משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:ו

1קטן קורא בתורה – הקטן רשאי להיות אחד מן הקרואים לתורה לקרוא לפני הציבור. הפוסקים והמפרשים בימי הביניים השתדלו להגביל את קריאת התורה על ידי הקטן 603 ראו בפירושו של הרמב"ם למשנה ובדבריו של בעל מלאכת שלמה. , אך אין הדברים כתובים במשנה. מן המשנה משמע שקטן רשאי לקרוא בתורה. הקטן לומד וקורא בתורה, ויכול לקרוא בתורה לפני הציבור. כן שנתה התוספתא: "והכל עולין למנין שבעה אפילו אשה אפילו קטן" (פ"ג [ד] הי"א; בבלי, כג ע"א). ייתכן שהלכה זו היא לשיטת רבי יהודה הרואה בקטן חייב במצוות לכל דבר, ברם ההמשך הוא לשיטת חכמים, וקרוב להניח שמשנתנו היא כדעת הכול, ומתרגם – וכל שכן שהקטן רשאי לתרגם. התרגום הוא מעין לימוד בציבור, והקטן היודע לתרגם רשאי לתרגם לציבור.

2אבל אינו יפרוס את שמע – פריסת שמע היא טקס של קדושה ואין הקטן יכול לשמש כמנחה את הציבור, ואינו עובר לפני התיבה – וכל שכן שאינו עובר לפני התיבה שהוא מעמד ציבורי, שליח ציבור המתפלל ומוציא את הציבור ידי חובתם. בפירושנו למשנה העוסקת בגיל הקטן (לעיל פ"ב מ"ד) הבאנו את התוספתא שבה אנו קוראים: "נתמלא זקנו ראוי לעשות שליח צבור לעבור לפני התיבה" (חגיגה פ"א ה"ג), ובלשון זו אף בבבלי (חולין כד ע"ב). הלכה זו מצויה אף בתלמוד הירושלמי: "אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו... עד שיתמלא זקנו. רבי אומר: וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה" (סוכה סוף פ"ג הט"ו, נד ע"א). ראשונים מספר 604 ראבי"ה ח"ב סימן תקסט, עמ' 294; ספר הפרדס יט ע"ב. במסכת סופרים פי"ד הי"ג, עמ' 267: "והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן". ראו אף תשובתו של רב נטרונאי גאון על מקום שהרגיל לרדת לפני התיבה אינו בבית הכנסת ויש נערים שהגיעו לשמונה עשרה ושבע עשרה ולא נתמלא זקנם, האם יכולים לרדת לפני התיבה (סדר רב עמרם גאון עמ' לג; תשובות רב נטרונאי גאון, ח"א עמ' 118). מביאים מעין דברים אלו בשם ירושלמי למשנתנו, אך הם אינם בירושלמי שלפנינו. קשה לקבוע אם הלכה זו שבתוספתא ובתלמודים חלוקה על משנתנו ומחמירה למעלה מן האמור בה, שרק קטן אינו יורד לפני התיבה, או שמא ביקשה המשנה לומר רק שבניגוד לקריאה בתורה אין קטן יורד לפני התיבה, אך למעשה קיימות עוד הגבלות: עד שיתמלא זקנו או עד שימלאו לו עשרים שנה 605 ראו דבריו של בעל לחם משנה להלכות תפילה פט"ו ה"ד. .

