשאר דיני טומאת המצורע ו"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (שם מו).
4אין זה ההבדל היחיד בין השניים. כך, למשל, קובעת התוספתא: "מצורע מוסגר שוחטין עליו בשביעי, מוחלט שוחטין עליו בשמיני" (פסחים פ"ז הי"א). אלא שמשנתנו (בפִסקה זו ובפִסקה הבאה) היא סיכום בפרפרזה של משנת כלים המונה את רמות הקדושה השונות: "חזר להיות מצורע מוסגר, מטמא בביאה ופטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים, ואם היה מוחלט חייב בכולן" (פ"א מ"ה).
5המשנה שלנו משתמשת גם במשנה זו בסיכום שנעשה לעניין אחר, ומנסחת אותו ככלל מוחלט, וברור שמשנתנו מלקטת את הכלל מתוך משנת כלים. משנת כלים (פ"א מ"א) עצמה היא מאוחרת, כפי שנברר עת יזכנו החונן לאדם דעת לפרשה, ומשנתנו המשתמשת בה נערכה מאוחר עוד יותר. עם זאת, יש להעיר שסיכומים השוואתיים מסוג זה של המשנה רווחים גם במסכת נגעים שעריכתה מיוחדת וחריגה בין מסכתות המשנה.
6אין בין טהור מתוך הסגר – משפט זה חסר בכתב יד קופמן ודומיו, ובכתב יד קופמן נוסף בגיליון. לאחר ההסגר כהה הנגע והכוהן קבע כי הוא טהור, כאמור בכתוב: "וראה הכהן אֹתו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן" (שם שם ו), לטהור מתוך החלט – לאחר שהוחלט כי הוא מצורע נרפא הנגע וטהר, אלא תגלחת וצפורים – שהטהור מתוך "החלט" חייב בתגלחת כל שערו ובהבאת שתי ציפורים, כאמור בטהרת המצורע בספר ויקרא פרק יד. אבל שניהם שווים לחיוב בטבילה במקווה וכיבוס בגדים (שם יג ו). המשנה אינה מזכירה כי המצורע שטהר לאחר שהוחלט חייב ביום השמיני אף בקרבן ובמנחה ובלוג שמן. ייתכן שראו בהבאת הקרבנות המשך לתגלחת והבאת הציפורים, וכלשון הירושלמי: "את שהוא טעון תגלחת מביא קרבן" (עא ע"ב) 448 השוו הסוגיה בבבלי, ח ע"ב. . כאמור, כל ההלכה חסרה בכתב היד, וכנראה נשמטה בטעות.
7ההלכה אינה בתוספתא, אך כפי הנראה הייתה לפני עורך התוספתא, שכן הוא סודר פרטי הלכות שבין הבית של המוסגר לבית של המוחלט (פ"א הט"ז). המשנה כלשונה בעניינו של המצורע אינה במשנת נגעים, אולם בפרק ח משנה ח מצויות ההלכות שבמשנתנו במדוקדק בלשון אחר: "הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים, מתוך החלט חייב בכולן, זה וזה מטמאים בביאה" (נגעים פ"ח מ"ח). כפי שאמרנו בקטע הקודם גם כאן נראה שמשנתנו ניסחה את משנת נגעים ככלל, אך מבחינתו של קטע זה כשלעצמו אפשר שהוא שימש בסיס למשנת נגעים.
8לאחר החורבן אי אפשר היה להקריב עוד קרבנות, על כן היה מקום לטענה שכל דיני טהרת מצורע בטלו. בפועל נדרש הקרבן למספר מעמדות ציבוריים, והפתרונות הדתיים להיעדר המקדש היו מגוונים:
9נזיר – חוסר האפשרות להביא קרבן בסוף הנזירות גרם לביטול כל דיני נזירות, כולל נזירות עולם שאין צורך להביא אחריה קרבן (שכן היא עד מותו של הנזיר). כל הלכות נזיר בוטלו, והתופעה נעלמה כמעט לחלוטין מההוויה הדתית היהודית 449 ראו המבוא למסכת נזיר. .
10גיור – גם הגר צריך להביא קרבן בסוף תהליך הגיור. חכמים הורו להפריש רובע לקנו ומאוחר יותר ויתרו על חובה זו מנימוק טכני, אך נראה שרבן יוחנן בן זכאי רצה לנתק את הזיקה בין גיור לבין קרבן ושאף שגר בזמן הזה לא ייתפס כמי שטרם השלים את גיורו האידֵאלי 450 ירו', שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ה; בבלי, ראש השנה לא ע"ב; כריתות ט ע"א. המסורת אמוראית בלבד, אך חוזרת בשני התלמודים ומיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי. אפשר גם שההחלטה להפריש רובע לקנו איננה של חכמים אלא של הציבור. .
