משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ג:א

1סדר הפרקים ג-ד שונה בעדי הנוסח השונים, ואנו הילכנו לפי נוסח כתב היד.

2בני העיר – כפי שאמרנו לעיל (פ"א מ"א), חכמים חילקו את היישובים לשלוש רמות: כרך, עיר וכפר 482 ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"א. . הכרך – הוא הפוליס הנכרית, הכפר – היישוב הקטן שהעדר מוסדות ציבור הוא המאפיין והמגדיר אותו, והעיר – היא מונח כולל לכל היישובים שבין הכרך והכפר. בכפר לא הייתה כלל קהילה וממילא לא היה לה רכוש, ואף לא היה בה בית כנסת. בכרך היה מעמדו של בית הכנסת שונה, כפי שנראה להלן, והמשנה עוסקת ברכוש המשותף של הקהילה בעיר (איור 47).

3הקהילה בעיר היהודית הייתה מאורגנת להפליא 483 ספראי, הקהילה, וספרות נוספת שם, עמ' 53 הערה 3. . השלטונות הרומיים אפשרו אמנם את ההנהגה העצמית של ערי הפוליס ושל היישובים במגזר הכפרי בכל האימפריה, עם זאת הייתה האוטונומיה היהודית יוצאת דופן בהיקפה, בעצמתה ואף בצורת ארגונה.

4במערכת היהודית היו שתי רמות: הנשיאות והסנהדרין במישור הלאומי והקהילה במישור המקומי, וזו האחרונה היא הנושא של משנתנו.

5הקהילה בעיירות הכפריות היהודיות הייתה מפותחת הרבה יותר מכפי שהייתה בפרובינציות אחרות, אם כי, כמובן, מפותחת פחות מכפי שהייתה בפוליס הנכרית. הקהילה היהודית הכפרית ביהודה הקימה בתי ספר ומימנה את שכר המורים. בבתי ספר אלו למדו כל בני המקום (בנים בלבד). הקהילה הקימה מוסדות צדקה שסיפקו מזון ותמיכה כספית לעניים, עזרו במימון נישואים, עסקו בפדיון שבויים ותמכו בחלשים ובחולים. העיר בנתה דרכים לשטחים החקלאיים וליישובים סמוכים. חכמים דנים בבעיות ההלכתיות הכרוכות בסלילת הדרך, רוחבה המרבי, הפקעת קרקע נדרשת וכו', והממצא הארכאולוגי מספק את הראיות העובדתיות לקיומה של מערכת הדרכים (איורים 48-49). בדרך כלל לא הייתה לכפר חומה, להוציא יישובים בספר. סוסיה בדרום הר חברון שבספר המדבר היא דוגמה לעיירה בעלת מבנה ביטחוני, מעין חומה חלקית. יישוב אחר מוקף חומה היה כנראה אתר המכונה היום חורבת בתה ליד כרמיאל, בגבול הגליל העליון והתחתון.

6בניגוד לפוליס לא עסקה הקהילה באספקת מזון לשווקי העיר, ובדרך כלל לא היה צורך בכך. עם זאת, האגורנומוס (הממונה על השוק) שפעל בעיר היהודית עסק בפיקוח על המשקולות, ולעתים נדירות עסק גם בפיקוח על מחירים. חוק רומי מיוחד מאשר את זכותן של הרשויות היהודיות לקבוע מחירים לעצמן 484 קודקס תיאודיסינוס 16.8.10; לינדר, חוקים, עמ' 141-140. .

7בכפר היו בורות מים וברכות ציבוריות, מקווה טהרה, בית מרחץ ציבורי וכמובן בית כנסת ושירותים ציבוריים נוספים כהנפקת משקולות, ואולי אף פיקוח חלקי על מחירים. ביישובים גדולים מדובר אפילו על תאורת רחובות, מן הסתם ברחובות ראשיים בלבד, דבר שהיה נדיר אפילו בפוליס.