3ואינו נושא את כפיו – אם הוא כוהן. כל המקורות אשר מדגישים שאינו עובר לפני התיבה לפני שיתמלא זקנו, או אף עד שיהיה בן עשרים שנה, מונים גם את נשיאת הכפיים. אלא שממקורות תנאיים וממעשים מימי הבית נראה שכוהנים קטנים עלו עם קרוביהם המבוגרים לנשיאת כפיים, במקדש ובבית הכנסת 606 ראו את עדותו של רבי טרפון בבבלי, קידושין עא ע"א; סוכה מב ע"א, וראו דברי התוספות לחולין כד ע"ב ד"ה "נתמלא זקנו". . ייתכן שכוהנים קטנים אלו היו כבר בני שלוש עשרה או שהביאו שתי שערות כעדות להתבגרותם, אלא שנקראו "קטנים" שהרי לא בגרו ממש. ייתכן גם שההלכה הקדומה או נוהגי המקדש לא הכירו בהגבלת הגיל. רש"י, ובעקבותיו מפרשים ראשונים ואחרונים, מנמק את ההלכה שקטן אינו נושא את כפיו בכך "שאין כבוד של צבור להיות כפופין לברכתו". ייתכן כי הטעם לכך הוא שנשיאת כפיים נחשבה כ"עבודה", כעבודה במקדש, וחלו עליה נוהגי עבודת המקדש 607 ספרי במדבר, פיס' לט, עמ' 42; ספרי דברים, פיס' רח, עמ' 243; תוס', תענית פ"ג (ד) ה"א; ירו', שם פ"ד ה"א, סז ע"ב; בבלי, שם כו ע"ב - כז ע"א; סוטה לח ע"א. , ואין היא יכולה להיערך על ידי כוהן שהוא בחזקת קטן.

4כאמור, יש הרואים במשנתנו רמז לכך שבעבר היה הכוהן המוביל של התפילה, ולעיל (מ"ה) דחינו הסבר זה.

5פוחיח פורס את שמע – אדם שבגדיו קרועים וחלקים מבשרו נראים מקרעיו, או שבגדיו הקרועים אינם מכסים את כל גופו. במסכת שמחות נשנה: "פוחח אינו קורע" (פ"ט הי"ח, עמ' 175), כלומר אינו קורע על המת, שכן בבגדיו יש כבר קרעים. במסכת סופרים אנו קוראים: "פוחח הנראין כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה 608 בארץ ישראל לא הקפידו לכסות את ראשם בקריאת שמע וקראו אף כשראשם מגולה. ראו ויקרא רבה, פכ"ז ו, עמ' תרלו; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ט (שור או כשב) ה, עמ' 155; תנחומא (בובר), אמור יג, מז ע"א: "לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם שתהו קורין אותה ('קריאת שמע') לא עומדין על רגליכן ולא פורעין ראשיכן", והוא אחד מהחילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ספר החילוקים סימן מב, מהדורת מרגליות עמ' 165-164. פורס על שמע" (פי"ד הי"ב, עמ' 164). התרגום לישעיה כ ב, "ערום ויחף", מתרגם: "פחח או פחיח ויחיף" 609 כך הנוסח הנכון (בכ"י ובציטוטים אצל ראשונים), ובדפוס רש"י לפנינו השתבש. בירו', מועד קטן פ"ג ה"ז, פג ע"ג, הסוגיה מלמדתנו כיצד קורע אדם שמתו לו קרובים מספר, והמרבה בקריעות הסוגיה מכנה אותו "נעשה כפוחח". , ומתרגם – יש ממפרשי המשנה שפירשו שהפוחח רשאי לתרגם משום שאין חשיבות רבה כל כך לתרגום 610 הר"ן, המאירי ואחרים. , ואולי אף משום שאין זה מעמד ציבורי בפני עצמו אלא מעין מעמד נלווה לקורא בתורה העומד בפני הציבור, אבל אינו קורא בתורה – רש"י, ובעקבותיו רבים מן המפרשים, מסביר הלכה זו מפני כבוד התורה, ואולי אף מפני כבוד הציבור כבשתי ההלכות הבאות, ואינו עובר לפני התיבה – משום כבוד הציבור. כשהוא עובר לפני התיבה כל הציבור רואהו בביזיונו, ואינו נושא את כפיו – אם הוא כוהן, שהרי גנאי לו ולציבור לראותו מברך את הציבור כשבגדיו קרועים ופרומים. נשיאת כפיים היא המונח הקבוע לאמירת ברכת כוהנים, ובמקורות הבבליים "לעלות לדוכן", כנראה משום שבבית הכנסת הבבלי ניצבו הכוהנים על דוכן כלשהו 611 ספראי, דוכן. . בתפילה הקדומה (בתקופת המקרא) נשאו הכול כפיים, אך בתקופת המשנה והתלמוד יוחדה מחוות גוף זו לכוהנים. כפיים פרושות מופיעות על קבריהם של כוהנים ברומא כמעין סמל מעמד (איור 56א).

