משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:א

1בפרק הקודם שנתה המשנה את סדרי הקריאה בתורה, במה קוראים במועדים ובשבתות המיוחדות, ובפרק זה סודרת המשנה כיצד קוראים בתורה, כיצד קוראים במפטיר וכיצד מתרגמים, אילו פסוקים בתורה נקראים אבל אינם מתורגמים ואילו אף אינם נקראים, ואילו פרשיות בנביאים אין מפטירים בהן.

2הקורא את המגילה עומד ויושב – "מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב" (ירו', עד ע"ד). מלשון המשנה כמו שהיא לפנינו נראה שהמשנה דנה בקריאת המגילה בפורים, והתלמוד הבבלי מוסיף לגבי ההלכה הבאה במשנה: "תנא, מה שאין כן בתורה" (כא ע"א). אולם מקומה של ההלכה במשנתנו קשה. הלכות מגילה נשנו בראשיתו של פרק ב, ושם נשנו ההלכות על דרכי קריאת המגילה, וממשנה ה באותו פרק ואילך אין המשנה עוסקת עוד בהלכות מגילה. המשניות בהמשך פרק ב עוסקות בזמנים של קיום מצוות שונות; מפרק ג ואילך המשנה עורכת את דיני בית הכנסת, ולאחר מכן ממשנה ד ואילך ערוכות הלכות קריאת התורה, ואין ספק כי משנתנו היא המשך ישיר למשנה האחרונה של הפרק הקודם, ואין כל מקום להשוואה בין ההלכות על קריאת התורה להלכה על קריאת המגילה. משום כך הניח חכם גדול אחד 482 אפשטיין, מבוא, עמ' 491 ועמ' 996. כי משנתנו מוגהת והוסיפו בה את המילים "את המגילה", והברייתא השונה "מה שאין כן בתורה" היא ברייתא בבלית שנשנתה אחר שהגיהו במשנה והוסיפו בה "את המגילה". עיקר המשנה הוא: הקורא עומד ויושב. אם נקבל את פירושו של הבבלי כי משנתנו אמנם עוסקת בקריאת המגילה ניאלץ לומר כי הלכה זו ושתי האחרות אינן במקומן כלל.

3בשניים מכתבי היד נוספה המילה "יצא", והוספה זו נחוצה מבחינה סגנונית, שכן בהמשך מדובר על שניים שקראו, וההיתר מנוסח בלשון רבים, "יצאו". הכוונה כמובן ליצא ידי חובה.

4קראה אחד קראוה שנים יצאו – אם נפרש את משנתנו כעוסקת במגילה נצטרך לפרש כי אדם אחד רשאי לקרוא את המגילה ואף שני אנשים כאחד רשאים לקראה. אין אפשרות לפרש ששניים קראו זה אחר זה, שהרי בתורה קוראים אנשים מספר, ואף כאן הבבלי מוסיף: "תנא, מה שאין כן בתורה", כי בתורה קורא אדם אחד ואין שני בני אדם קוראים בה בבת אחת. אולם אם נקבל את ההנחה שאין המשנה דנה בקריאת מגילה אלא בקריאת התורה יהיה פירושה שאדם אחד רשאי לקרוא את הפרשה, אך גם אנשים מספר יכולים לקרוא בה. כפי שעמדנו על כך במבוא למסכת, כל העדויות על הקריאה בתורה בימי הבית מדברות על אדם אחד הקורא בתורה. אף מן המקבילות בתוספתא למשנה שבסוף הפרק הקודם ולמשנתנו נראה שהיא ראתה בקריאה שבמשנתנו קריאה בתורה. התוספתא (פ"ג [ד] ה"י) היא מקבילה למשנה האחרונה בפרק הקודם, ועניינה קריאה בשבת במנחה, ולאחר מכן בהלכה י"א מקבילה למשנה שבפרקנו על מספר הקרואים בשבת וביום טוב, ולאחר מכן בהלכה י"ב: "בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד, עומד וקורא ויושב, ועומד וקורא ויושב, עומד וקורא ויושב, אפילו שבעה פעמים". את המעשה ברבי מאיר שקרא את המגילה כשהוא מיושב הביאה התוספתא בפרק ב לא על משנתנו, אלא בין דיני קריאת המגילה. בנוהג הקדום קרא אדם אחד בתורה, ויכול היה לקראה עומד או יושב. בהלכה של התנאים קראו שלושה אנשים בימות חול ויותר מהם בימי שבת ומועד, כפי שערוך במשנה הבאה. אולי מציאות מאוחרת זו גרמה לכך שהשונים הוסיפו למשנה את המילים "את המגילה". אמנם בעדויות השונות על קריאה בתורה מימי הבית נזכר שהקורא עמד וקרא 483 משנה, סוטה פ"ז מ"ז-מ"ח, וכן בלוקס ד 16. , אך ייתכן שלא היה זה דבר שבחובה וקבוע בהלכה, והמשנה מוסרת כי הדבר תלוי במנהג.