8בניגוד לקהילה בכפר בסוריה ובפוליס לא היו לקהילה היהודית מפעלים כלכליים, לא אדמות ולא מקורות הכנסה דומים. בימי הביניים מימנה הקהילה היהודית את עצמה, בין השאר, מהספקת שירותי דת כשחיטה, קבורה או נישואין; בניגוד לכך, בתקופת המשנה והתלמוד לא הוגדרו צרכים אלו כשירותי דת, הקהילה לא עסקה בהספקתם והם נחשבו לשירותים מסחריים רגילים וסופקו על בסיס מסחרי ואישי. הקהילה לא הגדירה כלל את עצמה על בסיס דתי זה, והייתה גוף מוניציפלי מובהק.

9הקהילה הכפרית נוצרה והתגבשה בהשראת הפוליס, אך היא עוצבה במתכונת חברתית ואידאולוגית שונה. חלק מהשירותים היו אכן חיקוי חלקי למה שהכירו הכפריים בפוליס. כך, למשל, הממונה על הפעילות הכלכלית היה מכונה "אגורנומוס", מונח ביוונית ששימש ככינוי לפקיד הכלכלי הבכיר בפוליס. היקף פעילותו ותפקידיו נקבע בהשראת הפוליס. עם זאת, עקרונות היסוד של הקהילה היו שונים. שירותי חינוך וצדקה לא היו מוכרים בפוליס הנכרית, והם גובשו בהשראת האידאולוגיה היהודית-הדתית בהנהגתה של שכבת החכמים.

10מבני הציבור בכפר היו מעטים. בית כנסת היה כמעט בכל יישוב יהודי מהמאה השלישית ואילך (להלן). מבנים נוספים היו נדירים, אך מוכרים מבני שוק, בית מעיין ציבורי וכמה דוגמאות חריגות נוספות. גם בתחום זה בולט השוני בין הקהילה היהודית ובין הכפר הסורי שהיו בו יותר מבני ציבור ופחות שירותים קהילתיים (איור 50).

11באופן עקרוני לא היה לקהילה רכוש קרקעי, אך בית הכנסת היה מבנה קהילתי מובהק, כמו גם המבואות הראשיים והרחבות.

12שמכרו – המוסדות הציבוריים של העיר הם רכושם המשותף של "בני העיר" (משנה, נדרים פ"ה מ"ה), והרכוש המשותף יש שהוא נמכר בידי הנהגת העיר או "במעמד אנשי העיר" (בבלי, כו ע"א), רחובה שלעיר – היא הרחבה שבעיר. הלכות רבות בספרות התנאית מתקשרות לרחבה של העיר. בתענית ציבור "מוציאין את התיבה לרחובה של עיר", בה נערכת הקריאה בתורה והתפילה ובה נאמרים "דברי כיבושין" מפי הזקן 485 משנה, תענית פ"ב מ"א; תוס', שם פ"א מ"ח; ירו', שם פ"ב ה"א, סה ע"א; בבלי, שם טו ע"ב - טז ע"א. . הרחבה שימשה גם לעריכת הברכות לאבלים 486 משנה, מועד קטן פ"ג מ"ח; בבלי, שם כז ע"ב; מסכת שמחות פי"א ה"ב, עמ' 187. ראו דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 32-31. , ובימי הבית היא שימשה מקום לינה לעולי הרגל המעלים ביכורים לירושלים שלא היו נכנסים לבתים אלא "לנין ברחובה של עיר" (משנה, ביכורים פ"ג מ"ב; תוס', שם פ"ב ה"ח). בימי הבית היו המעמדות מתכנסים לקריאה בתורה ולתפילה ברחבה 487 בבלי, כו ע"א, וראו רש"י שם. שימושה של הרחבה במעמדות לא נזכר אלא בתלמוד הבבלי. המילה "ובמעמדות" מצויה בפירושיהם של אחדים מן הראשונים, אולם התוספות (לדף כה ע"ב ד"ה "בני העיר"), הרשב"א (עמ' 184) והריטב"א למקום כותבים שלא גרסינן "ובמעמדות", וראו רמב"ם הלכות תפילה פי"א הכ"א. . הרחבה היא רכושם של בני העיר, ורק דרך הרבים העוברת ברחבה אינה רכושה של העיר (תוס', בבא קמא פ"ו הט"ו).