6סומא פורס את שמע – אדם עיוור רשאי לפרוס את שמע. קריאת שמע נערכה בעל פה 612 במשנת תענית פ"ד מ"ג נאמר על אנשי המעמדות שהיו מתכנסים בשחרית ובמוסף (וכמסקנת הסוגיה בבבלי, שם כח ע"א), אבל במנחה לא קראו בפרשה שקראו באותו יום אלא "נכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע". פרשת שמע היא אמנם פרשה מן התורה אך היא לא נקראה מן הכתב, לא ביחידות ולא בציבור, אלא בעל פה כשאר הברכות והתפילות. והסומא יכול לעשות זאת ככל אדם, ולהלן נרחיב בכך, ומתרגם – התרגום, כאמור, היה נקרא בעל פה והסומא היודע את התרגום אין כל מניעה כי יתרגם את דברי התורה והנביאים. מפרשי המשנה והתלמוד ופוסקי ההלכה מציינים כי אין הסומא יכול לקרוא בתורה גם אם הוא יודע את הפרשה בעל פה שכן הקריאה בתורה חייבת להיות מן הכתב, הלכה שחוזרת בפנים רבות בספרות התנאית והאמוראית כאחת. יש ספרים שכתבו הלכה זו במשנתם, אך אין לכך סימוכין בנוסחאות של המשנה 613 בעל מלאכת שלמה למשנתנו כותב: "וראיתי שהחכם ה"ר סולימאן ז"ל הגיה במשנתו: סומא פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה", וראו דברי בית יוסף לטור אורח חיים סימן קמא. . אין צריך לומר כי בימי המשנה בירך העולה לתורה וקרא בעצמו בתורה.

7רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו – שנולד עיוור ומעולם לא ידע אור מהו, לא יפרוס את שמע – שהרי הפריסה כוללת את שתי הברכות שלפני קריאת שמע, הברכה על האור והברכה על התורה. קריאת שמע הייתה לפני הנץ החמה. פתחו בברכה עם אור בוקר, וסיימו את כל הקריאה "עד הנץ החמה". לדעת רבי יהודה הברכה על האור אינה יכולה להיאמר על ידי אדם שאינו יודע את משמעותו של האור. בתוספתא (פ"ג [ד] הכ"ח) כתובה אף התשובה שהשיבו חכמים לרבי יהודה: "הרבה דרשו במרכבה ולא ראו אותה מעולם". בתלמוד הבבלי כד ע"ב הלשון: "הרבה צפו (לדרוש) במרכבה ולא ראו אותה מימיהם". יש כאן כפל מילים, ואמנם מצוי נוסח בלי המילה "לדרוש" 614 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1210, מציין לנוסח זה בפירוש לספר היצירה לרבי יהודה ברצלוני עמ' 22, וכן בריטב"א עמ' קס. , כלומר רבים צפו במרכבה, ללמדך שניתן לדמות ולראות את האור אף שלא ראוהו בעיני בשר ודם.

8כבר במשנה יש שתי עמדות לגבי סומא, אבל עמדת רבי יהודה מוצגת בצורה מסויגת. אין הוא שולל את זכותו של הסומא לקיים מצוות, אבל אין הוא יכול להוציא את הציבור ידי חובה במצווה ספציפית זו.

