משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:ב

1העדויות על מעמדו של ראש חודש כמעין יום מועד במסורת התלמודית ובמקורות מחוצה לה מרובות. כבר על יהודית, שהרבתה בצומות, מסופר כי לא הייתה צמה בערבי שבתות, בערבי ראשי חודשים ובראשי חודשים ומועדים (יהודית ח ו). כן נפסק להלכה, אם כי במקביל מצינו מנהג לצום דווקא בראש חודש, בניגוד להלכה הפורמלית 500 ראו שפרבר, מנהגים, א, עמ' קעח-קצא. . נוהג מקובל אחר היה להרבות בסעודה, אם כי העדויות שבידינו מתייחסות בעיקר לסעודת הציבור שנערכה בבית הכנסת 501 מסכת סופרים, יט ט, עמ' 335; ירו', מועד קטן פ"ב ה"ג, פא ע"ב; סנהדרין פ"ח ה"ב, כ ע"ב; בבלי, סנהדרין ע ע"ב. . סוגיית התלמוד הבבלי למשנתנו מנמקת את הקריאה של ארבעה אנשים בראש חודש: "ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד" (כב ע"ב). בברייתא זו ישנה אולי מקצת הפרזה. אולם לאידך גיסא, מקורות תנאיים ואמוראיים מדגישים כי אין איסור מלאכה בחול המועד 502 מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא, פ"ט, עמ' 30; בבלי, שבת כד ע"א ועוד. , ונראים דברי בעל התוספות (בבלי, שבת שם ד"ה "או") שכותב שאין אמנם איסור בעשיית מלאכה אלא מנהג בעלמא, שאין רגילים לעשות מלאכה. במפורש מצינו רק שהנשים נמנעו מלעשות מלאכה בראש חודש, והסוגיה בתלמוד הירושלמי מכירה במנהג (פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג; תענית פ"א סד ע"ג). המלך דמיטריוס מבטיח ליונתן החשמונאי כי "וכל החגים והשבתות וראשי החדשים... יהיו ימי חופש שחרור ופטור לכל היהודים אשר בממלכתי" (מקבים א י לד). נראה, אפוא, שהיה נוהג עממי או מנהג חסידות לא לעבוד כלל בראש חודש.

2מעמדו של ראש החודש לעניין מלאכה דומה במידת מה לזה של חול המועד. הדיונים בספרות התנאים אילו מלאכות מותרות בחול המועד מרובים, כפי שעולה ממשנת מועד קטן והדינים הרבים בתוספתא ובתלמודים למשנה זו. בדרשתו של רבי יוסי הגלילי אמור כי הכתוב "כל מלאכת עבֹדה לא תעשו" (ויקרא כג ז) בא לרבות מלאכה בחול המועד (ספרא, אמור פרשה יב ה"ה, קב ע"ב). בספר החילוקים אמור כי "אנשי מזרח עושין מלאכה בחול המועד ובני ארץ ישראל אין עושין כלל" 503 ספר החילוקים, מהדורת מרגליות עמ' 160-159, וראו פירושנו לתענית פ"ב מ"ו. .

3אם כן: לפי ההלכה הפסוקה הותרו בחול המועד מלאכות מסוימות, והמגמה ההלכתית הייתה שאנשים יתפנו מעבודתם השוטפת. לעומת זאת בראש חודש הותרה עבודה בכללה. אבל ברבדים העממיים נהגו מנהגים אחרים, מחמירים יותר, שאסרו כליל מלאכה בחול המועד ובראש חודש כאחד.