13יש להניח כי בשלביו הראשונים של היישוב היו הבתים מפוזרים ונוצרו רחבות מרכזיות, כפי שמצינו במקומות מספר, כגון בחורבת משכנה בגליל התחתון ובחורבת בד עיסה, ליד המקום שבו נמצאת היום קרית ספר, בארץ בנימין (איור 51). במשך הזמן נתרבתה

14הבנייה וברחבות נבנו בתים רגילים, ואכן בעיירות הגדולות שנחפרו ושנמדדו לא נמצאו רחבות מעין אלו. מסתבר שבעיירות בימי הבית ובתקופה הסמוכה לחורבן היו הרחבות מצויות יותר, ורק בהמשך השנים הן נצטמצמו בעקבות גידול היישוב ומכירת חלקים מהן לתושבים שבנו עליהן מבנים. מן המשנה מצטייר כי היה זה תהליך מסודר; הרחבה לא נתפסה על ידי בנייה פירטית אלא היו אלו הכרעות מסודרות של הקהילה שמכרה את הרחבה ליזמים.

15מן הדיון בתלמודים משמע שעל מכירת הרחבה החליטו בדרך כלל טובי העיר 488 ספראי, הקהילה, עמ' 244-243. , היא המועצה המקומית, ועל החלטותיה הוטלו המגבלות שבמשנה. ברם, אם המכירה נעשתה על ידי "מעמד אנשי העיר" הם רשאים למכור רכוש ואף להורידו מקדושתו. מכירה וניהול הרכוש בוצעו לעתים על ידי האספה הכללית שאישרה את ההסכם, ואישורה הוא תנאי לו 489 שם, עמ' 265-262. : "ואין עושין כל צורכי הציבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב הציבור עליהן" (תוס', סנהדרין פ"ב הי"ג, עמ' 418). מצד שני, לפי הבבלי והירושלמי לא חלה ההלכה על בתי כנסת בכרכים, שכן ייתכן שהבנייה מומנה בתרומה של סוחר שעבר במקום, ואין טובי העיר, או אפילו האספה הכללית, מוסמכים לייצג תורם אלמוני זה. דוגמה לתרומות של עוברי אורח לבית כנסת ביישוב מרכזי הן הכתובות בחמת גדר שצוינה בהן תרומת אורחים מכפרי הסביבה 490 נוה, כתובות, עמ' 54. .

16מן התוספתא (ראש הפרק) ושני התלמודים עולה שזו דעת יחיד של רבי מנחם ברבי יוסי, אולם חכמים לא ראו ברחבה מקום מקודש, שכן היא לא שימשה מקום קבע לתפילה או לקריאה בתורה (בבלי).

17לוקחים בדמיו בית הכנסת – רשאים לקנות בדמי הרחבה או בדמי חלק מן הרחבה בית כנסת, שקדושתו מרובה מזו של הרחבה. העיקרון שבמשנה הוא שבמכירת נכסי קודש מותר רק להעלות בקדושת הדמים. כך אף בדוגמאות האחרות שהמשנה מונה.

18בית הכנסת – אם מכרו בית הכנסת. בספרות התנאית והאמוראית מצויות עדויות על מכירות בתי כנסת. העדויות הן מימי הבית בירושלים ועד לימי האמוראים (תוס', פ"ב [ג] הי"ז; ירו', עא ע"ד; בבלי, כו ע"א-ע"ב), לוקחים תיבה – התיבה היא הכלי אשר בו מונחים ספרי התורה. בספרות התנאית לא נזכר השם "ארון הקודש" או "הארון" אלא לעולם "תיבה". את התיבה היו מכניסים לבית הכנסת מן החדר הסמוך והקשור לבית הכנסת 491 כך במצדה ובדורא אוירופוס. , או אף מוציאים אותה לרחובה של עיר (משנה, תענית פ"ב מ"א). המושג "ארון" או "ארון קודש" כרוך בהדגשת מעמד הקדושה והקביעות של ארון הקודש בבית הכנסת אשר התפתח רק בימי האמוראים (איורים 52-53).

