משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ב:ג
משנת ארץ ישראל על משנה מגילה · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Megillah 2:3
Open in the reader →1בן עיר – שזמנו לקרוא את המגילה בארבעה עשר באדר, שהלך ליכרך – המוקף חומה מימות יהושע בן נון, אשר קוראים בו את המגילה בחמישה עשר באדר, ובן כרך – או בן כרך, שהלך לעיר – שקוראים בה את המגילה בארבעה עשר בחודש, אם עתיד לחזור למקומו – שאין בדעתו להשתקע במקום שהוא שוהה בו במקרה בשעת קריאת המגילה 406 כך לפי פירושו של התלמוד הירושלמי, אולם לפי הבבלי "עתיד לחזור" פירושו עתיד לחזור למקומו בו ביום, ונחלקו המפרשים בפרטי הדברים. , קורא במקומו – כפי שקוראים אנשי מקומו. בן עיר ששוהה בימים ארבעה עשר וחמישה עשר בכרך אולם אין דעתו "להשתקע עמהן", קורא בארבעה עשר, ובן כרך שנמצא ביום ארבעה עשר בעיר אך אין דעתו להשתקע שם קורא בחמישה עשר, ואם לאו – שאינו עתיד לחזור למקומו, קורא עמהן – קורא יחד עם אנשי המקום שנמצא עמהם.
2עיקרון זה של שמירה על מנהג המקום ושמירה על המנהג המקורי אם עתיד לחזור חוזר גם לעניין ערך כסף: "היה עובר ממקום למקום ובידו מעות, אם עתיד לחזור למקומו [מחללין] כשער מקומו, ואם לאו מחללן בשויהן כשער אותו מקום" (תוס', מעשר שני פ"ד הי"ד). אבל במשנה שם: "המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר – פודהו כשער מקומו" (פ"ד מ"א).
3כבר הניח חכם אחד שבתוספתא צריך לומר במקום "פודהו כשער מקומו" (תוס', מעשר שני פ"ג ה"א) – "פודהו כשער הזול" 407 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 750. , וזו היא הברייתא שהובאה בירושלמי (מעשר שני פ"ד ה"א, נד ע"ד): "תני בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו" יש לפדותו בשער הזול (ראו בסוגיה שם), והברייתא חלוקה על משנתנו ותוקנה בהשפעת דברי המשנה. על ברייתא זו חולק רבי יהושע בן קרחה בהמשך דברי התוספתא: "במי דברים אמורים בשל דמיי, אבל בשל ודיי פודין אותו כשער היוקר" (שם), ומעין דברי רבי יהושע בן קרחה בברייתא בירושלמי (שם): "תני אבא חילפיי (כך בכ"י רומי והרש"ס; לפנינו בטעות: בר חילפיי) בר [קוריאי] 408 כך כנכון בכי"ר, היא קוראי שבעמק הירדן (מול פתחת ואדי פרעה כפי שהוא מכונה היום), ראו לזיהוי החכם והמקום ספראי, בימי הבית ח"א, עמ' 286-285. אמר: במה דברים אמורים בודאי, אבל בדמאי בין ביוקר והוזלו, בין בזול והוקרו, מוכרו בזול".
4בירושלמי (שם) אף הובא מעשה: "רבי חייה בר ווא היה ברומי וחמתין מפרקין אילין ניקלוסא דהכא בשערה דהכא, אמר מאן דהורו לין חילפיי בר קרויה (כך בכ"י רומי) אורי לין" (=רבי חייא בן אבא היה ברומא וראם פודים ניקלוסיא (זן משובח של תמרים) לפי השער של כאן, אמר מי שהורה לכם חילפי בן קרויה הורה לכם). רבי חייה בן אבא היה ברומא וראה שפודים תמרים משובחים לפי השער של ארץ ישראל ולא לפי השער הרומאי, שהוא בוודאי שער גבוה יותר מזה שבארץ, והניח שהם נוהגים לפי היתרו של אבא חילפא מקרויה. התמרים שהגיעו לרומא נידונו כדמאי, ויהודי רומא פודים מעשר שני אך פודים לפי השער הנמוך בארץ ישראל.