4בראשי חדשים ובחולו של מועד קורים ארבעה – אנשים, לפי הכלל בהמשכה של משנתנו כי בכל מקום שיש מוסף ואינו יום טוב קוראים ארבעה. כפי שראינו, גם ראש חודש וגם ימי חולו של מועד היו בימי הבית ובימי המשנה מעין ימי מועד, אין פוחתים מהן – מארבעה קרואים, ואין מוסיפים עליהם – כאמור, ראש חודש הוא יום חג במקצת אך מותר במלאכה, ואין להרבות בקרואים בתורה. ימי חול המועד מותרים במלאכות בדבר האבד ולצרכים רבים אחרים, כמפורט במשנת מועד קטן פרקים א ו-ב. המשנה משקפת כנראה את דעת החוגים שהגבילו את המלאכה גם בראש חודש. העיקרון שהמשנה קובעת הוא שבימי העבודה יש לקצר בקריאה בתורה. לאמיתו של דבר, העלאתו של קורא נוסף מוסיפה רק מעט על אורך קריאת התורה; המשנה באה להשמיע עיקרון מחשבתי חשוב בדבר חשיבות העבודה, שבשבילה מן הראוי לקצר בתפילה. הווה אומר, הבעיה איננה חשש ממשי מקיצור יום המלאכה אלא רצון לשדר לציבור את התפיסה העקרונית בדבר עדיפות צורכי העבודה. ברוח זו פוסקת משנת ברכות שמותר לפועלים לקרוא קריאת שמע "בראש האילן או בראש הנדבך" (פ"ב מ"ד ומקבילות; תוס', שם פ"ג הי"ט-ה"כ), ופועלים העסוקים במלאכתם רשאים ואף חייבים לקצר בברכת המזון ובתפילה. לרעיון זה מקבילות נוספות בספרות חז"ל הקדומה.

5הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה – סיום זה חוזר בכל שלוש הקבוצות של ההלכות. התנא חוזר על כך בכל קבוצה כי בכל קבוצה מספר הקרואים מרובה יותר, ומכל מקום אין מברכים אלא הפותח והחותם.

6זה הכלל כל שיש בו מוסף והוא אינו יום טוב – היינו בראש חודש ובחולו של מועד, קורין ארבעה – קרואים. הכלל אינו מוסיף עוד מקרים, שכן אין לנו ימים נוספים שיש בהם מוסף ואינם יום טוב. הכלל אינו אלא מפרש ומסכם את ההלכות שמנה – "סימנא בעלמא יהיב" (בבלי, כב ע"ב).

7ביום טוב חמשה – שכל אשר נוסף בו בקדושת היום מוסיפים במספר הקוראים בתורה, וכמו שמפרש התלמוד הבבלי (כב ע"ב): "כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא" 504 תרגומו: כל שנוסף לו דבר מחברו הוסף לו אדם נוסף. ו"ביום טוב דאסור בעשיית מלאכה חמשה".

8ביום הכיפורים – ביום שאסור אף במלאכה לצורכי אוכל נפש, ששה – קוראים שישה בני אדם, בשבת – החמורה מיום הכיפורים, שכן העושה מלאכה ביום הכיפורים במזיד אינו חייב אלא כרת, הוא מיתה בידי שמים, ואילו בשבת חייב מיתה בידי בית דין, שבעה – עולים לקריאה בתורה שבעה. בתוספתא ובתלמודים (תוס', פ"ג [ד] הי"א; בבלי, כג ע"א; ירו', עה ע"א) 505 אלא שבירושלמי המחלוקת היא ללא שמות החכמים אלא בצורת "אית תניי תני". ערוכה מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שרבי ישמעאל שונה כמשנתנו ולדעת רבי עקיבא ביום הכיפורים שבעה ובשבת שישה. משנתנו היא בשיטת רבי ישמעאל. התלמוד הירושלמי מנמק את דעתו של האומר שבשבת שישה וביום הכיפורים שבעה בדברי הברייתא: "בשבת ממהרים לבוא וממהרין לצאת, ביום טוב מאחרין לבוא וממהרין לצאת, ביום הכיפורים ממהרין לבוא ומאחרין לצאת" 506 הדברים שנויים אף במסכת סופרים, פי"ח ה"ו, עמ' 318. . ביום טוב התפילה אמורה להיות קצרה יותר כיוון שמותר לבשל בו; התקנת הסעודה דורשת זמן ואין להתפלל תפילה ארוכה מדי. כפי שהדגשנו, הנימוק של קיצור הזמן הוא ניסוח פורמלי של עיקרון שחז"ל דוגלים בו, אין פוחתים מהן – אין פוחתים מחמישה ביום טוב ומשישה ביום הכיפורים ומשבעה בשבת, אבל מוסיפים עליהם – רשאים להוסיף על מספר הקרואים. בזה שונה ההלכה בסוף קבוצה זו מן ההלכות שבסוף שתי הקבוצות הקודמות שבהן נאמר "ואין מוסיפים עליהם". אין במשנה או בברייתות שבתוספתא ובתלמודים כל התייחסות לשאלה האם ההלכה שניתן להוסיף מתייחסת ודבוקה רק לקריאה בשבת, הנזכרת בסוף ההלכה, או שהיא מתייחסת אף לשתי הקריאות שנזכרות אף הן בקבוצה זו, יום טוב ויום הכיפורים. אם נקבל פירוש אחרון זה, רשאים להוסיף אף ביום טוב וביום הכיפורים. מפשוטה של משנתנו משתמע שבשתי הקבוצות הראשונות במשנה אין מוסיפים קרואים, אך ההלכה השנויה בסוף הקבוצה השלישית "אבל מוסיפים עליהם" מתייחסת לכל שלוש הקריאות: יום טוב, יום הכיפורים ושבת.

