משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ב:ה

1כל היום כשר לקריאת מגילה – המשנה מונה מעשים שנעשים ביום, וכל היום כשר לעשייתם. המשנה אינה מונה את המצוות שהוזכרו במשנה הקודמת: מילה, טבילה והזיה, שאינן נעשות אלא משתנץ החמה וניתן לקיימן כל היום, שהרי לא נקבע להן עד איזו שעה ביום מלים או טובלים. מן המעשים במשנה הקודמת היא הזכירה רק את קריאת המגילה. הראשונים התחבטו בדבר 450 רבינו תם בספר הישר סימן תיא (עמ' 246). הרשב"א (עמ' 91) הביא את דברי רבינו תם וסיים: וצריך עיון. הראבי"ה (ח"ב סימן קתע, עמ' 296) פירש את הדבר: "ותנא כרוכלא ליחשב וליזל". ראו עוד דברי המאירי (יז ע"א). . בתוספתא (פ"א ה"י) נזכרת מצוות מילה. ייתכן שהמשנה לא הזכירה את המעשים שנזכרו במשנה הקודמת והזכירה רק את קריאת המגילה מפני שההלכות נסדרו לפנינו במשנת מגילה. קריאת המגילה משמשת מעין כותרת להלכות במשנה הקודמת ובמשנתנו. העיקרון לכל ההלכות המנויות במשנה הוא כי כל המצוות והמעשים שיש לקיימם ביום מסוים בשנה, כגון קריאת הלל ותקיעת שופר, או לרגל מאורע מסוים, כגון הבאת קרבן והשקיית סוטה, ונעשים ביום – כל היום כשר לעשייתם.

2ולקריאת [ה]הלל – במועדים ובשמונת ימי החנוכה, וכאמור בתוספתא סוכה: "שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל. ואילו הן, שמונת ימי החג 451 הוא חג הסוכות, כלשון הרווח בספרות התלמודית. ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת" (פ"ג ה"ב) 452 בירו', סוכה פ"ד נד ע"ג מצוטטת הברייתא תוך שינויי סדר ולשון מעטים. בבבלי, תענית כח ע"ב וערכין י ע"א, זו מימרה של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק. . ההלל ראשיתו במקדש ובמועדים והוא היה מלווה בכלי זמר של כל ימות השנה ובתוספת החליל, כפי שהמשנה בערכין שונה: "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח" (פ"ב מ"ג), והגמרא שם מסבירה את הטעם להלכה זו: "הואיל ויחיד 453 כפירושם של גאונים. ראו אוצר הגאונים לתענית, חלק התשובות עמ' 39. גומר בהן את ההלל" (י ע"א). בחנוכה אמנם קראו את ההלל במקדש 454 בתענית פ"ד נאמר שיום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית, והוא ההתכנסות של הישראלים העולים מעריהם למקדש עם משמרת הכוהנים האזורית, ומתכנסים לתפילה ולקריאה בתורה במקדש. אם זה יום שיש בו הלל (חנוכה) אין מקיימים תפילת מעמד בשחרית. אם יש בו קרבן מוסף (כגון ימי ראש חודש) אין בו תפילת מעמד בנעילה. אם יש בו קרבן עצים אין בו תפילת מעמד במנחה. במשנה ה שם נאמר שאחד בטבת לא היה בו מעמד, כלומר מעמד של כוהנים ולוויים וישראלים ששהו במקדש כבאי כוח העם ונכחו בהקרבת קרבנות הציבור, ומפני שיש בו הלל (בגלל חנוכה, כי בראש חודש לא אמרו הלל בארץ ישראל) וקרבן מוסף (שהרי הוא ראש חודש) וקרבן עצים (הוא אחד המועדים להבאת עצים שהמשנה מונה אותם). אך לא הכו בחליל, אולי מפני שחג חנוכה נוסף רק בהמשך ימי הבית השני בשעה שנוהגי כלי השיר כבר היו קבועים, או מפני שביקשו לציין הבדל בין המועדים הקדומים, שהם מן התורה, לבין ימי החנוכה שאינם מן התורה. ההלל עבר מעבודת האלוהים שבמקדש לעבודת ה' בבית הכנסת, וכמו שעולה מן המימרה של רבי שמעון בן יהוצדק "שמונה עשר יום שהיחיד גומר בהן את ההלל", שכן אין "יחיד" אלא ניגוד לכלל ישראל שבמקדש. "קריאת ההלל" שהמשנה מזכירה יכולה להיות מכוונת גם לקריאת ההלל במקדש וגם לקריאה בבית הכנסת.