9מעמדו של הסומא בהלכה ובחברה נדון בעשרות סוגיות, ובדרך הטבע נשמעות במקורות עמדות שונות. מן הראוי לפתוח ולומר שחכמים משתמשים במונחים עיוור ("עיור") וסומא כאילו היו מקשה אחת 615 בדרך כלל המינוח הוא "סומא" או "סומה". "עיוור" הוא המינוח המקראי, אך משמש מעט גם בספרות חכמים. . בפועל ברור שיש עיוורים המעורים עם הבריות ויש המנותקים כליל מעולם המעשה. אבחנות מעשיות אלו השפיעו מן הסתם על ההכרעות הלכה למעשה, אבל הן לעולם מצויות מאחורי הקלעים. הדיון של חז"ל, ברוב המקרים, הוא כללי. רק פעם אחת מצינו את רבי יוחנן מבחין במצב אישי: "אמר רבי יוחנן: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. והא ההוא דהוה בשיבבותיה (בשכנותו) דרבי יוחנן, דהוה פריס ידיה (שהיה פורש ידיו לברכת כוהנים) – ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו – מותר" (בבלי, כד ע"ב). הברייתא הכללית בדבר דש בעירו היא אכן הלכה כללית ויש בכך הבחנה הנוגעת לא לעיוור באופן אישי אלא למצבו בחברה, ברם זהו ההסבר הבבלי, ואפשר שרבי יוחנן סבר שעיוור פלוני, באחת מעיניו, איננו מודר מהחברה. להלן נחזור לעניין זה.

10היחס הכללי לעיוור הוא כאל מסכן, חסר סיכוי ומנותק מהחברה. כך, למשל, "הרואה את הכושי, ואת הבוריק, ואת הגיחור, ואת הלוקין, ואת הכיפיח, ואת הננס, (ואת החרש, ואת השוטה, ואת השכור) אומר 'ברוך משנה הבריות'. את הקיטע, ואת החיגר, ואת הסומא, ואת מוכי שחין, אומר 'ברוך דיין האמת' " (תוס', ברכות פ"ו ה"ג ומקבילות). הסומא הוא מום קשה וכמוהו כמת, והוא חמור מהחרש. כמו כן: "רבי עקיבא אומר כל הנוטל פרוטה מן הצדקה, בזמן שאינו צריך, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר המכריך סמרטוטין על עיניו, ועל שוקיו, ואומר תנו לסומא, למוכה שחין זה, סוף שהוא אומר לאמתו" (אבות דרבי נתן, נוסח א פ"ג, ה ע"א ומקבילות). הסומא מצטייר כמקבץ נדבות וכמוהו כמוכה השחין, כמו במקור הקודם, וכן במקורות רבים נוספים 616 כגון "אמר רבי שמואל ארבעה חשובים כמתים מצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומי שירד מנכסיו" (בראשית רבה, עא ו, עמ' 830), ועוד. . ביטוי הלכתי ישיר לכך יש בהלכה: "סומא ואילונית יש להן טענת בתולים, סמכוס אמר משם רבי מאיר סומה אין לה טענת בתולים" (תוס', כתובות פ"א ה"ג). הנושא נערה עיוורת איננו יכול לטעון שאין לה בתולים. ההנחה היא שהיא בוודאי אינה יכולה לשמור על כבודה, ומי שנשא אותה לקח זאת בחשבון. זו עמדתו של רבי מאיר, ובהלכות אחרות שנצטט הוא מגינם של העיוורים. אם לא התחלפה המסורת הרי שגם הוא איננו מעניק להם הערכה רבה.

11יש להניח שיחס עקרוני זה אל העיוור השפיע על רוב ההלכות המדירות את הסומא מכלל המצוות, כפי שנראה להלן. פירושי חכמים שעיוור פטור ממצווה מסוימת בגלל סיבה ספציפית נועדו, בין השאר, לעמעם את הפסילה הכללית של העיוור ולראות בה הדרה מצומצמת. פרשנות זו תודגם להלן.