9ההלכה שלאחריה, "ומפטירים בנביא", בוודאי מתכוונת לשלושת הימים: יום טוב, יום הכיפורים ושבת, וכשם שההלכה על קריאה בנביא מתכוונת לשלושת הימים יש להניח כי ההלכה שלפניה "אבל מוסיפים עליהם" מתכוונת לשלושה מועדים אלו. הרי קשה להניח כי המשנה תמנה יום טוב, יום הכיפורים ושבת ועליהם תאמר "אין פוחתים מהן אבל מוסיפים עליהן ומפטירים בנביא", כשלגבי הפטרה בנביא תתכוון לשלושת המועדים ו"במוסיפים עליהם" תתכוון לשבת בלבד. כך נתפרשה המשנה ונפסקה ההלכה בספרות הגאונים, בידי גאונים שונים 507 רב סעדיה גאון בסידורו, עמ' שסא, כותב שמספר הקרואים ביום טוב הוא חמישה וביום הכיפורים שישה, "אבל מותר להוסיף עליהם כמה שרוצים". כך נפסק אף בהלכות פסוקות, עמ' קפז, בהלכות גדולות, מהדורת ברלין עמ' 622 ובספר העתים, עמ' 261. העמידנו על כך קצרות קוק, עיונים, עמ' 368, וביותר ליברמן, תוספתא כפשוטה על אתר, עמ' 1176. . בספרות הגאונים לא מצינו פירוש אחר למשנתנו, כך פירש כנראה רש"י את המשנה 508 הוא תולה את הטעם שאין מוסיפים בכך שיש ביטול מלאכה, וכפי שראינו אף בראש חודש וחול המועד יש ביטול מלאכה, הרי שביום טוב וביום כיפור שאין בהם ביטול מלאכה מותר להוסיף. כך הבין את דברי רש"י בעל כסף משנה להלכות תפילה פי"ב הט"ז. , כך פסקו הרמב"ם 509 בפירושו למשנה אין הוא מתייחס לפירוש ההלכה, אך בהלכות תפילה פי"ב הט"ז הוא מהפך את סדר ההלכות שבמשנה וכותב כי בשבת קוראים שבעה וביום הכיפורים שישה וביום טוב חמישה, ועליהם הוא מוסיף "אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם", ובודאי התכוון בזה להדגיש שאף ביום טוב וביום כיפור מותר להוסיף. כך הבין את דברי הרמב"ם בעל כסף משנה על אתר. והטור 510 טור, אורח חיים סימן רפב. וכך פירשו כמעט כל הראשונים 511 ליברמן, עמ' 1176 הערה 15, מונה בין כמה מן הראשונים שפירשו שאין מוסיפין ביום טוב וביום הכיפורים את בעל העיטור. אולם בעל העיטור במקום אחד מביא את שתי האפשרויות. בהלכות יום הכיפורים (קח עד) הוא כותב: "אבל מוסיפין אשבת קאי ואית מאן דאמר ביום הכיפורים וביום טוב דלית ביטול מלאכה מוסיפין"; כאן אין הוא מכריע, אבל בהלכות מצה ומרור הוא דן בכוס חמישי בליל פסח ואומר: "אם בא להוסיף מוסיף מידי דהוה אקריאת התורה דתקיני ו' ז' ומוסיפין עליהם". . אולם אחדים מן הראשונים פירשו ופסקו כאפשרות השנייה, שההלכה המתירה להוסיף על הקרואים אינה מתייחסת אלא לשבת בלבד ואין להוסיף על חמשת הקרואים ביום טוב ועל ששת הקרואים ביום הכיפורים 512 מנה אותם ליברמן שם. .