3בתוספתא ובתלמוד הירושלמי נזכר, מלבד שמונה עשר יום שקוראים בהם את ההלל, אף לילו של פסח: "יום טוב הראשון של פסח ולילו" 455 בתלמוד הבבלי אין בכל כתבי היד המילה "ולילו" (ראו מהדורת מלטר עמ' 133), וכן אין היא בספרות הגאונים המצטטים את המימרה. ליברמן (תוספתא כפשוטה לסוכה, עמ' 871) העיר כי בעל השאילתות בשאילתא כו לפרשת וישלח מביא את המימרה עם התוספת "ולילו", אלא שהתוספת אינה בכל כתבי היד של השאילתות. היא רשומה בגיליון, ומן הגיליון הועברה לגוף הטקסט (ראו מהדורת מירסקי ח"ב עמ' קסז). . תוספת זו של "ולילו" בוודאי מכוונת לקריאת ההלל בסדר ליל פסח. ההלל נקרא בסעודת הפסח בימי הבית, ובסדר ליל פסח לאחר החורבן. הוא נקרא אף בבבל, שהרי הוא נזכר במפורש במשנה (פסחים פ"י מ"ו-מ"ז), אולם בארץ ישראל ניתן משקל רב יותר לקריאת ההלל בבית שכן קראוהו בברכה, ואילו בבבל הוא נקרא ללא ברכה 456 ראו ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 164-161. . המשנה שלפנינו אינה מזכירה את קריאת ההלל בליל פסח, אולי מפני שרובם הגדול של הימים שבהם קוראים את ההלל הוא ביום, עם הקרבת הקרבן או עם סיום תפילת שחרית שהיא מעין הקרבת קרבן של שחרית.

4ולתקיעת שופר – יסודה של התקיעה בראש השנה הוא בתקיעה על הקרבנות. הירושלמי מסביר את טעמה של ההלכה שראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו אלא במקדש משום "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם (במדבר כט א-ב), במקום שהקרבנות קריבין" 457 ירו', ראש השנה פ"ד ה"א, נט ע"ב וביתר בירור במדרש ויקרא רבה פכ"ט (עמ' תרפה). כך פירש לנכון המאירי את סוגיית הירושלמי והמדרש בפירושו למסכת ראש השנה (מהדורת סופר עמ' 216). מפרשי הירושלמי נדחקו ופירשו את הירושלמי שלא כפשוטו. . כיוצא בו אומר פילון, במקום שמציע בו את סדרי המועדות: "לאחר זה חג קידוש החודש שבו נוהגים לתקוע במקדש על הקרבנות הקרבים" 458 על החוקים, ב 188. ראו אלון, מחקרים א, עמ' 111-106. . כבר בימי הבית פשטה תקיעת השופר אף לתפילה בבית הכנסת כמלווה את תפילת המוספין (משנה, ראש השנה פ"ד מ"ז) 459 התקיעות לפני תפילת מוסף, הידועות בספרות הפוסקים בשם "תקיעות מיושב", אינן נזכרות אלא בספרות האמוראית. ראו בבלי, ראש השנה טז ע"א-ע"ב. , תחילה רק בירושלים, ומשום כך פילון עדיין אינו מדבר על תקיעת שופר בכל בית כנסת. בהמשך ימי התנאים אנו שומעים על תקיעות גם כמצווה שעומדת כאילו ברשות עצמה: "היה משכים לצאת לדרך (ואינו יכול לקחת עמו שופר) הרי זה נוטל שופר ותוקע... וכשיגיע זמן קרית שמע קורא" 460 תוס', ברכות פ"ג הי"ט; ירו', סוכה פ"ג ה"י, נג ע"ד (מימרה בשם רב); בבלי, ברכות ל ע"א. . האדם יצא לדרך לפני זמן קריאת שמע, לפני הנץ החמה; הוא יכול לתקוע כבר משעלה עמוד השחר, וכשיתקרב זמן הנץ החמה יקרא שמע. מסתבר שהמשנה שלפנינו רואה לעיניה גם את התקיעות במקדש שנהגו לתקוע על קרבנות המוספים וגם את התקיעות בתפילת המוסף.