11אישה שילדה – אישה שילדה טמאה עד להבאת קרבנות. בפועל בוטלה חובה זו, והיא טהורה ומותרת לבעלה בחלוף הימים הקבועים בהלכה.
12חדש – תבואה חדשה מותרת רק מזמן הבאת הקרבן. לאחר החורבן נקבע שהיא מותרת לאחר היום שבו צריך היה הקרבן להיות מובא.
13אם כן, מבחינת התקדימים היה מקום לבטל את דין מצורע או להמשיך בו גם לאחר חורבן המקדש.
14סיפור אחד משמר את המשך ביצוען של הלכות מצורע: "אמר רבי יהודה שבתי היית והלכתי אצל רבי טרפון בביתו. אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי, ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לו הימנה מקל, אמר לי יהודה בני בזו טהרתי שלשה מצורעים, ולמדתי בה שבע הלכות... ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרין בגבולין" 451 תוס', נגעים פ"ח ה"ב, עמ' 628; ספרא, מצורע פרשה א הי"ג, ע ע"ג; ירו', סוטה פ"ב ה"ב, יח ע"א; להלן, פי"ד מ"ו. . עצם הצורך במסקנה הלכתית כזאת מעיד שהשאלה האם מטהרים מצורעים בזמן הזה לא הייתה כה פשוטה. מכל מקום, רבי טרפון היה כוהן וחכם וטיהר מצורעים. מי שטיהר אותם גם טימא אותם כשצריך היה לעשות כן. גם המדרש דורש שפרשת מצורע חלה גם בזמן הזה (ספרא, מצורע פרשה א ה"א, ע ע"ג).
15במקביל מצינו מחלוקת בין חכמים (רבי יהושע?) לרבי אליעזר: "אין לו בהן יד, בהן רגל, אוזן ימנית, אין לו טהרה עולמית. רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן. רבי שמעון אומר אם נתן על של שמאל יצא" (משנה, נגעים פי"ד מ"ט). מכאן שמתן הדם היה על צד ימין, ואם אין לו אוזן או בוהן אין לו טהרה. מהלכה זו ניתן גם לגזור שלאחר החורבן אין טהרה למצורע, שהרי ודאי שאי אפשר לתת את הדם על שום מקום. רבי שמעון מקל בתחליפי יד ואוזן, אך עדיין איננו מניח אפשרות שאין מתן דם כל עיקר. התנא הראשון, ואולי גם רבי שמעון, פותחים פתח לטהרת מצורע בזמן הזה, שכן הם מתחשבים במצב שנוצר.
16על המצב בבבל אנו שומעים ממימרה אחרת: "אמר רבי יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל? מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת" (בבלי, כתובות עז ע"ב). יש בתלמוד אמצעי מניעה "רפואיים" שבזכותם אין הלכה למעשה מצורעים בבבל. קורא ביקורתי בן זמננו יתקשה לראות בכך הבטחה שאין מחלות עור בבבל, ומי הפרת אין להם כל יתרון רפואי, וודאי שלא התרד והשכר, אבל המימרה מעידה שאכן בבבל לא רווחו מצורעים, ואולי המימרה מכוונת בעיקר כלפי הצד ההלכתי שאין דין מצורעים בבבל בזמן הזה.
17בכתובת אחת מבית שאן נזכר בית מרחץ למצורעים שהקימה הכנסייה. בית מרחץ זה מייצג כמובן את הציבור הלא יהודי. המצורע היה מיוחד, והקשו על שילובו בחברה. כמו כן חששו מכך שירחץ עם בריאים מחשש הדבקה. שילוח המצורע איננו קשור אפוא רק להלכה, אלא גם לנוהג החברתי. עם זאת, המצורע שעליו מדברים בכתובת איננו חולה בצרעת המקראית אלא בצרעת בת זמננו (leprosy). כפי שנראה בפירושנו לנגעים (פי"ג מ"ה) דווקא חכמים הקילו מאוד בעניין שילוח המצורע. הם פירשו שהכוונה לשילוח רק מעיר מוקפת חומה (כלים פ"א מ"ז), ובפועל לאחר החורבן צומצם דין זה לירושלים, שממילא היה בה יישוב יהודי קטן בלבד 452 ראו עוד במבוא למסכת נגעים, שם יוסבר מדוע העדויות בספרות חז"ל על מקרי צרעת כה מועטות. .