משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:ד

1הקורא בתורה – כל אחד מן הנקראים לקרוא בתורה בציבור, לא יפחות משלושה פסוקים – לא יקרא פחות משלושה פסוקים, לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד – לא יקרא למתרגם לארמית יותר מפסוק אחד. הקורא קורא פסוק מן התורה והמתרגם חוזר עליו בתרגום ארמי, ואל לו לקרוא שניים או שלושה פסוקים כאחד והמתרגם יתרגם את הפסוקים בבת אחת. אין לעשות זאת שמא יטעה ולא יתרגם כהלכה כל מילה ומילה על נטייתה ומלוא משמעותה. בימי המשנה ובימי התלמוד, ועוד מאות שנים לאחר מכן, נהגו בארץ ישראל ובבבל, למעט בתפוצה ההלניסטית, לקרוא בתורה בציבור ולתרגם פסוק אחר פסוק לארמית. מבחינה עקרונית הלכתית ניתן לתרגם אף לשפה היוונית או לכל שפה אחרת אשר השומעים נזקקים לה, אולם במציאות לא נהגו כך בתפוצה ההלניסטית. הם קראו בתורה בתרגום השבעים או בתרגומו של עקילס, ו"אם יש להן מי שיקרא עברית פותחין עברית וחותמין עברית" (תוס', פ"ג [ד] הי"ג) 585 ראו ירו', עה ע"א. . אך לא מצינו עדות לכך, לא במקורות הפנימיים ולא במקורות החיצוניים, כי הם נהגו לקרוא בתורה בעברית ולתרגם יוונית 586 בשנת 553 קבע הקיסר הרומי יוסטיניאנוס בחוק (נובלה 146) כי יש לתת עדיפות לרצונם של אלו המבקשים לקרוא בתורה גם ביוונית. החוק אינו מבקש לומר שיש לתרגם ליוונית, אלא נענה לבקשתם של אלו המבקשים לקרוא את התורה גם ביוונית או לקרוא ביוונית במקום בעברית, לעומת אלה שביקשו לקרוא רק בעברית. ראו ביבליוגרפיה לפירוש החוק: לינדר, חוקים, עמ' 302. . התורגמן או המתורגמן, הנזכר פעמים רבות בספרות התנאית והאמוראית, הוא המתרגם לארמית. המתרגם תרגם את דברי התורה כלשונם אך לא נמנע מלשנות מילים, אם מפני הכבוד, אם מחמת שיש בהם האנשה או הגשמה של הקדוש ברוך הוא ואם מתוך הרצון לפרש את הכתוב בדרך הדרשה. בתוספתא למשנתנו שונה רבי יהודה: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדי והמוסיף הרי זה מגדף" (פ"ג [ד] המ"א) 587 ובשינויים מעטים אף בבבלי, קידושין מט ע"א. , ופירש רבינו חננאל: "המתרגם פסוק כצורתו כגון ויראו את אלהי ישראל (שמות כד י) דמתרגם וחזו ית אלהם דישראל הרי זה בדאי דשכינה ממש לא ראו... והמוסיף עליו דאמר וחזו ית מלאכא דאלהא הרי זה מחרף... אלא הכי מתרגמינן וחזו ית יקרא דאלהא דישראל" 588 בשם רבנו חננאל בתוספות לקידושין מט ע"א ד"ה "המתרגם". אולם הפירוש בלי הייחוס לרבנו חננאל נמצא בערוך ערך "תרגם" (כרך ח עמ' 274) ובכמה ספרי ראשונים. , ואמנם, כך מתרגמים התרגומים הארמיים המצויים בידינו.

2בהמשך הפרק במשנה ובמקבילה בתוספתא נמנים מעשים במקרא ופסוקים שנקראים בציבור אך אינם מיתרגמים מפני כבוד האבות. בתרגומים הארמיים המצויים בידינו מצויים תרגומים רבים שאינם תרגומו הפשוט של המקרא. בתרגום המכונה "אונקלוס" השינויים אינם מרובים, והם לרוב מתוך רצון להרחיק את ההאנשה או ההגשמה בתיאורי ה' ומעשיו, ובתרגום המכונה "יונתן בן עוזיאל" השינויים וההוספות המדרשיות מרובים יותר. להלן במשנה ט מצויה הלכה שמשתקין בנזיפה את המתרגם תרגום מסוים בדרך הדרש, אלא ששם יש טעם מיוחד להתנגדותם לאותו תרגום בדרך הדרש, כפי שיתבאר במקומו.