5ולנטילת לולב – אמנם נטילת לולב קשורה לתפילה, אך זמנה כל היום, ולתפילת המוספין – בימים שיש בהם קרבן מוסף במקדש בשבת, במועדים ובראש חודש, מתפללים גם תפילת מוסף, אם ב"חבר עיר" בלבד, כדעת רבי אלעזר בן עזריה, ואם כדעת חכמים שמתפללים מוסף גם שלא ב"חבר עיר" (משנה, ברכות פ"ד מ"ז). תפילת השחר יש לה זמן קצוב בבוקר. המשנה בברכות, תחילת פרק ד, שונה: "תפילת השחר עד חצות", ולדעת רבי יהודה עד ארבע שעות. כיוצא בו חלוקים חכמים על זמן תפילת מנחה, אולם זמנה של תפילת המוספין אין לה זמן קבוע, וכאמור בסתמה של אותה משנה: "ושל מוספין כל היום". התוספתא שם קובעת: "המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין עד שלא קרב תמיד של שחר יצא" (פ"ג ה"ג). הראשונים הסיקו מכאן שהמתפלל תפילת מוסף לפני תפילת שחרית אף הוא יצא ידי חובתו 461 רשב"א לברכות כח ע"א; ריטב"א למגילה כ ע"ב (עמ' קמז-קמח) ואחרים. , ולמוספין – ולהקרבת קרבנות המוספין בשבתות, במועדים ובראשי חודשים; תפילת המוספין נקבעה כנגד קרבן המוסף שקרב במקדש, או במקום קרבן המוסף. מן הראוי היה להקדים את ההלכה על קרבן המוסף ולאחריה את ההלכה על תפילת המוסף, אלא שהמשנה שנתה תחילה את כל ההלכות שנהגו בימי חכמי המשנה, כגון קריאת מגילה וקריאת ההלל, ולאחריהן את ההלכות שנהגו במקדש ולא נהגו עוד לאחר החורבן. תמיד של שחר יש לו זמן משיאירו פני המזרח (משנה, תמיד פ"ג מ"א; יומא פ"ג מ"א-מ"ב), ועל פי עדותו של רבי יהודה בן בבא או בן אבא הוא קרב עד ארבע שעות של הבוקר 462 משנה, עדיות פ"ו מ"א, ואף זאת רק בשעת הדחק. בתלמודים ובמדרשים נתקשרה עדות זו למעשים שונים של ימי הבית, לשעת מצור ומצוקה במקדש. ראו ירו', ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ב; תענית פ"ד ה"ה, סח ע"ג; בבלי, סוטה מט ע"ב; בבא קמא פב ע"ב; מנחות סד ע"ב, וראו ויקרא רבה פי"ב עמ' רסב ואילך. , אולם מוספין אין להם זמן וניתן להקריבם כל היום, אף לפני תמיד של שחר 463 ראו הסוגיה בבבלי, מנחות מט ע"א-ע"ב. , ולוודוי הפרים – הכוהן המשיח שחטא הוא ו"כל עדת ישראל" ששגו וחטאו מביאים פר לחטאת, כאמור בספר ויקרא (ד ג-כב). בתורה לא נאמר שפר החטאת של הכוהן הגדול טעון וידוי, ואף לא נאמר או נלמד בספרות חז"ל בצורה ישירה כי הוא חייב בווידוי, אולם מדרש הלכה מניח זאת כמובן מאליו שהוא טעון וידוי, ולומד מפר החטאת של כוהן גדול לפרו ביום הכיפורים שאף הוא טעון סמיכה 464 ספרא, דיבורא דחובה פרשה ג (יז ע"ג): "וסמך ידו על ראש הפר" – לרבות פר יום הכפורים לסמיכה הלא דין הוא מה אם זה שאין טעון שני וידויין ואינו טעון אנא (הוא הווידוי המיוחד של הכוהן הגדול ביום הכיפורים) טעון סמיכה" וכו', הרי שאינו טעון שני וידויים או וידוי מיוחד אך טעון וידוי. יש שביקשו לראות מלשון המשנה כי רק פרים של כוהן גדול ושל העלם דבר של ציבור טעונים וידוי אבל לא חטאות ואשמות של פרטים המביאים קרבן לחטאתם. ראו בבלי, יומא לו ע"א וטורי אבן למשנתנו (עמ' קעט), ובהערותיו של אלבק למשנה עמ' 501. .