12לא רק שהעיוור נחשב לבעל מום חריף, אלא גם העיוור בעין אחת נחשב לבעל מום חמור. כמובן הוא פסול מעבודה במקדש, "עיור בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת" (ספרא, אמור פרשה ג ה"ו, צה ע"א), וכוהנים בעלי מומים אסורים היו בעבודת הקודש אך אכלו בקודשים וזכו בחלוקת לחם הפנים ושתי הלחם כשהם חולקו בימי הרגל לכל המשמרות (תוס', סוכה פ"ד הכ"ג; בבלי, שם נו ע"א), וכן נקבע שכוהן כזה אסור לו לראות נגעים, ואסור לחכם כזה להיות דיין (משנה, נגעים פ"ב מ"ג; תוס', פ"א ה"ז, עמ' 618). לאיסור ראיית נגעים נסמך פסוק ונימוק, שהרי בנגעים צבע הגוון קובע וראייה תקינה היא תנאי הכרחי. אבל האיסור לשפוט נובע מתפיסה כללית שבעל מום כזה אינו ראוי למעמד ציבורי. מעבר לכך, חז"ל תבעו זהות בין שיפוט לעבודת מקדש (ובין לימוד תורה להקרבת קרבנות), והאיסור על סומא באחת מעיניו לדון הוא חלק ממגמה זו. עם זאת, כמובן לא נאסר עליו ללמוד. כך גם נקבע שעיוורון חלקי הוא עילה לגט, בבחינת "מומין גדולים" (תוס', כתובות פ"ז ה"י). גם כהות עיניים נחשבה לפגם גדול, ולחוסר כבוד. כך המדרש מפרש שעיני יעקב כהו מזוקן – שאיבד את כוח הנבואה שלו (בראשית רבה, צא י, עמ' 1243).

13אשר לקיום מצוות – בספרות התנאית שתי עמדות בסיסיות, ובחלק גדול מהעדויות זו מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר. רבי יהודה פוטרו ממצוות ורבי מאיר מחייבו במצוות. השאלה היא האם יש להסתפק בקביעה עקרונית זו ולומר שלפנינו מחלוקת כללית על מעמדו של העיוור, או שמא אלו התחומים שבהם הדירו את העיוור, ובכל הנושאים שאינם מוזכרים הוא חייב. יתר על כן, בסדרת עדויות נקבע בפשטות שעיוור חייב במצווה זו או אחרת, או שבפועל הוא מתואר כמי שמבצעה, והשאלה היא האם יש לראות בכך את עמדתו של רבי מאיר או עמדה כללית, והמחלוקת מצומצמת למקרים מסוימים. כפי שנראה להלן, שתי הפרשנויות מצויות בתלמודים. במשנתנו חולקים תנאים בשאלה האם הסומא רשאי לפרוס את שמע בציבור. לפי תנא קמא (רבי מאיר?) סומא בוודאי אינו קורא בתורה, אבל רשאי להוביל את העדה בקריאת שמע. רבי יהודה אינו חולק על זכותו לתרגם, ומכאן גם על האפשרות שיהיה בעל ידע מספיק לכך. כמו כן משתמע מדבריו שהסומא חייב בקריאת שמע. רק הובלת הציבור שנויה במחלוקת. בהמשך המשנה מובא נימוק מיוחד של רבי יהודה: "רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס את שמע". אחת מברכות קריאת שמע היא על המאורות, ועל כך הסומא אינו יכול לברך. בתוספתא (פ"ג הכ"ח) מובא המשך הוויכוח בין החכמים על הנושא האם המברך צריך לראות את נושא ברכתו 617 בבבלי הנימוק הוא שהברכה היא על הנאה, והמחלוקת היא האם העיוור נהנה מהאור (כד ע"ב). . אילו הייתה משנה זו מבודדת אפשר היה להסיק שלשיטת רבי יהודה עיוור חייב בכל המצוות, ומנוע רק ממה שקשור ישירות בראייה. ברם לאחר שראינו שהסומא נחשב לאדם ללא כבוד ובושה, ולאור עמדתו של רבי יהודה בסדרת המשניות שנביא להלן, ספק רב אם אכן רבי יהודה מצמצם כך את עמדתו. ייתכן שהנימוק הוא לשיטת חכמים בלבד, ואילו לדעתו עיוור פטור מכל המצוות, או לחילופין שהוא איננו רשאי להוביל את ציבור מפני כבוד הציבור כמו שמנומק דין פוחח 618 לעתים בוויכוחים בין תנאים נוקט תנא אחד בטיעון המתאים רק לשיטתו, ואילו החולק עליו חולק גם על הנימוק. במקרה כזה הטיעון לא בא לשכנע אלא לחדד את עמדתו של התנא. . כפי שראינו, גם משנתנו מציגה את עמדת רבי יהודה השולל מהעיוור את הזכות להקריא קריאת שמע, אך הוא מציג את האיסור כהלכה מיוחדת לקריאת שמע, וכאיסור החל רק על המקרה שבמשנה, מנימוק מיוחד, ואיננו שולל מהעיוור את כל זכויותיו הדתיות, כולל הובלת תפילה ופעולות ציבוריות נוספות.