19תיבה – מכרו תיבה, לוקחים מטפחות – לספרים. בימי המשנה נהגו לגולל את ספרי המקרא על מטפחות. בבבלי, סנהדרין ק ע"א, מסופר על שני אמוראים שהתקינו מטפחות לספרים בבית מדרשו של רב יהודה, וכשהגיעו למגילת אסתר אמרו שמגילה זו אינה צריכה מטפחת שכן לא ראו במגילת אסתר ספר מספרי המקרא 492 ראו במבואנו למסכת. . מטפחות הספרים נזכרות בספרות התנאית בהקשרי הלכה שונים (משנה, כלאים פ"ט מ"ג; מועד קטן פ"ג מ"ב ועוד), והיו חלק מן הציוד של בית הכנסת.

20מטפחות לוקחים ספרים – מכרו מטפחות, לוקחין בדמיהן ספרי תורה וספרי נביאים. בימי התנאים לא היו בידי בית הכנסת אלא ספרי תורה ונביאים 493 בתוספתא בבא מציעא, פי"א הכ"ג, שנינו: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים". בהלכות גדולות (ד"ו מו ע"ג, הילדסהיימר עמ' 228) ובראשונים אחדים נוסף: "וכתובים". אולם בכל כתבי היד של התוספתא ובציטטות אצל ראשונים אין "וכתובים", ואין זו אלא הוספה על פי המציאות המאוחרת לימי התנאים, ראו פירושנו לשבת פט"ז מ"א. אשר בהם קראו, והכתובים היו מעין ספרות ביתית. רוב המעשים על ספרים בביתם של בני אדם עוסקים בספרים מן הכתובים, ונראה שאין הדבר מקרה, שכן אלו היו בבתים פרטיים וספרי תורה ונביאים היו בעיקר בבתי הכנסת (בבלי, פסחים קיז ע"א; גיטין לז ע"א ועוד).

21ספרים לוקחים תורה – מכרו ספרי נביאים לוקחים בדמיהם ספר תורה.

22אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים – שכן על ידי כך מורידים מקדושת הדמים, "שמעלין בקדש ולא מורידין" (משנה, שקלים פ"ו מ"ד).

23ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב – זו אותה רשימה שברישא, בסדר יורד, וכן במותריהם – במה שנותר מן הדמים יש לקנות דבר שקדושתו עולה על החפץ המקודש שמכרו. אם מכרו ספרים ולקחו ברוב דמיהם ספר תורה, אין לקנות אף במותריהם אלא דבר שקדושתו עולה על החפץ שמכרו.