6ולודוי מעשר – שמתוודים על מתן המעשרות והוצאתם מרשותו לרשות מקבלי המעשרות הכוהנים, הלוויים והעניים, כמו שכתוב בספר דברים (כו יג): "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה". לפי ההלכה התנאית אסור לאכול מן התבואה והפֵרות לפני שמפרישים מהם תרומה ומעשר, אולם אין חייבים להוציא את התרומה והמעשר מן הבית ובעל הבית יכול להחזיק בידו את התרומה והמעשר כדי ליתנם בזמן שהוא רוצה ולמי שהוא רוצה. אולם פעמיים במחזור של שבע שנים, בשנה הרביעית ובשנה השביעית, עד ערב יום טוב האחרון של פסח חייבים להוציא את המעשרות מן הבית, והוא הביעור. ה"ביעור" ווידוי המעשרות התקיים בשנה הרביעית והשביעית על ידי כל אחד מישראל שביקש לעשות זאת. הביעור היה בערב יום טוב האחרון במנחה. המעמד מתואר לפרטיו תוך מדרש הכתובים במשנת מעשר שני (פ"ה מ"ו-מט"ו). ביעור המעשרות נהג כמובן גם לאחר החורבן, שהרי המשיכו להפריש תרומות ומעשרות לאחר החורבן, ובמשנה ט שם מתואר כיצד נהגו חכמים בדור יבנה כשהיו בספינה והגיע זמן הביעור. אולם וידוי המעשר הוא נוהג של ימי המקדש בלבד, ולודוי יום הכיפורים – של הכוהן הגדול המתוודה על קרבנות היום. בתורה נזכר רק הווידוי בשעת סמיכת ידיו על השעיר המשתלח (ויקרא טז כא), ובמשנת יומא הסודרת את עבודת הכוהן ביום הכיפורים ערוכים שלושה וידויים: בסמיכת ידיו על פרו (פ"ג מ"ה), פעם שנייה על פרו (פ"ד מ"ב) ופעם שלישית כשסומך את ידיו על השעיר המשתלח (פ"ו מ"ב), לסמיכה – לסמיכת הידיים של מביא הקרבן, כוהן או ישראל, על ראש הקרבן לפני השחיטה, כמו שאמור בכתוב בראש ספר ויקרא: "אדם כי יקריב מכם קרבן... וסמך ידו על ראש העֹלה... ושחט את בן הבקר" (ויקרא א ב-ה), וכיוצא בו בשאר הקרבנות. הסמיכה הייתה לה משמעות רבה בהקרבת הקרבן, וחכמי הזוגות לדורותיהם נחלקו אם רשאי אדם לסמוך ידיו על הקרבן ביום טוב או לאו. מקורות תנאיים מתארים כיצד הוכרעה ההלכה כבית הלל ש"מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן" 465 משנה, חגיגה פ"ב מ"ב-מ"ג; תוס', שם פ"ב הי"א-הי"ב ומקבילות בשני התלמודים. . חכמים נחלקו אם נשים סומכות או לא, והחכמים מוסרים בשם חכם מימי הבית, אבא אלעזר: "היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת הנשים וסמכו עליו הנשים, וכי יש סמיכה בעזרת הנשים אלא מפני נחת רוח של נשים" 466 ספרא, דיבורא דנדבה, פרשתא ב ה"ב, ד ע"ב-ע"ג; בבלי, חגיגה טז ע"ב. ראו עוד משנה, מנחות פ"ט מ"ה. אבל ראו משנה, מנחות פ"ה מ"ו, כפי שנפרשה אם יזכנו החונן לאדם דעת. .

7לשחיטה – של קרבנות בהמה. כל הקרבנות, קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, שחיטתם ביום בלבד. ההכנות לשחיטת קרבן התמיד החלו מוקדם, ב"קריאת הגבר" (משנה, תמיד פ"א מ"ב), אולם לשחיטת התמיד המתינו עד ש"הגיע זמן השחיטה", והוא כש"האיר פני כל המזרח" (משנה, תמיד פ"ג מ"ב). תמיד של בין הערביים "נשחט בשמונה ומחצה" 467 משעת זריחת החמה. משנה, פסחים פ"ה מ"א. . כל הקרבנות נשחטים וקרבים בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערביים; לאחר הקרבת תמיד של בין הערביים ננעלו שערי המקדש ונשארו נעולים כל הלילה.