3קריאת התרגום בציבור לא נחשבה כקריאת התורה שבכתב בלשון אחרת, אלא כלימוד התורה שבעל פה שאינה נעשית מתוך ספר אלא בעל פה. התרגום הוא תורה שבעל פה לא רק בגלל הפירושים והתוספות המדרשיות אלא אף משום שכל תרגום של המקרא הוא תפיסה פרשנית, והפרשנות היא תורה שבעל פה. גם אם הכירו או השלימו בצורה זו או אחרת של העלאת תורה שבעל פה על הכתב הרי שבימי המשנה ובימי התלמוד נעשה הלימוד בעל פה. בתלמוד הירושלמי לפרקנו מסופר על רב שמואל בר יצחק שנכנס לבית כנסת, ראה אדם קורא תרגום מתוך ספר ואמר לו: "אסיר לך, דברים שנאמרו בפה – בפה, ודברים שנאמרו בכתב – בכתב" (עד ע"ד).

4תרגומים לארמית היו קיימים גם בימי הבית (איור 56), אך עדויות שונות על קריאה בתורה בימי הבית מלמדות כי לא נהגו לקרוא תרגום ארמי או תרגום אחר בצמוד לקריאה בתורה. במשנת סוטה (פ"ז מ"ז-מ"ח) מתוארת בהרחבה ובפרוטרוט קריאתם של הכוהן הגדול ביום הכיפורים ושל המלך במעמד הקהל במוצאי חג הסוכות של השנה השביעית, ואין בה כל רמז לקריאה בתרגום. מסורות מימי הבית המעלות את חיי בית הכנסת אינן מזכירות את התרגום (ירו', סוכה פ"ג הי"א, נד ע"א; בבלי, שם מא ע"ב). כיוצא בהן אף מקורות חיצוניים שונים. אין חכם מימי הבית ומדור יבנה הדן בענייני קריאת התרגום. החכמים הדנים בעניינו של התרגום וקריאתו הם מימי דור אושא ואילך 589 ראו ספראי, תרגום. . חכמי דור אושא הנהיגו את הקריאה בתרגום אולי מתוך הרצון להשמיע לציבור, כולל עמי הארץ והנשים, את פרשנות המקרא כפי שנהגתה בבתי המדרש, ואולי סיבה זו אמורה במפורש במסכת סופרים (פי"ח ה"ו, עמ' 317). יש לחפש את הסיבה אף בירידת הידע של הלשון העברית בדור אושא.

5המחלוקות הבסיסיות בעניין סדרי התרגום, כולל ההלכות והמחלוקות שבפרקנו, הן מדור אושא, ונראה שזהו דור הייסוד של הכללת התרגום בסדר הקריאה (שימוש ליטורגי בתרגום).

6ובנביא שלושה – המפטיר הקורא בנביא לאחר קריאת התורה רשאי לקרוא אפילו שלושה פסוקים כאחד, והמתורגמן יתרגמם כאחד. חכמי המשנה לא הקפידו על התרגום לנביא שיהיה רצוף כפי שהקפידו על הקריאה והתרגום לתורה, היו שלשתם – שלושת הפסוקים בנביא, שלוש פרשיות – כל פסוק בנביא הוא פרשה ועניין בפני עצמו, קורים אחד אחד – פסוק פסוק ומתרגמים, שהרי כל פסוק הוא עניין בפני עצמו. הבבלי מביא לדוגמה את ספר ישעיה פרק נב פסוקים ג-ה: "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם... כי כה אמר אד-ני ה' מצרים ירד עמי... ועתה מה לי פה נאם ה' ".