5קוראי היא בפתחת ואדי פרעה שבבקעת הירדן, אזור גידול התמרים, והמשווקים פונים לחכם המקומי כדי שיפסוק להם הלכה, והלה פוסק הלכה מקלה ביותר. עוד מן הראוי להעיר שהקונים ברומא הם יהודים; ודאי שהתמרים נמכרו גם ללא יהודים, אבל רק היהודים עוררו את השאלות ההלכתיות. על זן הניקלוסין ועל הייצוא של התמרים לרומא אנו יודעים גם ממקורות אחרים, ולא נרחיב בכך.
6המשנה והברייתות לפנינו דנות כיצד יש לנהוג בפֵרות שהובאו ממקום למקום, אולם ההלכה שיש לפדות לפי השער שבמקום אמורה בתוספתא דמאי (פ"ה ה"כ): "אין פודין מעשר שיני במקום היוקר כשער הזול". ההלכה שנויה בתוספתא דמאי ומסתבר להניח כי היא התכוונה לדמאי, ומכל שכן בפרות ודאי שיש לפדות לפי השער שבמקום אף אם השער במקום הוא "מקום היוקר".
7אם כן, משנתנו איננה מחמירה ("כשער היוקר") או מקלה ("כשער הזול") אלא עומדת על ההבחנה המשפטית "כשער מקומו", ואיננה מתחבטת בשאלה מי מרוויח ומי מפסיד מהפסיקה.
8אבל במשנת פסחים גישה שונה: "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת" (פ"ד מ"א). בפירושנו למשנה זו הראינו כי יש במקורות גם גישות "משפטיות" ולפיהן נוהג כמנהג המקומי בין לחומרא בין לקולא. וכן: "ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה משלים תעניתו" (תוס', תענית פ"ב הט"ז) 409 כך גם לעניין מכירה לעובדי עבודה זרה, ירו', עבודה זרה פ"א ה"ו, לט ע"א; פסחים פ"ד ה"ג, ל ע"ג. . לעומת זאת, במשנת מעשר שני חכמים בוחרים בפתרון המקל, "כשער הזול", אף שאין בכך היגיון משפטי. המדובר בדמאי, שהוא מטבעו חובה הנובעת מספק, ואמוראים באו להקל בה. ואכן, בתוספתא "אמר רבי יהושע בן קרחא במי דברים אמורים בשל דמיי, אבל בשל ודיי פודין אותו כשער היוקר" (תוס', מעשר שני פ"ג ה"א). דברי בן קרחא אינם פירוש למשנה, אלא חולקים עליה. "ודאי" ו"דמאי" הם מונחים מתחום המעשר הראשון, אבל ההלכה שבמשנה חלה גם על מעשר שני (להלן). נמצאנו למדים שאין היא מושפעת מכך שמדובר בדמאי, אלא מהבחנה משפטית שתמיד יש לפדות כשער מקומו, ותנאים מאוחרים הפכו את ההלכה וקבעו כשער היוקר או כשער הזול.
