משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ג:ו

1בחנוכה – בשמונת ימי חנוכה. במשנה הקודמת נזכר "בפסח" והכוונה ליום הראשון של פסח בלבד ולא לכל ימי חג הפסח, שכן היום הראשון הוא חג והימים האחרים הנם ימי חול המועד, אולם המילה "חנוכה" פירושה שמונת ימי חנוכה, שהרי היום הראשון אינו מתייחד משאר הימים, בנשיאים – קוראים את פרשת המתנות והקרבנות שהביאו נשיאי השבטים ביום חנוכת המזבח. הפרשה ערוכה בספר במדבר פרק ז. בפרשה מפורטים הקרבנות והמתנות של שנים עשר הנשיאים לפי סדר הימים: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב... ביום השני הקריב נתנאל בן צוער" וכו'. קוראים ב"נשיאים" משום הזכרת "זאת חנֻכת המזבח" (פסוק פד) בסוף, שהרי חג החנוכה אף הוא חנוכת המקדש והמזבח. במשנה אין כל רמז כיצד יש לחלק לשמונת ימי חנוכה את קריאת שנים עשר הנשיאים ואת סיכום כל הקרבנות והמתנות ב"זאת חנֻכת המזבח". רק במסכת סופרים ובספרות הגאונים מצינו מסורות משתנות על חלוקת הפרשה לאורך שמונת ימי חנוכה 566 מסכת סופרים פ"כ ה"י, עמ' 350-349; סידור רב סעדיה גאון, עמ' שעג; סדר רב עמרם גאון, עמ' צח ו; תשובת גאון באוצר הגאונים למגילה, סימן רט (עמ' 57). .

2המסורת התנאית קוראת לחג של ניצחון החשמונאים על היוונים וטיהור המקדש בשם "חנוכה". השם נוצר בהשפעת המונח "חנוכת המזבח" בימי משה (במדבר ז פסוקים י, פד, פז). השם נזכר כבר בספר חשמונאים א, ד נו ו- נט, כפי שתרגום השבעים מתרגם את הכתובים בספר במדבר. זה השם לחג גם במגילת תענית (פרק ט) ובאוונגליון ליוחנן (י כב). השם "חנוכה" רווח בכל ספרות חז"ל, בברכות להדלקת נר חנוכה ובתפילה. בפסיקתא רבתי ב (נז ע"ב): "שבע חנוכות הם חנוכת בריית של עולם... חנוכת משה... וחנוכת הבית וחנוכת בית שני... וחנוכת החומה, וזו של עכשיו של בית חשמונאי וחנוכת העולם הבא שאף הוא יש בו נרות".

3בפורים – קוראים, ויבא עמלק – היא הפרשה המספרת על עמלק שתקף את ישראל, כמסופר בספר שמות יז ח-טז. כפי שראינו בפירוש למשנה ד זוהה המן בן המדתא בן האגגי כצאצא של אגג מלך עמלק.

4במסכת סופרים פכ"א ה"ה (עמ' 356) נאמר: "קורין בויבא עמלק, ואף על פי שאין בה אלא תשעה פסוקים אין מתחילין ב'וישמע יתרו' ". ההלכה מסבירה שבקריאה של פורים אין יותר מתשעה פסוקים ואף על פי כן אין מוסיפין פסוק עשירי מן הפרשה שלאחריה, מפרשת יתרו. הלכה זו במסכת סופרים המניחה שבכל קריאה אין פוחתים מעשרה פסוקים היא מתורתם של אמוראים בשני התלמודים 567 ירו', תענית פ"ד ה"ד, סח ע"ב; מגילה פ"ד ה"ב, עה ע"ב; בבלי, כא ע"ב. , ואין לה זכר במשנתם של התנאים. בפורים אין עולים לתורה אלא שלושה קוראים, ויכלו לקרוא פרשה של תשעה פסוקים מבלי לחזור ולקרוא את הפרשה או לקרוא פסוק מן הפרשה שלאחריה.