7מדלגין בנביא – ניתן לדלג בנביא מפרשה לפרשה ולקרוא כמה פרשות ואין הכרח לקרוא בצורה רציפה את כל קריאת המפטיר, ואין מדלגין בתורה – אלא קוראים לפי הסדר. רש"י למשנתנו פירש: "שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע". אולם בסוגיה בירושלמי (עה ע"ב) 590 ומקבילות ביומא פ"ז ה"א, מד ע"ב; סוטה פ"ז ה"ו, כב ע"א. רבי שמעון בן לקיש מפרש שאין דולגים מפני "שאין גולים ספר תורה ברבים" 591 ספר התורה או הנביא לא היה מונח על השולחן ומחובר לשני גלילי עץ, אלא הקורא היה מחזיק את הספר בידו. , ורבי יוסי סבור שאין הטעם מצדיק איסור דילוג במקרה שהדילוג אינו מצריך גלילת הספר, כשהפרשה שדולגים עליה היא פרשה קטנה, ולדעתו טעמו של האיסור הוא כדי "שישמעו (את) 592 אינו במקבילות, והמילה אמנם מיותרת. ישראל התורה על סדר". בשני התלמודים למשנתנו ובמקבילות 593 ירו', עה ע"ב; יומא פ"ז ה"א, מד ע"ב; סוטה פ"ז ה"ז, כב ע"א; בבלי, כד ע"א; יומא סט ע"ב; סוטה מא ע"א. שואלים על משנתנו מן המשנה ביומא (פ"ז מ"א) ובמקבילתה בסוטה (פ"ז מ"ז) שבהן מסופר על הכוהן הגדול שקרא לאחר סיום עבודת היום בתורה בפרשת אחרי מות את מעשה עבודת היום (ויקרא טו א-לד), ולאחר מכן אף את הכתובים על צום יום הכיפורים שבפרשת המועדות (שם כג כו-לב). בתלמוד הירושלמי נאמר שקריאתו של הכוהן הגדול שונה "שהוא סדרו שליום", ובתלמוד הבבלי מסבירים את הקריאה מפני שהוא "בענין אחד", והדברים קרובים. עדיין לא נפתרה בכך שאלת האיסור לגלול ספר תורה ברבים. אין לנו אלא לומר שההלכה שבמשנתנו מאוחרת ובמקדש נהגו אחרת, או שההלכה של משנתנו טרם רווחה, או שמא במקדש לא חששו לכך שהציבור ימתין לגלילת הספר, אדרבה, ראו בכך הידור.

8ועד כמה הוא מדלג – בנביא? כך פירשו רש"י ואחרים. יש שפירשו עד כמה הוא מדלג בנביא שלא בעניין אחד ועד כמה הוא מדלג בתורה בעניין אחד. אולם דילוג בתורה אינו נזכר במשנה. הדילוג בתורה הוא מפירושה של הגמרא כדי להתאים את המשנה שלנו לאמור במשנת יומא וסוטה על קריאתו של הכוהן הגדול, אולם כל הקריאות בבית הכנסת האמורות במשנה הן של קריאה בעניין אחד, ואין להניח שהמשנה התכוונה אף לאפשרות של דילוג בתורה 594 הקריאה בדילוג בתענית ציבור בספר שמות פרק לב יא, "ויחל משה" וכו' עד פסוק יד, ולאחר מכן בפרק לד א, לא הייתה נהוגה בימי המשנה. ראו לעיל פ"ג מ"ה. .

9עד כדי שלא יפסיק התורגמן – המפטיר רשאי לדלג לפרשה אחרת רק אם יוכל לסיים את גלילת הספר כדי להגיע לפרשה שמבקש לקרוא בה עד שהתורגמן יסיים את קריאת התרגום, כדי שלא יעמוד הציבור וימתין לקריאה. גלילת ספר התורה היה מעשה אישי. כאמור, הקלף לא היה מחובר לשני גלילי עץ כבתקופה המאוחרת ומונח על הבמה או עומד בגליליו בקופסת עץ אלא היה מגולל על בד, על "מטפחת ספרים", כשהקורא מחזיק את הספר בידו וקורא מתוכו. במשנה באה לידי ביטוי הקפדה קיצונית על "טרחת הציבור", לבל ימתינו הרבים לשווא.