8לתנופה – המנחות ושאר המתנות אשר נאמר עליהן בכתוב כי יש להניפן לפני ה', או נדרש במשנתם של חכמים כי הם טעונים הנפה. הרשימה ערוכה במשנת מנחות: "יש טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, הגשה ותנופה... אלו טעונין תנופה ואין טעונין הגשה: לוג שמן של מצורע ואשמו והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב 468 בתורה לא נאמר במפורש שהביכורים טעונים תנופה, והוא מדרש בספרי דברים, פיס' ש (עמ' 318): "מידך (דברים כו ד) – מלמד שטעונים תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב"; בבלי, סוכה מד ע"ב; מכות יח ע"ב; מנחות סא ע"א ועוד. במשנת ביכורים פ"ב מ"ד הדברים מובאים בסתם: "וטעונים קרבן ושיר ותנופה". ואמורי שלמי יחיד... ושתי הלחם" וכו' (פ"ה מ"ה-מ"ו). התנופה, כשאר המעשים הנזכרים בהמשך המשנה, הם חלק של מעשי ההקרבה ואינם נעשים אלא ביום.

9להגשה לקמיצה ולהקטרה – של קרבן מנחה. אלו הם שלושת מעשי ההקרבה של המנחה לפי הסדר המנוי במשנתנו. בברייתא שבספרא מובא: "באיזה צד מגישה בקרן דרומית מערבית" 469 ספרא, צו פרשה ב ה"ד (ל ע"ג). כך בברייתא השנויה בתלמוד הירושלמי, בכורים פ"ג ה"ד, סה ע"ד ובתלמוד הבבלי, סוטה יד ע"א; זבחים סג ע"ב; מנחות יט ע"ב. בתוספתא, מנחות פ"א הט"ז, עמ' 513, נאמר: "ומגישה בקרן מזרחית דרומית", והעיר בעל חסדי דוד (מא ע"א) שכנראה זו טעות סופר, שהרי זה מנוגד לכל הברייתות במקורות הארץ-ישראליים והבבליים כאחד. . סדר ההקרבה של קרבן מנחה ערוך בתורה בספר ויקרא ו ז-ח: "וזאת תורת המנחה הקרב אֹתה... לפני ה' אל פני המזבח ('הגשה') והרים ממנו בקֻמצו ('קמיצה')... והקטיר ('הקטרה')".

