משנת ארץ ישראל על משנה מגילה א:ח

1אין בין ספרים – תורה, נביאים וכתובים, [ל]תפילים ומזוזות – לארבע הפרשיות שבתפילין ושתי הפרשיות שבמזוזה, אלא שהספרים ניכתבים בכל לשון – מותר לכתוב את הספרים בכתב ובלשון של אומה אחרת, ומותרים לקרוא בהם ביחיד ובציבור בכל לשון בין בכתב ובין בעל פה, כגון קריאת התורה והמגילה וקריאת שמע, ותפילים ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית – בכתב ובלשון עברית. הפרשיות שבתפילין ובמזוזה היו מגוללות ואיש לא נזקק לקראן, לכן אפשר היה לכתבן בעברית אף למי שאינו יודע ומבין עברית. אולי אף משום המשמעות של קדושה ושמירה שראו בתפילין ובמזוזה הקפידו שאלו ייכתבו בכתב ובלשון עברית, כי רק בעברית יש להן כל משמעותן הקדושה. התלמוד הבבלי מנמק הלכה זו בדרשת הכתוב: "והיו [הדברים האלה] שבפרשת שמע – כהוייתן יהו" (ט ע"א). הספרים נבדלים מתפילין ומזוזות בהיתר לתרגמם, אך בשאר הדברים, כגון הצורך לתפרם בגידים, היותם מטמאים את הידיים ועניינים אחרים הם שווים (בבלי, ח ע"ב). התלמוד הירושלמי (עא ע"ג) מונה הבדלים נוספים בין ספרים לתפילין ומזוזות שהמשנה לא מנתה. כבמקרים אחרים יש לומר שהמשנה לא התכוונה אלא להדגיש את ההבדל העיקרי, שתפילין ומזוזות אינן נכתבות תרגום.

2רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית – בכתב יווני ובלשון יוונית שבה תרגמו את המקרא בימי שלטון התלמיים, הוא תרגום השבעים, ולאחר מכן בדור יבנה בידי עקילס הגר.

3רבי יוחנן קובע בתלמוד הבבלי (ט ע"ב) כי ההלכה היא כרבן שמעון בן גמליאל, ואמנם במציאות בימי הבית ובימי המשנה התרגום היווני הוא היחיד, הידוע לנו, ששימש כטקסט לקריאה בבית הכנסת ובבית. יש שקראו רק ביוונית, ויש שפתחו וחתמו בעברית ובאמצעקראו ביוונית כדי שהציבור יבין את הנקרא 453 בתוס', פ"ג הי"ג: "בית הכנסת של לעוזות, אם יש להן מי שיקרא עברית פותחין עברית וחותמין עברית". יש להניח כי לא מעט מאבקים היו בין קהילות שונות בתפוצות על מידת השימוש בעברית וביוונית בקריאת התורה. עדות מפורשת על מאבק כזה מצויה בידינו מתקופה מאוחרת יותר, מראשית המאה השישית. המחלוקת הגיעה עד לשיפוטו של הקיסר יוסטיניאנוס. הוא הוציא פקודה מיוחדת (נובלה 146) המצדדת באלו שמבקשים להעדיף את הקריאה ביוונית. . התרגום לארמית אשר המקורות מרבים להזכירו שימש רק כתרגום בעל פה לעברית שנקראה מתוך הספר 454 ירו', פ"ד ה"א, עד ע"ד: "רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חד ספר מושט תרגומא מן גו סיפרא. אמר ליה: אסיר לך, דברים שנאמרו בפה – בפה, ודברים שנאמרו בכתב – בכתב" (נכנס לבית הכנסת ראה ספר מוגש, תרגום בתוך הספר. אמר לו...). . תרגום השבעים נזכר פעמים מספר בספרות התלמודית. כמוהו אף תרגום עקילס נזכר, וכן בפני אילו חכמים תורגם 455 מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא פי"ד, עמ' 50; ירו', עא ע"ג; בבלי, ג ע"א; בראשית רבה, פ"ח עמ' 64; מסכת סופרים פ"א ה"ז, עמ' 100 ועוד. . יש שמצטטים את תרגום עקילס, לרוב ביוונית, כפי שמצטטים את פירושיהם של חכמים 456 ירו', עא ע"ג; פ"ב ה"ד, עג ע"ב; שבת פ"ו ה"ד, ח ע"ב; פסיקתא דרב כהנא, פסקא יא, עמ' 184 ועוד. ראו עוד ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 15. .