5בראשי חדשים – קוראים [ו]בראשי חדשיכם – פרשת הקרבנות בראש חודש הערוכה בבמדבר פרק כח. בתוספתא למשנתנו אמור: "בראש חדש של חנכה קורין ובראשי חדשיכם" (פ"ג [ד] ה"ט). מפשוטה של לשון התוספתא נראה כי קוראים רק בפרשת ראשי החודשים ואין קוראים בספר שני בפרשה שקוראים בחנוכה, וכפי שאמור במדרש ילמדנו: "אין משגיחין בחנוכה כל עיקר" 568 המדרש אינו לפנינו, והוא מצוטט בתוספות למגילה כג ע"א ד"ה חד. . אולם בשני התלמודים מצויים דיונים אשר מבוססים על ההנחה שיש לקרוא גם בעניינה של חנוכה וגם בעניינו של ראש חודש, והשאלה היא באיזה מספרי התורה קוראים תחילה ובאיזה ספר קוראים רוב העולים לקריאה בתורה 569 ירו', עד ע"ב; ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ג; תענית פ"ד ה"א, סז ע"ג; בבלי, שם כט ע"ב. . המקורות התנאיים, כפי שכבר ראינו במשניות הקודמות, אינם דנים אלא בקריאה בספר תורה אחד; אם חל ראש חודש בשבת קוראים רק בקריאה של ראש חודש, וכשחל ראש חודש בחנוכה מפסיקים בקריאה של חנוכה וקוראים בראש חודש בלבד.

6במעמדות – במעמד המעמדות אשר נערכו במקדש ובערי הארץ. לפי משנת תענית (פ"ד מ"ב-מ"ג), לכל משמר ומשמר של כוהנים שהיה עולה לעבודה בבית המקדש היה מתלווה מעמד של כוהנים, של לוויים ושל ישראלים לפי חלוקה לאזורים 570 ראו משנת ביכורים פ"ג מ"ב תוך השוואה לתוס', שם פ"ב ה"ח. , ומעמד זה היה עומד על גבי הקרבת קרבנות התמיד, קרבנם של כל ישראל. המעמד היה אף מתכנס לקריאה בתורה ולתפילה במקדש, ואלה שלא עלו לירושלים היו "מתכנסין לעריהן וקוראין במעשי בראשית" (משנה, תענית פ"ד מ"ב) 571 ראו בפירושנו לאותה משנה. .

7[ב]מעשי בראשית – בראשית א א עד ב ג. במשנת תענית (פ"ד מ"ג) ערוך סדר הקריאות לפי ימות השבוע. אין לנו עדות בספרות התלמודית על קיום הנוהג לאחר החורבן, מעין זכר למקדש.

8בתעניות – בימי תענית. המשנה אינה מבדילה בין תענית לתענית, ולפי פשוטה מסתבר שהיא כוללת את ארבעת הצומות ואת כל התעניות שגוזרים על הציבור. אולם במסכת סופרים (פי"ז ה"כ, עמ' 303) מצויה הבחנה בין הצומות אשר אין חלות בהם כל החומרות לבין הצומות האחרים, שכן אמור בה: "ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונות של עצירת גשמים 572 רק בשבעה צומות אחרונים אלו "מתריעין ונועלין את החנויות" (משנה, תענית פ"א מ"ו). ברכות וקללות (כבהמשך במשנתנו) אבל תעניות אחרות ויחל משה" (שמות לב יא ואילך). כבר בתוספתא (פ"ג [ד] ה"ח) מצינו שינוי וגיוון של הקריאה בתשעה באב: "בתשעה באב קורין כי תוליד בנים (דברים ד כה) 573 כך כנכון בכ"י ערפורט. בכ"י וינה המשפט נקטע. , אחרים אומרים: ואם לא תשמעו לי (ויקרא כו יד)" 574 ראו התשובה המיוחסת לרב שר שלום גאון שמצויה בחמדה גנוזה, סימן קמד; תשובת הגאונים ליק, סימן עט, ובאוסף תשובות רב שר שלום, סימן נט, ראו בהערת המהדיר, הערה 1; אוצר הגאונים, סימן ריט (עמ' 59). .