10למליקה – של קרבנות העוף, תורים או בני יונה, כאמור בכתובים: "ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב מן התֹרים או מן בני היונה... ומלק את ראשו" (ויקרא א יד-טו). המליקה היא השחיטה בקרבנות העוף, ומעשיה מפורטים במשנת זבחים (פ"ו ופ"ז). העלאת עופות הייתה שכיחה ביותר בהקרבת הקרבנות, שכן רוב חייבי הקרבנות חייבים בהבאת שני תורים או שני בני יונה, או יכולים לצאת בהם ידי חובתם במקום קרבן בהמה: "ואם לא תגיע ידו די שה והביא... שתי תֹרים או שני בני יונה" (ויקרא ה ז). האישה היולדת אף היא: "ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תֹרים או שני בני יונה" (שם יב ח). הדרישה לבני יונים הייתה רבה ביותר, וזהו הרקע לתיאורים הספרותיים על גידולי היונים בכמויות גדולות (ירו', תענית פ"ד ה"ה, סט ע"א), וההסבר לריבוי שובכי יונים החצובים בסלע המצויים בכמות גדולה בעיקר בארץ יהודה (באזור השפלה). אף במשנה מסופר: "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב", וכשהורה רבן שמעון בן גמליאל שאישה שיש עליה חמש לידות ודאיות תביא בן יונים אחד ודיה "עמדו קינים בו ביום ברבעתים" (כריתות פ"א מ"ז), כלומר ברבע דינר של כסף. מסתבר שכדי למנוע את המסחר ביונים בחצרות המקדש או בסביבותיו קבעו שאין אדם חייב לקנות ולהביא בעצמו את קן היונים אלא מביא את דמי קנו ונותן לשופר, ולפי ריבוי הדינר מקריבים קני יונים "חציין חטאות וחציין עולות" (תוס’, שקלים פ"ב ה"ב), ולקבלה – של דם הקרבן במזרק כדי לזרקו על המזבח. כל הקרבנות יש לקבל את דמם לזריקה. הקרבנות משתנים במקום קבלת הדם ובמקום זריקתו, אולם כל הקרבנות, קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, קרבנות חובה וקרבנות נדבה, יש בהם קבלת דם וזריקתו, ולהזייה – לזריקת הדם על המזבח החיצון או על המזבח הפנימי בהיכל או על הפרוכת, כמפורש במקומות שונים בתורה ובהלכות הערוכות בפרק ה של משנת זבחים, ולהשקית הסוטה – השקיית המים המאררים לסוטה אשר בעלה "קנא לאשתו" והיא נסתרה אך לא הוכחה טומאתה, והמים המאררים מוכיחים אם אמנם נטמאה או שהיא טהורה. השקיית הסוטה נהגה בימי הבית השני, ועוד המלכה הלני אשר חיה במחצית המאה הראשונה למניינם "עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה" (משנה, יומא פ"ג מ"י), היא הפרשה אשר הקריא הכהן בפני הסוטה כדי להשביעה לפני ששתתה מן המים המאררים. בימים האחרונים לימי הבית "רבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" 470 משנה, סוטה פ"ט מ"ט, השוו לדברי התוספתא שם פי"ד ה"א-ה"ב, וראו דברי אפשטיין, מבואות, עמ' 401-400. , ולעריפת העגלה – "כי ימצא חלל באדמה... נֹפל בשדה לא נודע מי הכהו" (דברים כא א-ב), נערכה עריפת עגלה לשם מעשה הכפרה. אין בידינו ראיות לקיום מעשה עריפת העגלה בימי המשנה, אך במקורות התנאיים המוסרים על הפסקת המים המאררים נאמר אף "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה" (משנה, שם), וקרוב להניח שהמשנה מייחסת אף את ביטול מעשה עריפת העגלה לסוף ימי הבית 471 ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה למסכת סוטה עמ' 751-750. , ולטהרת המצורע – מעשי טהרת המצורע כפי שערוכים בספר ויקרא: "זאת תהיה תורת המצֹרע ביום טהרתו" (יד ב). טהרת המצורע השנויה בספר ויקרא היא מערכת של קרבנות לטהרה; לא מוזכרת בה במפורש הזיית מי חטאת, אולם ההלכה התנאית מניחה כדבר מובן מאליו שהמצורע חייב אף בהזיית מי חטאת (משנה, נזיר פ"ו מ"ו ובתלמודים שם). הזיית מי חטאת שנהגה אף לאחר החורבן נזכרת במשנה הקודמת; משנתנו מדברת על הנוהג בימי הבית.

11כל אלה שנשנו במשנתנו מצוותם ביום וכשרים כל היום. התלמוד הירושלמי (עג ע"ג) מביא כמקור או כאסמכתא לכל ההלכות בדיני הקרבנות את הכתוב בספר ויקרא (ז לח) המסכם את כל מעשי הקרבנות: "ביום צַוֹתו את בני ישראל", והיא דרשה בתורת כהנים: " 'אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צַוֹתו' (ויקרא ו לח) – למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום" (צו פי"ח [מ ע"ג]). דרשה זאת מובאת בתלמוד הבבלי (כ ע"ב), אולם מובאים שם פסוקים לכל המעשים הנזכרים במשנה, לרבות קריאת ההלל, או תוך השוואה למעשים אחרים, כגון להשקיית הסוטה שנזכרת במעשה "כל התורה הזאת", והושוותה "תורה" למשפט שאינו נערך אלא ביום. כדרכה של המשנה לא נמנו כל הדברים כולם שאינם נעשים אלא ביום, כגון המשפט שהזכירה סוגיית הבבלי. המשנה מנתה מעשים רבים ממעשי הקרבנות אך לא מנתה את תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים וקרבן פסח. הראשונים פירשו שאלו לא נמנו כיוון שנקבע להם זמן קבוע ביום, בשחר או בין הערביים 472 רשב"א לדף כ ע"ב, עמ' 92, ומעין דברים אלו בפירוש הריטב"א, שם עמ' קמז-קמט. .

12המשנה התחילה במצוות של יום יום בימיהם של חכמים, וסיימה במצוות המקדש. המילה "מוספין" מופיעה בשתי הרשימות, ושימשה כחוליה מקשרת.