משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ב:ו

1כל הלילה – עד עלות השחר, כפי שמפורש במשנת ברכות שיש לקרוא את שמע עד עלות השחר: "ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר" (פ"א מ"א). הקטר חלבים ואברים נזכר בהמשך משנתנו.

2לקצירת העומר – במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח. בספר ויקרא כג ט-יד התורה מציעה את מצוות הבאת העומר "ממחרת השבת" (פסוק יא). מסורת החכמים פירשה "ממחרת שבת" זה כמכוון למחרת יום טוב הראשון של פסח, למחרת יום השבתון והחג שנזכר לפני כן בפרשה. לקביעת יום הבאת העומר מתקשרת גם ספירת "שבע שבתות" שבסופן נחוג חג השבועות, וכאמור בכתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימֹת" (פסוק טו). במסורת התנאית (משנה, מנחות פ"י מ"א-מ"ו; תוס', שם פ"י ה"כ-הכ"ג) תואר בהרחבה מעשה קצירת העומר אשר נעשה בפומבי רב: "כל כך למה מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (משנה, שם מ"ג; תוס', שם הכ"ג). קצירת העומר נעשתה אף בשבת, ואף זאת בפומבי ובמודגש (משנה, שם מ"א ומ"ג; תוס', שם ה"כ). מעשים אלו מסבירים יפה את העובדה שהמשנה מונה במפורש את קצירת העומר, שהרי לא כל המעשים שנעשים רק בלילה סדורים במשנתנו. הרי"ף וכמה מן הראשונים 473 הר"ן בפירושו לרי"ף; הראבי"ה ח"ב סימן תקעא, עמ' 296; תקכו, עמ' 174 ואחרים, וראו בהערה 26 שם. יש מהם שכותבים "ואיכא ספרים דנסחי 'לקצירת העומר ולספירת העומר' ". ראו אף במלאכת שלמה למשנתנו. גורסים במשנתנו: "לקצירת העומר ולספירת העומר", אולם לא מצינו ספירת העומר בכתבי היד של המשנה. קרוב לומר ש"ספירת העומר" הוכנסה למשנתנו בספריהם של ראשונים על פי הברייתא המצויה בשני התלמודים ובספרא: "קצירה וספירה בלילה" 474 בבלי, כא ע"א; ירו', עג ע"ג; ספרא, אמור פרק יב, ק ע"ד; בבלי, מנחות סו ע"א. . מלשון המשנה והברייתא משמע שהקצירה והספירה אינן כשרות אלא בלילה, שכן גם הדברים הנעשים ביום אינם נעשים אלא ביום ואין לעשותם בלילה. הסוגיה בבבלי מנחות (עב ע"א) מסיקה ממשנתנו ובמיוחד מן הכלל בסופה: "מה דיום – בלילה לא, אף דלילה – ביום נמי לא". דברים אלו מנוגדים לדברי המשנה במנחות הקובעת: "מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר" (פ"י מ"ט). הסוגיה במנחות מסבירה את הסתירה בכך שלפנינו דעות שונות של תנאים. ספירת העומר התקשרה בכתובים ובברייתא של התנאים לקצירת העומר, ומשעה שקוצרים את העומר מתחילים לספור: "אימתי הן תמימות כשאתה מתחיל בערב" 475 ספרי דברים, ראה פיס' קלו, עמ' 192; ספרא, שם; מנחות שם. . לא מן הנמנע כי ההבדל בין משנתנו לבין הסוגיות בתלמודים הגורסות שאין לספור ביום, בניגוד למשנת מנחות הסבורה שניתן לקצור ולספור גם ביום, מוצא את ביטויו בחילוק שמצינו בין בני ארץ ישראל לבין בני בבל. לפי ספר החילוקים, סימן מד: "אנשי מזרח אין סופרין את העומר אלא בלילה ובני ארץ ישראל ביום ובלילה" 476 ראו דיונו של מרגליות במהדורתו, עמ' 168-167. .

3בשני כתבי יד (ל, ה5) נכתב "ספירת העומר" במקום "קצירת העומר", וזהו יישום של ההלכה במשנה על מציאות הלכתית מאוחרת למשנה, ובה סופרים ספירת העומר בכל ערב. זו אפוא הגהה של תלמיד חכם.