4המקרא המתורגם נזכר במשנה בהקשרים מספר:

5א. הנוטל ספר מספרי המקרא בידיו לקריאה נטמא בטומאת ידיים, כלומר לאחר שמחזיר את הספר למקומו הוא נוטל את ידיו. הצדוקים לא הודו בהלכה ונתעצמו בה עם הפרושים, אף מתוך לגלוג מה. החיוב בנטילת ידיים משמש מעין קנה מידה לקביעה אם הספר אמנם מקודש לחלוטין ומהווה ספר מספרי המקרא. המשנה בידים קובעת שתרגום המקרא "אינו מטמא את הידים. לעולם אינו מטמא עד שיכתבנו אשורית על העור ובדיו" (פ"ד מ"ה).

6ב. "כל כתבי הקודש מצילין אותן (בשבת) מפני הדליקה... ואף על פי שכתובים בכל לשון" 457 משנה, שבת פט"ז מ"א; תוס', שם פי"ג ה"ב; ירו', שם פט"ז ה"א, טו ע"ג; בבלי, שם קטו ע"א. .

7ג. הם טעונים גניזה, כלומר אסור לזלזל בכתבים שבלו ויש לגנזם כשאר כתבי הקודש 458 כל המקורות שבהערה הקודמת. חכמים מובהקים בדורותינו פירשו כי "טעונים גניזה" פירושו שיש לגנוז (ולהוציא משימוש) את כל הספרים שכתובים בכל לשון. הביסוס לפירוש הם דברי רבי יוסי בהמשכה של התוספתא על רבי חלפתא אביו שמצא את רבן גמליאל ובידו ספר איוב מתורגם, ורבי חלפתא סיפר לו שרבן גמליאל הזקן, אבי אביו, ציווה לגנוז ולקבור ספר איוב מתורגם בנדבך בהר הבית. לפי פירוש זה יש לנתק את המשפט "טעונים גניזה" מן האמור לפני כן שמצילים מן הדליקה, והוא עניין בפני עצמו שיש לגנוז ספרים מתורגמים, והביסוס להלכה זו הם דברי רבי יוסי הנזכרים על רבן גמליאל הזקן (ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 649-648; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 203; גולדברג, שבת, עמ' 2851). קשה ביותר לקבל פירוש זה. במשנה אמור כי "כל כתבי הקודש... ואף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה" (שבת, פט"ז מ"א); "בכל לשון" כולל אף תרגום ליוונית, תרגום שהיה מקובל בתפוצה ההלניסטית. עקילס הגר חזר ותרגם את המקרא בפיקוחם של ראשי חכמי יבנה, רבי אליעזר ורבי יהושע (ראו לעיל) ובשיטת רבי עקיבא (הירונימוס בפירושו לישעיה ח יד, וראו סויט, הקדמה, עמ' 32 וליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 14 הערה 1). לא ייתכן כי סתמה של המשנה תדרוש לגנוז את תרגום השבעים ותרגום עקילס ולא לקרוא בהם כלל. אף חכם לא יחלוק על כך. הקריאה בתרגום היווני הייתה מציאות חיה בצורה זו או אחרת ברחבי התפוצה ההלניסטית, חכמים ביקרו בתפוצות ומעולם לא שמענו שביקשו לגנוז את ספריהם. כל ההלכות במשנה ובתוספתא מתירות ללועזים לקרוא בלועזית, והיאך ידרשו לגנוז את הספרים? דרישתו של רבן גמליאל לגנוז את התרגום לספר איוב היא כפי המשמע מפני שהניחו שספר איוב שלשונו קשה במיוחד לא ניתן לתרגמו כהלכה. הפועל "גנז" שבהלכה א שבתוספתא מובנו לגנוז ספר שנתבלה – לגנזו מפני הכבוד, גם אם נכתב "בכל לשון", והסיפור על הגניזה בהלכה שלאחריה היא גניזה של ספר מסוים שערכו מפוקפק, שכן אין לתרגם את ספר איוב. אולי הדבר קשור אף במסורת שהתנגדה לתרגומם של הכתובים בכללם (בבלי, ג ע"א ומקורות נוספים). פירושנו הוא אף בהתאם למהלך הסוגיות בשני התלמודים, וראו עוד פירושנו לשבת פט"ז מ"א. .