9אחר הוא הנוהג באשר להקדש. המשנה קובעת שבהקדש ההצהרה מהווה קניין (קידושין פ"א מ"ו). הברייתא מצוטטת בירושלמי (קידושין שם, סא ע"א), ונוסף שם פרט המבהיר את חשיבות ההלכה: אם החפץ התייקר בינתיים הרי שהוא התייקר ברשות ההקדש. בתלמוד הבבלי (כט ע"א) נוספה בברייתא הגבלה שההקדש קנה רק אם הוא מרוויח, אבל אם ירד ערכו של החפץ הרווח להקדש, וכאילו הקניין לא חל. נראה שזו תוספת מאוחרת לברייתא הבאה למנוע מההקדש נזקים כספיים. גישה כזאת מובילה לגישה של "כשער היוקר" שממנה מתרחקים האמוראים למשנתנו. לנוסחה של הבבלי אין ביטוי בברייתא שלפנינו. אבל במסורות תנאיות אחרות מופיע הטיעון ש"יד הקדש על העליונה". במדרש התנאים זהו משפט כללי שההקדש אינו חשוף לתביעות נזיקין (אם שור של הקדש נגח שור אחר וכו' – מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כה יח, עמ' 188). אבל במקורות התנאיים האחרים אפשר להבין את המשפט גם כאילו בכל עסקה עם ההקדש שחל שינוי בתנאיה יד ההקדש על העליונה (משנה, שקלים פ"ד מ"ט וכן תוס', ערכין פ"ד ה"ג וה"ד, עמ' 547). שם נקבע עיקרון אחר, שאין ההקדש מפסיד תוך התעלמות משאלת דרך הקניין. הברייתא בניסוחה הבבלי באה לפשר בין שתי העמדות, ברם לפי פשוטן אלו שתי עמדות חולקות: האחת רעיונית, שתמיד ההקדש ירוויח, והאחרת משפטית, מתי חל הקניין, וממילא ההקדש עשוי להרוויח או להפסיד, תלוי בנסיבות המקרה. העיקרון הוא שלהקדש קל לבצע קנייה ומכירה, אך ממילא יש בכך גם סיכון שאכן המכירה תתבצע ותנאי השוק ישתנו לרעת ההקדש.
10בהקדש נקבע הכלל "כשער היוקר" או הכלל המשפטי (הצהרה היא קניין לטוב או למוטב); בדמאי נקבע הכלל כשער מקומו או כשער הזול, ובוודאי הוא כשער היוקר כמו בהקדש.
11אם כן, הפתרון של כשער הזול מותאם למקרה הספציפי של דמאי, אבל משנת מגילה ומשנת פסחים (ותוספתא תענית) מציגות דעות שונות: האם יש לשמור על מנהג המקום שאליו הוא אמור לחזור, או שתמיד ייעשה כמקום שבו מתקיימת המצווה כדי שלא ישנה אדם מפני המחלוקת.
12מאיכן אדם קורא את המגילה ויוצא בה ידי חובתו רבי מאיר אומר כולה – מתחילת מגילת אסתר ועד סופה, רבי יהודה אומר מאיש יהודי – מפרק ב פסוק ה ואילך, המתחיל במעשה מרדכי ואסתר, ורבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה – "גדל המלך אחשורוש את המן", הוא תחילת פרק ג המספר על עלייתו של המן לגדולה ומזימתו להרוג את היהודים. בברייתא שבתוספתא ובתלמודים (תוס', פ"ב ה"ט; ירו', עג ע"ב; בבלי, יט ע"א) מצויה אף דעה רביעית של חכם מתלמידי רבי עקיבא, רבי שמעון (בן אליעזר) 410 בן אליעזר או בן לעזר חסר בכ"י ערפורט וכ"י לונדון, והוא רבי שמעון סתם, שהוא רבי שמעון בן יוחאי כפי שמובא בתלמודים. : "מבלילה ההוא", והוא תחילת פרק ו, "ממקום שהיתה מפלתו של המן" (ירו', שם). בתוספתא ובשני התלמודים (שם) מודגש: "ובלבד מספר שלם", ואף נאמר בהם כי ההלכה והמנהג הם כרבי מאיר שיש לקרוא את המגילה כולה מתחילתה ועד סופה. בתלמוד הבבלי (יט ע"ב) נמסר בשם רבי יוחנן שהמגילה חייבת להיות ספר בפני עצמו ולא ב"מגילה הכתובה בין הכתובים", ועל כל פנים לא כשקוראים בה בציבור.