5מקום שנהגו לברך יברך [ושלא לברך] לא יברך – בכתב יד קופמן נשמטו המילים "ושלא לברך" ונוספו בשוליים, והן מופיעות בכל כתבי היד, אם כי מבנה המשפט שונה מעט בעדי הנוסח השונים. התלמוד הבבלי (כא ע"ב), המפרש את המשנה בקריאת מגילה, מוסיף בשם האמורא אביי: "לא שנו אלא לאחריה, אבל לפניה מצוה לברך" 484 בתוס', פ"ב ה"ה ובירו', עד סוף ע"ג: "קראה בין עומד, בין יושב, בין מוטה, בין שהעמיד לה תורגמן, בין שבירך לפניה, ובין שבירך לאחריה, לאחריה ולא בירך לפניה, לא בירך לא לפניה ולא לאחריה, יצא. אמר רבי שמעון בן לעזר מעשה ברבי מאיר שקראה בבית הכנסת בטבעון מיושב, והיו בני הכנסת יושבין, כיון שגמרה נתנה לאחר ובירך עליה". התוספתא אומרת במפורש שיש שנוהגין לא לברך לא לפניה ולא לאחריה, ומסתבר שרבי מאיר לא בירך לפני קריאת המגילה. . דברים אלו יסודם בהנחה: "כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן", אולם במציאות לא מצינו כי ההלכה התנאית היא לברך על כל מצווה לפני עשייתה, ומצוות רבות מאוד אין עליהן ברכה.

6הברכות שבידינו מתחלקות לסוגים מספר. סוג אחד הוא ברכות הנהנין, הנאמרות כתודה לאל על שהעניק לנו מטובו. אלו נאמרות לפני האוכל או לאחריו, בזמן ראיית מראות חשובים או לפני כל הנאה אחרת. הסוג השני הוא הברכות על המצוות. אלו נאמרות כתודה על הזכות שניתנה לנו לשמור את מצוותיו. הן מתחילות ב"ברוך... אשר קדשנו במצוֹתיו וצִונו", ומסתיימות למשל ב"להקריב מנחות" (תוס', ברכות פ"ה הכ"ב), "להקריב זבחים" (שם), "לאכל זבחים" (שם, וכן תוס', פסחים פ"י הי"א) וכיוצא באלו (כגון מסכת סופרים פי"ד ה"ה-ה"ו, עמ' 260-256). בספרות הראשונים נאמרו הסברים וטעמים לכך שאין אומרים ברכה לפני עשיית מצווה זו או אחרת ולא הושוו המידות, על כל פנים אין דברי אביי אמורים או רמוזים במשנה עצמה. בימי הבית ספק אם אמנם נהגו לברך על המצוות, וספק אם בירכו על הקריאה בתורה. במשנת סוטה (פ"ז מ"ז-מ"ח) מתוארים קריאתם בתורה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים ושל המלך במעמד הקהל. במשניות אלו, המעלות פרטים רבים כיצד הביאו את הספר וכיצד נמסר לידי הכוהן הגדול או לידי המלך, לא נזכרת ברכה לפני קריאת התורה, והברכות שלאחר הקריאה המפורטות במשנה אינן ברכות לאחר הקריאה אלא שרשרת ברכות, מעין ברכות של תפילה. אם נפרש שמשנתנו עוסקת בקריאת התורה ניתן לפרש שבימים ראשונים, בימי הבית ואולי אף לאחר מכן, היו שנהגו לברך על קריאת התורה והיו שנהגו שלא לברך, לא לפני הקריאה ולא לאחריה.