14כך, למשל, המשנה קובעת שהמבייש את הסומא חייב (בבא קמא פ"ח מ"א). בתוספתא (שם פ"ט הי"ג) זו מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר: לדעת רבי מאיר הוא ככל אדם, ולדעת רבי יהודה אין לו כבוד עצמי, וממילא אין לו גם בושה. כאמור, השאלה היא האם רבי יהודה סבור שאכן אין לו בושה או שהוא אינו חייב במצוות כלל ועיקר. העובדה שיש לפצותו על שאר הנזקים שנעשו לו מוכיחה שהוא בן אדם אוטונומי, אבל חסר כבוד ומעמד.

15"...והמעמר והסומא יש להם שכחה" (משנה, פאה פ"ו מי"א). לכאורה היה מקום לפטרו משום שאינו רואה את עבודתו, ואין זו שכחה. ההכרעה שהוא חייב בשכחה היא עדות ליחס של כבוד ולראייתו כחלק מעדת ישראל. קשה לדעת האם רבי יהודה יחלוק על הלכה זו. כך גם המחלוקת האם סומא שזרק אבן ופגע בטעות והרג חייב בגלות. במסכת מכות יש מחלוקת על כך (פ"ב מ"ג), ובמדרש: "או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות, להביא את הסומא ואת הזורק בלילה. רבי יהודה אומר בלא ראות להוציא את הסומא" (ספרי במדבר, קס, עמ' 219 ומקבילות). כאן מובאת עמדתו החולקת של רבי יהודה. במשנה תרומות נקבע שסומא לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה (פ"א מ"ו). גם כאן אין מחלוקת תנאית, אבל יש לזכור שהכרעת המשנה היא כבר עמדת ביניים, בין אלו שלא יתרמו ותרומתם אינה תרומה לבין אלו שאינם תורמים אך תרומתם תרומה. בתוספתא מוצעת הנמקה המצמצמת את ההלכה: "מפני מה אמרו אלם לא תורם, מפני שאין יכול [לברך. מפני מה אמרו סומא לא יתרום, מפני שאין יכול] לבור את היפה מן הרעה..." (תוס', תרומות פ"ג ה"א). ההלכה מוצגת לא כהלכה עקרונית על מעמד העיוור במצוות בכלל ובתרומה בפרט 619 תרומה היא מצווה המחייבת כוונה ודעת. ללא זה אין היבול מתקדש. יתר על כן, אפשר שהמשנה התכוונה שרק לעניין תרומה העיוור פסול ולא נתנה דעתה לשאלה המשפטית הכללית על מעמד העיוור בהלכה, וראו להלן. , אלא כבעיה טכנית. מן הסתם אין זה פשט המשנה, אבל התוספתא מייצגת קול בעולמם של תנאים, קול המצמצם את הפגיעה במעמד העיוור.

16רבי יהודה מציע בכל מקרה נימוק מיוחד, אך בחלק מהמקרים הוא שולל את מעמדו של העיוור. אולי אין כאן שלילה מוחלטת של מעמד העיוור, אבל מגמה כללית של מיעוט מעמדו הדתי יש כאן 620 וכן משנה, מכות פ"ב מ"ג; בבלי, חגיגה ד ע"ב, ואכן הבבלי (בבא קמא פז ע"ב) מייחס לרבי יהודה מגמה עקרונית שסומא פטור מן המצוות. .