10רבנו נסים בפירושו על הרי"ף מביא את שתי האפשרויות ואינו מכריע. ספרי האחרונים נוטים יותר להכרעה שאין לקרוא ביום טוב וביום הכיפורים יותר מחמישה ושישה קרואים 513 ראו שלחן ערוך, אורח חיים סימן רפב סעיף א ודברי רמ"א שם ובסעיף ב, וראו דברי בעל כנסת הגדולה לשלחן ערוך על אתר (דפוס ליוורנו לט ע"א). . הם נוטים לכך אם מחמת פירושם את המשנה, ואם מתוך ההנחה שאם יקראו לתורה יותר מחמישה ושישה לא יישמר ההבדל בין יום טוב ליום הכיפורים ובין אלו לשבת, כפי שהמשנה תובעת.

11בתוספתא (פ"ג [ד] הי"א) חלוקים בהלכה זו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שרבי ישמעאל קובע שאם רצו להוסיף אל יוסיפו ורבי עקיבא הוא שאומר שאם רצו להוסיף יוסיפו. התלמוד הבבלי (כג ע"א) מביא ברייתא מקבילה השונה בדברי רבי ישמעאל שאם רצו להוסיף יוסיפו. הלכה זו היא לפי רבי עקיבא, או כפי שהבבלי מסיק שכולה כרבי ישמעאל ולפי נוסחה של הברייתא השנייה 514 בירו', ברכות פ"ד ה"ו, ח ע"ד מספר שמואל שהוא מעולם לא התפלל מוסף אלא פעם אחת כשמת בנו של ראש הגולה והציבור לא התכנס למעמד של חבר עיר, והוא התפלל ביחידות. בבבלי שם, ל ע"ב, מובאת מסורת שונה למעשה זה שבו משתקף שלב מאוחר יותר של התבססותו של המוסף כחלק קבוע של מעמד התפילה. .

12ומפטירים בנביא – בסיום הקריאה בתורה קוראים פרק מספרי הנביאים. פירושה של המילה "מפטירים" אינו "מסיימים" אלא משלחים את העם לבתיהם, כמו שמצינו פעמים רבות בספרות תנאים: "נפטרו לבתיהם", "הפטר את העם" וכיוצא באלו 515 בספרא לפרשת בהר, פרק ב ה"א, (קז ע"ב), נאמר שהעבדים בשנת היובל "נפטרים לבתיהם"; כשביקשו להוריד את רבן גמליאל מנשיאותו ולפזר את מעמד הכנס "אמרו לו לרבי חוצפית התורגמן הפטר את העם" (ירו', ברכות, פ"ד ה"א, ז ע"ד; תענית פ"ד ה"א, סז ע"ד). . מעמד ההתכנסות בשבת כלל את תפילת שחרית ואת הקריאה בתורה, אך לא כלל תפילת מוסף שאינה נאמרת אלא ב"חבר עיר", כפי ששנינו במשנת ברכות (פ"ד מ"ז) בשמו של רבי אלעזר בן עזריה. דעת חכמים, שתפילת מוספין היא בחבר עיר ושלא בחבר עיר, היא כפי המשמע הנוהג המאוחר יותר שגברה בו הנטייה להרחיב את מעמד התפילה. המדרש מתאר את סדר היום של שבת: "ישראל עסוקין במלאכתן כל ששת ימים וביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת וקורין קריאת שמע ועוברין לפני התיבה וקורין בתורה ומפטירין בנביא והקדוש ברוך הוא אומר להם..." (שיר השירים רבה, פ"ח).

13במשנה ובשאר המקורות התנאיים אין רמז לכך כי המפטיר קרא תחילה פסוקים מן התורה. הנוהג לקרוא תחילה אינו נזכר אלא בדברי האמורא עולא בתלמוד הבבלי: "דאמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד תורה" (כג ע"א). מלשון הגמרא נראו שעולא מנמק הלכה שהייתה ידועה ומקובלת, אולם אין לנו עדות קדומה יותר לנוהג זה.

14הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה – אף על פי שבשבתות ומועדים מרובים הקוראים ואף ניתן להוסיף עליהם, רק הפותח מברך ואחרון הקוראים חותם.