7ברכת המצוות היא דוגמה לדרך שבה עוצבו ההלכות של תורה שבעל פה. בתקופה קדומה לא נהגו לברך על המצוות, ורק במקדש בירכו על מצוות הקרבנות. משנת פסחים מסתיימת: "בירך ברכת הפסח ופטר את שלזבח את של זבח לא פטר את של פסח", נמצאנו למדים שלכל קרבן ברכה לעצמו, ומחלוקת התנאים מדור יבנה היא אם אחת הברכות פוטרת את חברתה. ברכה אחת על קרבן הפסח, שנוסחתה לפי התוספתא "ברוך אשר קדשנו במצוֹתיו וצִונו לוֹכל הפסח", וברכת הזבח, שנוסחתה "ברוך אשר קדשנו במצוֹתיו וצִונו לוֹכל הזבח" (תוס', פסחים פ"י הי"ג). לפי נוסחן לא נאמרו הברכות בשעת השחיטה אלא בזמן האכילה 485 בני כתות מדבר יהודה נהגו לברך גם על הטבילה, ראו קטע 4q414; מגילות מדבר יהודה 35. , ומכאן שהברכה היא על האכילה ולא על מצוות השחיטה.

8בבית המקדש בירכו על הקרבנות, כמובן, וגם על אכילת הפסח. אין לנו דוגמאות רבות לברכת המצוות, ומשנת פסחים היא אחת הדוגמאות הקדומות והבולטות.

9משנת ברכות (פ"ז מ"ג) רומזת לברכה אחרת: "אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'...". מאז ימי הביניים מופיעה הנוסחה של "ברכו את ה' [המבורך]" בשתי הזדמנויות, בפתיחה של ברכת התורה ובפתיחה של הברכות שלפני שמע. רוב הראשונים מפרשים בפשטות שכוונת רבי עקיבא לברכת שמע, ברם בשני התלמודים למשנתנו משתמע שהכוונה לברכת התורה 486 כן פירשו מפרשים רבים, ראו מלאכת שלמה, המאירי ועוד. , ולכאורה זו ראיה לקיומו של נוהג ברכה על המצוות. כך, למשל, מסופר בבבלי: "רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר, קם קרא בספרא ואמר: ברכו את ה', ואשתיק ולא אמר המבורך. אוושו כולי עלמא: ברכו את ה' המבורך" (בבלי, ברכות נ ע"א). החכם אמר רק "ברכו את ה' ", כרבי עקיבא, והציבור התרעם. כל המעשה אירע בזמן קריאת התורה. סיפור דומה, על רבי חייא, מצוי בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ג, יא ע"ג). כמו כן: "אמר רב אחא גם אני כביכול, אף אני בשכחה, מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך לא היונקים?!" (שיר השירים רבה, א ג). אם כן, התינוקות הלומדים מברכים ברכה זו לפני לימוד התורה, וכן נוסח הברכה על התורה במסכת סופרים: "והיכי מברך? בעשרה אומר, ברכו את י"י המבורך, ביחיד כשהוא משכים לקרוא אומר, ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם הנותן תורה מן השמים חיי עולמים ממרומים, ברוך אתה י"י נותן התורה, וגולל ואומר, ברוך אתה י"י אלקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו 487 צריך להיות: "חיי עולם נטעה בתוכנו", או "לחיי עולם נטעה בתוכנו", ראו פלוסר, יהדות, עמ' 192-191. , ברוך את י"י נותן התורה" (פי"ג ה"ו, עמ' 244-243), וכן יוצא ממקורות נוספים 488 פסיקתא רבתי, הוספה א, פ"ד, ר ע"א; פסיקתא דרב כהנא, פכ"ח א, עמ' 422; מדרש פטירת משה (אוצר המדרשים, עמ' 365 לפי חלק מהנוסחאות); מדרש עשרת הדברות (שם, עמ' 457); ילקוט שמעוני, תקמז, תשפב; אליהו זוטא, יז, עמ' 23 ועוד. . לעומת זאת, בספרות המשנה והתלמוד אין רמז לאמירת "ברכו..." לפני קריאת שמע. נוסחה זו מופיעה רק במסכת סופרים (פ"י ה"ו, עמ' 214) ובסידורים הקדומים. בחלק מקטעי התפילה מן הגניזה הנוסחה נמצאת ובחלקם היא חסרה 489 מאן, קטעי גניזה, עמ' 286; אסף, סדור תפילה, עמ' 119. . מכל מקום, הנוהג התנאי לברך על קריאת התורה נזכר להלן.