8בשני סעיפים אלו נקבעה לכאורה ההלכה שמותר לכתוב ספרים בכל לשון ולא רק ביוונית, בניגוד לדעת רבן שמעון בן גמליאל. ברם, כבר פירשו במסכת סופרים (פט"ו ה"א) שגם רבן שמעון בן גמליאל מסכים שאם נכתב ספר בלשון אחרת הוא קדוש, מותר להצילו ויש לגנזו. אכן מסתבר שרבן שמעון בן גמליאל לא התכוון שאסור לכתוב את הספר בלשון אחרת, אלא שאסור לקרוא בספר כזה בפומבי.

9ד. לפי הקביעה של המשנה יש חלקים מן התורה, במיוחד אלה המשמשים במעמדות ציבוריים, שאין לאמרם אלא בלשון הקודש. המשנה בסוטה מונה: "ואלו נאמרין בלשון הקודש (בלשון הקודש בלבד ולא בכל לשון) מקרא בכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם" (פ"ז מ"ב). כמה מן הדברים המנויים הם מן העבר הרחוק, כגון ברכות וקללות שבירכו וקיללו "כיון שעברו ישראל את הירדן" (משנה, סוטה פ"ז מ"ה) או העבר הקרוב, כגון מקרא ביכורים ופרשת עגלה ערופה. אך כמה מן העניינים שהמשנה מונה הם מחיי היום-יום, כגון חליצה וברכת כוהנים.

10ה. בספרות התנאית והאמוראית עולה השאלה מה דינם של אלו שמבינים גם עברית וגם יוונית, האם גם הם יוצאים ידי חובתם בקריאה או בשמיעה של המקרא בלועזית.

11במשנתנו שנינו: "קראה תרגום בכל לשון – לא יצא, אבל קורים אותה ללעוזות בלעז, והלעוז ששמע אשורית (כלומר עברית) יצא" (להלן פ"ב מ"א). הדברים מבוארים יפה בתוספתא למשנתנו ובתלמודים כי שומעי שפת לעז בלבד, או לדעת רבן שמעון בן גמליאל רק שומעי יוונית בלבד, יוצאים ידי חובתם בקריאה בלעז, ולועז, אף על פי שאינו מבין עברית, יוצא ידי חובתו בשמיעת המקרא בעברית 459 ראו משנה, יבמות פי"ב מ"ו; סוטה פ"ז מ"ו. . לגבי מגילת אסתר הדבר אמור בירושלמי למסכת סוטה: "אמר רבי מנא: מגילת אסתר היה יודע לקרותה אשורית ולעז, אינו יוצא בה אלא אשורית. בלעז יוצא בה בלעז" (פ"ז ה"א, יז סע"א) 460 משום כך, כשבא רבי מאיר לאסיה ולא מצא בה מגילת אסתר כתובה עברית (כך לפי נוסח התוספתא והירושלמי) כתבה לעצמו וקרא בה (תוס', פ"ב ה"ה; ירו', פ"ד ה"א, עד ע"ד), וראו לעיל. .

12במסורת התנאית לא מצינו כל התנגדות לתרגום היווני, ולדעתם של החכמים, אלה שאינם נזקקים ללשון הקודש רשאים היו לקרוא בתרגום השבעים או בתרגום עקילס שנערך בימי חכמי יבנה. אולם בספרות מאוחרת יותר, במסכת סופרים, אנו קוראים: "והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (פ"א ה"ז, עמ' 102) 461 השוו תנחומא, כי תשא לד; תנחומא באבער, שם טז (נח ע"ב). . במגילת הצומות נזכר כי נקבעה תענית ביום ש"כתבו הזקנים את התורה יונית לתלמי המלך" ו"חשך לעולם" 462 בנוסחאות השונות של מגילת הצומות נמסרו תאריכים שונים של היום בחודש טבת. במהדורת נויבויר (אוקספורד תרנ"ג), ח"ב עמ' 24, נזכר בשמונה בטבת. בכ"י אדלר 2893/1 מן הגניזה (נדפס בידי מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' קמ): בארבעה ועשרים. בכתב יד שפרסם שד"ל לוצאטו, הלכות גדולות, עמ' 107: בשבעה בטבת. לספרות ולטבלה משווה ראו אליצור, מגילת הצומות, בטבלה המסכמת בסוף הספר. . קשה להכריע האם רק בתקופה המאוחרת התגבשה ההתנגדות בחוגים מסוימים לתרגום היווני, או שמא כבר בימי המשנה היו חוגים שהתנגדותם לתרגום היווני הביאתם לקביעת יום צום בגלל סלידתם ממעשה התרגום. ההתנגדות עשויה לנבוע מקנאה לשפת הקודש, מהתנגדות לבורותם של יהודים שאינם מתמצאים בעברית או מהחשש שמא יעיינו הנכרים בכתבי הקודש היהודיים. לא מן הנמנע כי ההתנגדות לתרגום יווני נתגבשה רק בתקופה מאוחרת יותר, בשעה שהתרגום היווני שימש כספר הקודש של הכנסייה הנוצרית, וכפי שהדבר מודגש במדרש תנחומא.