9ברכות וקללות – הברכות והקללות שבספר דברים פרק כח. מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, פירשו כי הכוונה לברכות והקללות שבפרשת "אם בחקתי" (ויקרא כו ג ואילך) 575 רש"י, ואחריו רבים אחרים. , ויש שפירשו כי הכוונה לברכות והקללות שבספר ויקרא ולאלו שבדברים פרק כח 576 אלבק בפירושו. . אולם "ברכות וקללות" בספרות התנאית מובנן הברכות והקללות שבספר דברים המנויות בפרק כז והמשכן בפרק כח א: "והיה אם שמוע תשמע... ובאו עליך כל הברכות האלה" (משנה, סוטה פ"ז מ"ב; תוס', שם תחילת פ"ח). בתלמוד הירושלמי, בסוף פרק שני של מסכת תענית, בנוסחם של כמה ראשונים, אנו קוראים: "אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי. במה קורין. 577 השאלה היא: אם חל ראש חודש בתעניות שגזרו על הציבור – במה קוראים, בשל ראש חודש או בשל תענית? רבי יוסי אומר ברכות וקללות [שבמשנה תורה]" 578 כך בראבי"ה, ח"ב סימן תקצה, עמ' 113; אור זרוע, ח"ב סוף הלכות תשעה באב (פד ע"ד). שתי המילים שבסוגריים המרובעים אינן בירושלמי שלפנינו. . בתלמוד הבבלי הסוגיה דנה בפיסקא הבאה של משנתנו, "אין מפסיקין בקללות", ואביי מוסיף עליה: "לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק" (לא ע"ב). המפרשים שפירשו שבברכות וקללות של משנתנו הכוונה לברכות וקללות שבתורת כוהנים הניחו כי ההלכה שאין מפסיקים בקללות היא המשכה של ההלכה שלפניה, וה"קללות" שבהלכה הקודמת הן בהכרח ה"קללות" שבהלכה השנייה, ולפי זה הבבלי חלוק על הירושלמי 579 כך מפרש ליברמן בפירושו לתוספתא, עמ' 1172-1171. . אך אין הכרח בכך. המשנה קובעת כי בתעניות קוראים ב"ברכות וקללות" ומוסיפה שאין מפסיקים ב"קללות", ואביי מפרש שרק ב"קללות" של תורת כוהנים אין מפסיקים מפני שהן "בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן", אולם אין אביי קובע את טיבן של "ברכות וקללות" שנאמרו בתעניות. דברי התוספתא כי "בתשעה באב... אחרים אומרים ואם לא תשמעו לי", הן הקללות שבתורת כוהנים, אינם זהים עם דברי המשנה. התוספתא מבחינה בין הקריאה בתעניות והקריאה בתשעה באב ומוסרת מסורת אחרת על קריאה בתשעה באב, אך אין כאן פירוש של דברי המשנה.

10אין מפסיקין בקללות – אין עושים הפסקה בקריאת פרשת הקללות כדי לחלקה לשני קוראים, אלא אחד הפותח בפרשה קוראה עד תומה 580 ראו עוד שפרבר, קללות. , כאמור בהמשך המשנה: אלא אחד קורא את כולם. בתלמוד הבבלי (לא ע"ב) מובאת ברייתא המוסיפה על משנתנו: "כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהן". ההלכה שבמשנה מצויה במסכת סופרים (פי"ז ה"ה, עמ' 304), וניתן הטעם: "לפי שאינו מן המובחר להפסיק בקללות ולהתחיל בקללות" 581 טעמים נוספים שבאגדה מצויים בתלמוד ירושלמי (עד ע"ב) ובתלמוד הבבלי (לא ע"ב), ובתוספות ד"ה "אין מפסיקין" מובאים טעמים נוספים ממדרש שאינו לפנינו. .