10מאוחר יותר אנו שומעים על ברכות על המצוות במצוות רבות. כל העדויות הן מהתוספתא לכל המוקדם, לפיכך מותר לראות בהן חידוש של שלהי תקופת התנאים, או לפחות שהן התגבשו והתפשטו רק אז 490 כגון תוס', ברכות פ"ו ה"ט-הט"ו; סוטה פ"ז ה"ז, ושם בכתב יד וינה "ברכות" ובכתב יד ערפורט "ברכת הלל". ראו עוד בבלי, ברכות מד ע"ב; נא ע"א; פסחים ז ע"ב ועוד. . כך, למשל, משנת נידה קובעת: "כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו" (פ"ו מ"י). עיקרו של המשפט חל על ברכות הנהנים, שהרי ברכת המצוות איננה נוהגת כלל אחרי המצווה. רק בדוחק ניתן לפרש ש"ויש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו" מכוון לכל הקבוצה של ברכת המצוות, ומכאן שבזמן המשנה כבר נהוג היה שמברכים על המצוות לפניהן ולאחריהן.

11גם מאוחר יותר טרם חדרה תודעת הברכה על המצוות. כך, למשל, הירושלמי קובע ש"הכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך" (ראש השנה פ"ד ה"ט, נט ע"ד) 491 ההערה מובנת על רקע הנוהג לתקוע כל אחד לעצמו בנוסף לתקיעת היחיד, ועל רקע הנוהג הארץ-ישראלי לגוון בברכות וליצור לכל מצווה ברכה ספציפית ככל האפשר. נוהג זה מאפיין את טופסי הברכות הארץ-ישראליות גם בתקופת הגאונים. ראו למשל ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 59; 62-61; 107. , והרי זו הלכה אופיינית לתקופה שבה טרם השתרשה תודעת הברכות והן טרם היו מוכרות לכול. כיום, למשל, היה הפוסק מנסח הפוך ואומר שכולם יודעים לברך, אך רק בודדים יודעים לתקוע.

12אם כן, ניתן לסמן את המסלול שבו התפתחה ברכת המצוות. היא החלה במקדש, ועברה לקריאת התורה כבר בדור יבנה. משנתנו (משנת מגילה) משקפת מצב שבו נוהג הברכה על קריאת מגילה טרם נקבע סופית, והרי היא שייכת לאותו שלב מעבר שבו החל להתפשט הנוהג של ברכה על מצוות. יש להעריך שהדבר משקף את מרכזיותו של ערך לימוד התורה בעולמם של חכמים, או שהברכה החלה מעצם המעמד הציבורי. מכל מקום ברכת התורה מיוחדת, שהרי מברכים אותה לפני המצווה ולאחריה, כברכות הנהנים.

13מאוחר יותר התפשט הנוהג על מצוות ספציפיות נוספות, וכמובן היו גם מצוות שלא בירכו עליהן. בשלב מאוחר נקבע נוהג כללי של ברכה על המצוות; ההלכה התפתחה מהמקרה הפרטי, ואז נוסח כלל שהתאים לחלק מהמקרים. אמוראים, ואחריהם ראשונים, עמלים להסביר מדוע איננו חל על כל המקרים ולעצב כללי משנה שונים 492 ראו ירו', ברכות פ"א ה"ה, ג ע"ד; בבלי, ברכות מו ע"ב. האמוּרים לפתור ולהסביר חלק מהנוהגים, ועדיין נאלצים הראשונים לפלפל ולהסביר מדוע מצוות חשובות (כמתן צדקה למשל, או אמירת הלל בפסח 493 ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 167-161. ) לא זכו לברכה 494 ראו עוד במבוא הכללי לפירוש המשניות. .