4ולהקטיר חלבים ואיברים – להעלאה על המזבח לשם שרפה של חלבי הקרבנות אשר מעלים את חלביהם בלבד על המזבח, כמפורט בתורה. מקרבנות העולה הקטירו את כל האברים. על המזבח העלו אף את אברי עולת התמיד של בין הערביים, שהיה הקרבן האחרון של היום. בספר ויקרא (ו ב) אומר הכתוב: "זאת תורת העֹלה היא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבֹקר". בשעות הלילה לא נערכה כל עבודת קודש במקדש. השערים היו נעולים, אולם הכוהנים המשרתים במשמרת של אותו שבוע ישנו במקדש ונתנו דעתם על האברים שיתעכלו על המזבח (משנה, תמיד פ"א מ"א). הלכות אלו שנוהגות בלילה נזכרות אף בתוספתא (פ"ב ה"י) כמעט כלשון המשנה, ואין היא מוסיפה אף דוגמה נוספת. התלמוד הבבלי בסוף פרקנו שואל על הכלל שמוסיפה המשנה: "לאתויי מאי?", והסוגיה עונה: "לאתויי אכילת פסחים", כלומר אכילת הפסח זמנה כל הלילה. אלא שאף בהוספה זו לא נזכרים כל המעשים שמצוותם בלילה. המשנה בראש מסכת ברכות מוסרת מעשה בבניו של רבן גמליאל שבאו מבית המשתה ולא קראו עדיין שמע, ורבן גמליאל אמר להם: "אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר". במשנתם של תנאים ואמוראים של ארץ ישראל נשנה במשנת ברכות אף "אכילת פסחים" 477 מכילתא, בא פ"ו, עמ' 19; ירו', ברכות פ"א ה"א, ג ע"ג. ראו דיונו של אפשטיין, מבוא, עמ' 78-76. שאינם נאכלים אלא בלילה 478 אף התלמוד הבבלי ידע על קיום נוסח שהזכיר אכילת פסחים, אולם הוא פירש שאלו שתי שיטות של תנאים, שיש שלא גרסו "אכילת פסח" במכוון כיוון שלדעתם הפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ראו ברכות ט ע"א; מנחות עב ע"א; ירו', עג ע"ג. , ובבבלי (ברכות ט ע"א) הובאה ברייתא: "קריאת שמע ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצותן עד שיעלה עמוד השחר" 479 השוו דברי בעל תפארת ישראל בסוף משנתנו. . ברייתא זו לא שנתה אף אחד מן המעשים שנעשים במקדש. המשנה שלנו שנתה דברים שנעשים במקדש: קצירת העומר והקטר חלבים, אך הברייתא שונה רק מעשים שנעשים לאחר החורבן. ב"אכילת פסחים" התכוון התנא לאכילת גדי המקולס, דבר שהיה מנהג רווח (ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"א; פ"י מ"ד), וכנוסח "מה נשתנה" כפי שהוא מופיע בהגדות קדומות לפי נוסח ארץ ישראל.

5המשנה קובעת כי כל הלילה כשר למצוות, ואינה מזכירה כלל את ההגבלה עד חצות. במשנת ברכות שהבאנו נזכרת תחילה דעת חכמים, שזמן קריאת שמע רק עד חצות, ורק בהמשך המעשה של רבן גמליאל נזכר שמצוותן אמנם עד שיעלה עמוד השחר אך "אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה". במשנת זבחים שנינו: "אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם לחצות יחזיר... לאחר חצות לא יחזיר" (פ"ט מ"ו), ויפה פירשו רבותינו ראשונים ואחרונים שהלכה זו יסודה בתפיסה שההגבלה עד חצות תקפה, ואף אם נשרו האברים מעל המזבח לאחר חצות אין להעלותם על גבי המזבח 480 כך פירש הרמב"ם בפירושו למשנת זבחים, והגר"א בפירושו למשנת ברכות הביא סיוע לדבריו מדברי המשנה בברכות. ראו דברי גינזבורג, פירושים ח"א, עמ' 100-99. . משנתנו קובעת בפשטות שהקטרת אברים כשרה כל הלילה; אולי זו הלכה קדומה שנאמרה טרם התחדשה ההלכה שאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה. המשנה לא מנתה את כל המעשים הנעשים בלילה. היא לא הביאה את קריאת שמע ואת כל הנאכלין ליום אחד הנזכרים במשנת ברכות, אלא הביאה מצוות אחדות לדוגמה, ואין לנו אלא לחזור על המימרה המצויה בתלמוד הבבלי: "אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל" (גיטין לג ע"א; בבא קמא לו ע"א; ערכין כג ע"ב).

6זה הכלל – צורה רווחת במשנה ובספרות ההלכה של התנאים לציין ליד ההלכות המפורטות את הכלל ההלכתי, דבר שמצוותו ביום כשר כל היום ודבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה – הכלל איננו מדויק: יש מצוות שנקצב להן זמן עד חצות הלילה, בעיקר כדי להרחיק את האדם מן העברה, כגון אכילת פסחים (פ"י מ"ט), אלא ששם מודגש בחלק מהמקורות שבעצם המצווה תקפה עד הבוקר, וסייגו חכמים את דבריהם כדי שלא יבוא אדם לידי עברה. במצוות היום יש הגבלות זמן רבות הרבה יותר, בקריאת שמע, בתפילה, בביעור חמץ וכיוצא באלו. הכלל הוא אפוא חלקי, כפי שהירושלמי מעיר במקומות אחרים: "לית כללוי דרבי כללים" 481 = אין כלליו של רבי [עורך משנתנו] כללים. לעניין זה ראו עוד במבוא לפירושנו; ירו', תרומות פ"א ה"א, מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א. , משום שיש עוד הלכות שלא נמנו ברשימה.