משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:ה

1המפטיר בנביא – האדם הקורא בנביא ומפטיר את העם, הוא פורס את שמע – הוא אף פורס את שמע, והוא עובר לפני התיבה – והוא הוא שעובר לפני התיבה. בימי המשנה והתלמוד הייתה קריאת שמע נערכת בישיבה או בעמידה כשאחד המתפללים בין היושבים או בין העומדים פורס את שמע, ורק לתפילת שמונה עשרה היה שליח הציבור עובר או יורד לפני התיבה 595 וכפירושו הנאה של הר"ן. ראו במשנה הבאה. . העמידה לפני התיבה מתקשרת לעולם עם התפילה, היא תפילת העמידה, והוא נושא את כפיו – אם היה כוהן הוא נושא את כפיו. פיסקא זו קשה לפרשה, שכן נשיאת כפיים היא מצווה שכל הכוהנים הנמצאים בבית הכנסת חייבים בה. מסתבר כי המשנה מנתה מעשה זה להדגיש את הניגוד שבמשנה הבאה: "קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו יפרוס את שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו" 596 כך פירש בעל תוספות יום טוב, וראו דברי בעל טורי אבן (עמ' ריג). . לדעתו של לוין משפט זה מרמז לנוהג רווח שהכוהן הוא שמילא את תפקיד שליח הציבור, וחכמים אינם אומרים זאת במפורש, ואף אין לכך מקבילות, מתוך שחכמים שאפו לעמעם את תפקידי הציבור של הכוהנים 597 ראו לוין, בית הכנסת, עמ' 499-498. . אנו מסכימים עם דעתו של לוין על המאבק הסמוי של חכמים בכוהנים 598 ראו המבוא למסכת שקלים. , אבל חלוקים עליו בפירושה של משנה זו, כפי שנסביר להלן.

2מפרשים ראשונים ואחרונים התקשו בביאור המשנה, מה טעם שהמפטיר הוא שפורס את שמע ועובר לפני התיבה, ולמה המשנה פותחת במפטיר. המפטיר, לפי סדר הדברים, הוא המעשה שנעשה בסוף התפילה; תחילה פורסים את שמע, לאחר מכן עוברים לפני התיבה ורק בסיום הקריאה מפטירים, ובזה מסיימים את מעמד ההתכנסות בבית הכנסת. מסתבר כי המשנה באה ללמדנו כי אפשר שאדם אחד הוא שיסדור את כל מעמד ההתכנסות: הוא פורס את שמע, עובר לפני התפילה וקורא בנביא להפטיר את העם. קריאת התורה נעשית בידי שבעה אנשים ובחגים בחמישה, אך הסודר את כל המעמד הוא אדם אחד 599 הדברים קרובים למה שאמור בסוגיה בבבלי, כד ע"א. . המשנה פתחה במפטיר מעין המשך לאמור בהלכה שלפני כן הדנה באדם המפטיר שרשאי לדלוג בקריאת הנביא, והמשיכה בדין המפטיר 600 ייתכן כי דברים אלו כבר מצויים בפירוש הריטב"א (עמ' קעה). . בהמשך המשנה מובא דינו של קטן. הקטן רשאי רק להפטיר, ויש היגיון רב בפתיחת המשנה במה שמותר לעשות ולא במה שאסור לעשות. על הקטן, למשל, שיוזכר בהמשך, מוטלות מגבלות שונות. אם הסודר הוא הכוהן רשאי (חייב) הוא גם לפרוס את כפיו, אבל אין כאן רמז כי נהוג היה שאחד יעשה את כל התפקידים, וודאי לא נרמז כאן שהיה זה הכוהן בדווקא. כל המשנה באה להדגיש את הניגוד לקטן שבהמשך, שהוא איננו רשאי לבצע אלא חלק מהתפקידים.

3ואם היה קטן – אם המפטיר בנביא היה קטן. הקטן רשאי לקרוא בתורה (המשנה הבאה) וודאי שרשאי להפטיר, אך אינו פורס את שמע ואינו עובר לפני התיבה, אביו או רבו – של הקטן, עוברים – פורסים את שמע ועוברים לפני התיבה 601 וכפירושו של הר"ן. לפי פירושנו אין צורך לחלק בין קטן הנזכר במשנתנו ובין הקטן הנזכר במשנה הבאה, הקובעת שאין הקטן פורס את שמע, אולם הירושלמי לא פירש כך והוא סבור, כפי הנראה, ש"עוברין על ידו" מוסב רק על עריכת התפילה ולא על פריסת שמע, ולכן הוא מבדיל בין משנתנו, שדנה בקטן שהביא שתי שערות, לבין המשנה הבאה, שדנה בקטן שלא הביא שתי שערות. אך לפי פשוטה של המשנה אין צורך בהבחנה זו. , על ידיו – בשבילו, בשביל הקטן. באחד מכתבי היד נוסף "רבו מלמדו", וזה תיקון של תלמיד חכם שהתקשה במשנה ולא הבין מדוע נוכחות האב או הרב משנה את זכויותיו של הקטן. אך לפי פשוטם של דברים האב או הרב קוראים עם הקטן, וכך מכשירים אותו לעמוד לפני הקהל. המשנה עוסקת במעמדו הציבורי של הקטן ולא בידיעותיו, לפיכך התיקון מיותר. מסורת ההלכה עודדה את בואם של בנים קטנים ושל בנות קטנות לבית הכנסת 602 תוס', סוטה פ"ז ה"ט ומקבילות; מסכת סופרים פי"ח ה"ז-ה"ח, עמ' 320-318. , ובמידה שניתן הדבר אף שיתפו את הקטנים בקריאה ובתפילה בציבור. המשנה שלפנינו היא עדות כיצד ניתן היה לשתף את הקטן. יכולתו של הקטן לקרוא היא עדות לבגרותו, והשומעים יוצאים ידי חובתם בשמיעת הדברים, אך קריאת שמע שנאמרת בחלקה על ידי שליח הציבור וחלקה בידי הציבור (לעיל משנה ג), והתפילה שכולה נאמרת בידי שליח הציבור, אינן יכולות להיעשות בידי קטן אשר אינו בוגר ואינו חייב עדיין בקיומן.

4לעיל עסקנו במעמדו של הקטן (פ"ב מ"ד) וראינו שהיו שלוש עמדות עקרוניות. האחת ראתה בו בוגר כמעט לכל דבר, האחרת ראתה בו מי שאינו חייב במצוות והשלישית ראתה בו בוגר ובתנאי שגדול או אביו יעמדו לידו. משנתנו היא כעמדת הביניים, אבל העמדות אינן בהכרח אחידות ובהחלט ייתכן שגם מי שסבור שקטן מוציא את הגדול ידי חובה יודה שאיננו יכול להנהיג מעמד ציבורי. הגדרת הקטן גם היא נדונה לעיל (פ"ב מ"ד).