24אין מוכרים את שלרבים ליחיד מפני שמורידים אותו מקדושתו דברי רבי מאיר – הבבלי מפרש את משנתנו שרבי מאיר אוסר למכור בית כנסת של רבים ליחיד, כלומר למכור בית כנסת של רבים לתפילתו של היחיד 494 בבלי, כז ע"ב, כפי שפירש הרמב"ן ב"לקוטות הרמב"ן" למגילה כז ע"ב (י ע"א). , כי בבית כנסת של יחיד "ליכא קדושה" ("שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה") 495 כפירושו של רש"י. . בתלמוד הירושלמי מפרש רבי יוחנן: "לית כן (=כאן) [בית כנסת] 496 כך ברמב"ן שם ובתמים דעים לראב"ד סי' קטו. ... תיפתר בספר תורה" (ירו', עד ע"א), שהרי לדעת רבי מאיר אין מוכרים בית כנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו (משנה ב), ולדעת חכמים מוכרים בית כנסת ממכר עולם מלבד לדברים שאינם של כבוד, כגון בית המים ובית המרחץ, ואין הכוונה במשנה אלא לספר תורה. פירוש הירושלמי קרוב יותר לפשוטה של המשנה לא רק בגלל הסתירה אלא אף בגלל הלשון "את של רבים", הם צורכי הרבים כגון ספר תורה, תיבה ומטפחות המנויים במשנה. כשביקשו לומר הלכה בעניין בית כנסת אמרו "אין מוכרין בית כנסת" (משנה ב). אף קשה להניח שדברי המשנה מכוונים לבית כנסת שכן בדברי החכמים להלן נאמר: "אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה", והרי אי אפשר למכור בית כנסת מעיר גדולה לעיר קטנה. אין הדבר מתקבל על הדעת שבית הכנסת עומד על הגבול בין העיר הגדולה לעיר הקטנה, וגם בני העיר הגדולה וגם בני העיר הקטנה יכולים לבוא ולהתפלל ולקרוא בתורה באותו בית כנסת, וכיצד נתאר לעצמנו שיחיד קונה בית כנסת להתפלל בו ביחידות.

25אנו קיימנו את הנוסח "רבי מאיר" כי כך הוא ברוב הנוסחאות. אבל בנוסחאות אחדות 497 מל, מת, מפי, מנ, כ, מרא, מרש, מרב, מגק, מרת4. : "רבי יהודה". נראה שהנוסח "רבי יהודה" אינו אלא תיקון בגלל הסתירה המדומה לדברי רבי מאיר במשנה הבאה ולפיהם אין מוכרים בית כנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו 498 זאת מתוך שהניחו שדברי רבי מאיר במשנתנו דנים בבית כנסת. . אלא שהמתקנים לא תיקנו דבר, שכן רבי יהודה עוד מקל יותר מן החכמים במשנה ב וסובר שמוכרים בית כנסת לשם חצר, והלוקח מה שירצה יעשה. רבי יהודה הוא המוסר: "מעשה ברבי לעזר בי רבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים שהיתה בירושלם והיה עושה בה כל חפצו" 499 תוס', פ"ב (ג) הי"ז; ירו', עא ע"ד. בבבלי, כו ע"א, נזכר שמו של רבי אלעזר בן עזריה (כך לפי כל הנוסחאות העיקריות) כחכם שקנה את בית הכנסת. . כל זאת אף שהתיקון מצוי בכמה כתבי יד טובים, ביניהם מגק הארץ-ישראלי וכתבי יד טובים נוספים.

26מפני שמורידין אותו מקדושתו – המכירה של בית הכנסת, אפילו אם ימשיך לתפקד כבית כנסת פרטי, מורידה אותו מקדושתו כמתקן ציבורי לקדושה נמוכה יותר של בית כנסת של היחיד. לפי פירוש זה של התלמוד הבבלי, ההורדה בקדושה מבוררת. אך אף לפי פירושו של הירושלמי יש במכירה הורדה מקדושה של ספר תורה שקראו בו ברבים, ומעתה יקרא בו רק היחיד, או יגולל היחיד את ספרו.

27אמרו לו – החכמים לרבי מאיר, אם כן – אם אתה אוסר למכור את של רבים ליחיד, אף – בכתב יד קופמן ללא "אף", ואכן אין למילית זו תפקיד, אך היא מופיעה בכל עדי הנוסח חוץ מכתב יד קופמן. המילית "אף" הוספה ונשמטה לעתים קרובות, ובמשנתנו אין לכך משמעות, לא מעיר גדולה לעיר קטנה – בדין שנאסור למכור אף חפצי קדושה מעיר גדולה לעיר קטנה, אך במשנה שנינו שמוכרים בית כנסת וספר תורה, ואין בה הגבלה שאין מוכרים לעיר קטנה.