11בשיני ובחמישי – בשבוע, ובשבת במנחה – בתפילת מנחה, קורים כסדרן – בפרשת השבוע, בסדר הפרשיות שבתורה שקוראים על הסדר, ואינו עולה להם מן החשבון – שבשבת שלאחריהם חוזרים וקוראים בשבת בשחרית את שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי בימות החול. בשבת במנחה מתחילים בסדר או בפרשה חדשה, וחוזרים עליה בשני ובחמישי, אך בשבת הבאה חוזרים וקוראים ממקום שהפסיקו בשבת שעברה בתפילת שחרית. בתוספתא ובתלמודים (תוס', פ"ג [ד] ה"י; בבלי, לא ע"א; ירו', עד רע"ג) 582 המחלוקת בצורתה המלאה, דברי רבי מאיר ודברי רבי יהודה, מצויה רק בבבלי. בתוספתא שנויה דעת רבי מאיר בסתם, ובירושלמי בלשון קצרה בלא שמות החולקים. מובאת מחלוקת בשם רבי מאיר ורבי יהודה. לדעת רבי מאיר במקום שפסקו "שבת בשחרית שם מתחילין במנחה, במנחה משם מתחילין בשיני, בשיני מתחילין בחמשי, בחמשי משם מתחילין לשבת הבאה", ולדעת רבי יהודה "מקום שפוסקין בשבת בשחרית משם מתחילין לשבת הבאה". משנתנו השנויה בסתם היא כדעת רבי יהודה. הקריאה בשבת במנחה היא מאוחרת לקריאה בשבת בשחרית. מסורות שונות במסורת התלמודית ומחוצה לה מוסרים כי משה רבנו תיקן את קריאת התורה בשבת, אולם הקריאה במנחה מיוחסת לעזרא 583 ראו במבוא למסכת. .

12שנאמר – (ויקרא כג מד), וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל – המשנה מסבירה את היסוד לקריאות בענייני החג כי משה "דבר" את מועדי ה' אל בני ישראל; "לדבר" את מועדי ה' משמעו לקרוא את הפרשה העוסקת בעניין, מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו – מצווה "לדבר" כל מועד בשעתו. דרשה זו מסבירה את כל ההלכות, החל מראש משנה ד, המונות את סדר הקריאות בכל המועדים. בספרות התנאית מצינו הרחבה לדרשה זו: מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג" 584 ספרא, אמור פרק יז, קג ע"א. , ובהמשך לדרשה זו: "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג" (בבלי, לב ע"א) 585 השוו ירו', פסחים פ"א ה"א, כז סוף ע"א. . כתב יד ר גורס "שיהו קורין אותו אחד אחד ממנו". כך מתבצע המעבר מהדגשת הקריאה בתורה להדגשת התורה שבעל פה, ולימוד ההלכות של חז"ל.

13מסיכומו של הפרק עולה בבירור שחכמים חתרו לקבוע סדרי קריאה בתורה, ומאוחר יותר גם סדרי הפטרה קבועים. עם זאת עולה שהיו מנהגים מספר, ושההלכות שנקבעו במשנה לא תמיד התקבלו. בדרך כלל התקבלה המשנה בתפוצות ישראל כספר הלכה מחייב, אך בכל הנוגע לסדרי הקריאה אין היא אלא אחת מההצעות שנהגו בקהילות ישראל. חילופי מנהגים בקריאה קיימים עד היום, ויש בנושא מקום רב למנהג המקומי עתיק היומין. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שראשיתה של התורה שבעל פה היא במנהגי הציבור. רק בשלב מאוחר יותר החלה הפעילות הלימודית הסדירה והשיטתית בבית המדרש. דומה שאין להבין את סדרי הקריאה אלא על רקע זה. הרצון לקרוא בתורה בשבתות ובחגים נקבע בשלבים הקדומים של גיבוש סדרי התפילה והתכנסות הציבור בקהילות ישראל. בתקופה זו נהגה כל קהילה כפי הבנתה, וכהנחיית מנהיגיה. בתקופת התנאים עמלו לקבוע סדרים אחידים, כמה פסוקים קוראים, כמה עולים לתורה, מה יברכו ומה יקראו. מאוחר יותר גם נקבעו סדרי ההפטרות והתרגום. אין כאן החלטה מסודרת פרי עיון שיטתי, אלא מנהגי קהילות, לעתים מנהגים שונים ואף סותרים, שהתפתחו אט אט למסכת מופלאה של מעמד ציבורי. אין להבין את התפתחות מנהגי הקריאה אלא על רקע ההנחה שראשיתם אינו בעיון בבית המדרש ובהחלטות החכמים, אלא במנהגי הציבור שחכמים קיבלום, או ניסו לדחותם.