13דברי רבן שמעון בן גמליאל מצוטטים בתלמוד הירושלמי למסכת שבת (פט"ז ה"א, טו ראש ע"ג). כפי שראינו, רבן שמעון בן גמליאל מעניק עדיפות ללשון היוונית על פני כל לשון אחרת, להוציא את העברית כמובן. התלמוד הבבלי אף מזכיר קריאת מגילה הכתובה בשפות נוספות כגיפטית (מצרית) או עילמית (יח ע"א; שבת קטו ע"א). הבנת הקטע מחייבת סקירה קצרה של התרבות בעולם ההלניסטי-רומי. עם כיבוש המזרח בידי היוונים דעכו שפות הכתיבה המקומיות. תוך זמן קצר ביותר נעלמו שפות הכתיבה המקומיות ובידינו מעט מאוד כתובות או יצירות ספרותיות בשפות המקומיות. היוונית הפכה לשפת הכתיבה במזרח, ומאוחר יותר מילאה תפקיד דומה גם הלטינית במערב האימפריה הרומית. יצירות בשפות שמיות השתמרו בשולי האימפריה, ומעבר לגבולותיה. היוונים זלזלו, כמובן, בשפות המקומיות, ובמחקר מקובל היה להניח שהתרבויות המקומיות דעכו ונעלמו לחלוטין או כמעט לחלוטין. ברם, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הראו כי בפרובינציות רבות לא נעלמה התרבות המקומית אלא רחשה מתחת לפני השטח. במצרים נעלמו כמעט כליל היצירות הכתובות בכתב יתדות, אך השתמרו יצירות ושטרות בדמוטית. בסוריה המשיך הציבור הרחב לדבר ארמית (סורית), אם כי רק במאה הרביעית צצה השפה בשנית והפכה שוב לשפת כתיבה פופולרית. מסתבר שפה ושם מצויות עדויות לכתיבה בשפות העממיות המקומיות, וסופרים הלניסטיים ורומיים קדומים מזכירים, לעתים רחוקות, גם שפות כתיבה נוספות 463 מילר, אימפריה; הנ"ל, פאול מסמוסטה; מקמילן, שינויים, עמ' 40-32. אין צריך לומר שהחוקרים הללו לא הכירו את משנתנו ולא הפיקו ממנה את אשר ניתן ללמוד ממנה. . עם ישראל היה חריג בעולם הקדום בכך ששמר על תרבות הכתיבה בשפותיו המקומיות (עברית וארמית), ולכך סיבות מיוחדות. העדות בגמרא והרמזים במשנתנו מצטרפים, אפוא, לרמזים על שפות כתיבה מקומיות שכמעט לא נותרו מהן יצירות כתובות.

14משנתנו מבטאת הכרה חלקית בארמית וביוונית, אך בעיקר את יחס הקדושה לשפה העברית. למרות כל ההיתרים החלקיים עדיין השפה העברית היא שפת הקודש. בנספח למסכת שקלים ביררנו את "מלחמת השפות" שהייתה בארץ בימי קדם, והדגשנו כי הציבור בכללותו היה דו-לשוני, הבין ודיבר עברית וארמית, אך לכל שפה היו שימושים שהיו ייעודיים לה. העברית הייתה שפת הקודש, ומשנתנו משקפת מצב זה. שנייה לעברית הייתה הארמית, והשפה היוונית הייתה נפוצה, אך במידה פחותה. יתר השפות לא נחשבו, בעיני חכמים, ראויות, והציבור בארץ לא הכירן.