14בשיני ובחמישי 495 לטעמיה של הקריאה בתורה בימי שני וחמישי ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"א. – בשבוע, ובשבת במנחה – בתפילת מנחה, קוראין שלושה – אנשים זה אחר זה. מן המשנה האחרונה בפרק הקודם ומן הברייתות המתקשרות לאותה משנה ברור כי הקריאה בשני ובחמישי ובמנחה בשבת היא בהמשך הפרשה שקראו בשבת, בין אם חוזרים על קריאות אלו בשבת הבאה, כדעה הסתמית במשנה, ובין אם נוהגים כדעה השנייה המצויה בברייתות שבשבת הבאה ממשיכים במקום שסיימו בחמישי 496 ראו פירושנו לעיל, פ"ג מ"ו. .

15אין פוחתים מהן – משלושה קוראים, ואין מוסיפין עליהן – רש"י, ובעקבותיו מפרשים רבים, פירשו שאין מוסיפים כדי "שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא" (כא ע"א), ואין מפטירים בנביא – אין משלימים את הקריאה בתורה בקריאה בפרק מספרי הנביאים, לא בשני ולא בחמישי ולא במנחה בשבת. לא מצינו רמזים על קיום מנהג להפטיר בשני ובחמישי, אך מצינו עדויות רבות על קריאת מפטיר בשבת במנחה. בבבלי (שבת כד ע"א) נמסרת בשם רב הלכה המניחה כעובדה קיימת שמפטירים בשבת במנחה, שכן הוא אומר: "יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב". ביום טוב אין מפטירים במנחה אבל בשבת מפטירים, גם ביום טוב שחל בשבת. רב נטרונאי גאון מסתמך בתשובתו "לרבנן די באספמיא" על הלכה זו שיש לקרוא במנחה ביום טוב שחל להיות בשבת בעניינה של פרשת השבת ולא בעניינו של יום טוב 497 סידור רב עמרם גאון, עמ' צב; ברודי, תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, ח"א עמ' 200. . רב האי נשאל על מנהג זה, והוא עונה כי היה מנהג בתחילה במקומות רבים שמפטירים במנחה בשבת, ו"עדיין יש ספרי אפטרתא" של מנחה לכל השנה "ויש מקומות בארץ עילם ואיי הים של פרס שרגילין בה עד עכשיו" 498 ספר העתים, עמ' 170. ראו אוצר הגאונים לשבת, עמ' 26, וראו דבריו הנכוחים של הרשב"א בפירושו למגילה, עמ' 103-102. .

16הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה – הלכה זו משלימה את ההלכה על הקריאה בשני ובחמישי ובשבת במנחה. כל הקרואים אינם מברכים על התורה לפני הקריאה ואחריה, כנהוג כבר בימי התלמוד (ראו להלן), אלא הקורא הראשון מברך בתחילת הקריאה והקורא השלישי חותם בברכה. אם נפרש את ההלכה בראש המשנה כמכוונת לקריאת התורה, נצטרך לומר כי בימים ראשונים "מקום שנהגו לא לברך" לא בירכו כלל ו"מקום שנהגו לברך" בירכו ברכה אחת לפני כל הקריאה וברכה שנייה בחתימת הקריאה, אולם בהמשך הימים נתייצב הנוהג ופשטה ההלכה שיש לברך בראשית הקריאה ובסופה. אולם אם נפרש כי מה שכתוב לפנינו הוא "הקורא את המגילה", הדברים מתפרשים יפה. במגילה הברכה תלויה במנהג, אך בתורה יש לברך לפניה ולאחריה. התלמוד הבבלי (כא ע"ב) מוסיף כי עתה כולם מברכים לפניה ולאחריה. נוסח הברכה לפני הקריאה ולאחריה ערוך במסכת סופרים (פי"ג ה"ו, עמ' 243). לפני הברכה הקורא פונה לקהל לשתפו בברכה, בנוסח "ברכו את ה' המבורך". מסתבר שפנייה זו כבר מצויה במשנת ברכות (פ"ז מ"ג). באותה משנה מזכירים רבי עקיבא ורבי ישמעאל את ה"ברכו" בבית הכנסת בהשוואה לזימון בברכת המזון; ניתן לפרש כי הכוונה ל"ברכו" שפותחים בו את התפילה, אך קרוב יותר לפרש כי הכוונה ל"ברכו" של הקריאה בתורה 499 סוגיות בשני התלמודים בדיונן בחיוב ברכת התורה משוות את ברכת התורה לברכת המזון. ראו אף בפירושו של התוספות יום טוב למשנה בברכות ובמלאכת שלמה לאותה משנה. .