17דיון דומה קיים לגבי חובת הבאת קרבן ראייה 621 כך פירשנו את משנת חגיגה פ"א מ"א, והבבלי פירש שמדובר בחובת עלייה לרגל. : "הכל חייבין בראיה חוץ מחרש, שוטה וקטן... החיגר, והסומא, והחולה, והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו" (משנה, חגיגה פ"א מ"א). לפי ההקשר העיוור פטור מהחובה משום שאיננו עצמאי בעלייה לרגל. בתוספתא הדברים נאמרים במפורש, שכן בתורה כתוב "יראה" (תוס', חגיגה פ"א ה"א; בבלי, שם ד ע"ב). אין זו רק דרשה, אלא קישור בין ראייה כמצווה לבין ראייה כיכולת אישית.

18קבוצה שנייה של מקורות מניחה בפשטות שהסומא מקיים מצוות, כגון "השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה" (משנה, חולין פ"א מ"א ומקבילות), וכן "תני סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות הרי אילו מתפללין כלפי למעלן" (מדרש תנאים לדברים, ג כו, עמ' 19; ירו', ברכות פ"ד ה"ה, ח ע"ב). ברור שהסומא מתפלל, ואיש לא הטיל בכך ספק. כמו כן: "אם היה רבו סומא אל יאמר לו רבי שקעה חמה, אלא יאמר לו סלק תפילך" (כלה רבתי, פ"ב הט"ז). ברור לבעל הלכה זו שהרב העיוור (מן הסתם התעוור בזקנותו) מתפלל ומניח תפילין, ונוהגים בו כבוד רב. כמו כן: "הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן טהור מפני שיש בו דעת לשאול" (תוס', טהרות פ"ג הי"א, עמ' 663). הסומא חולץ והסומה נחלצת (תוס', יבמות פי"ב ה"י), וכן הלכות נוספות, ואין צורך למנותן. רבי יוסי מספר סיפור חי על שמירת מצוות: "מעשה בסומא שירד לטבול במערה, וירד מושכו אחריו, ושהו כדי שתצא נפשם, והשיאו נשותיהם" (משנה, יבמות פט"ז מ"ד). העיוור טובל לטהרתו, אף שהוא איננו עצמאי ונזקק למוביל.

19קבוצה אחרת של מקורות מניחה שהסומא אינו מקיים מצוות מסוימות, וקשה להכריע האם זו עמדת רבי יהודה או עמדת כל החכמים. כך, למשל, "הכל סומכין חוץ מחרש, שוטה וקטן, סומא ונכרי" (משנה, מנחות פ"ט מ"ח). כך סומא פסול גם לעדות (תוס', שבועות פ"ג ה"ח, עמ' 450; סנהדרין פ"ה ה"ד, עמ' 423 ומקבילות). אין חולקים על הלכה זו, ומן הסתם הדבר מבטא את ההנחה שהעיוור מנותק מחיי היום יום, גם לדעת מי שאומר שהוא חייב במצוות. כך גם נקבע שסומא איננו רואה נגעים (נגעים פ"ב מ"ג). אמנם ראיית נגעים קשורה בראייה כהלכה, אבל ויתור על זקן מנוסה בשל היותו עיוור בעין אחת מעיד בעיקר על חוסר כבוד לעיוור, ועל הדרתו מתפקידי ציבור.

20בספרות האמוראית שתי המגמות. המגמה הראשונה מצמצמת ומוצאת הסבר ייחודי לכל מקרה ומקרה, בין אם זה נימוק הגיוני ובין אם זה נימוק דרשני מהפסוק 622 כגון בבלי, בבא קמא פו ע"ב; ירו', מכות פ"ב ה"ה, לא ע"ד; סוטה פ"ב ה"ה, יח ע"ב; בבלי, מכות ט ע"ב; סוטה כז ע"א; פסחים קטז ע"א. . למעשה, התלמודים מהלכים בנתיב פרשני שהותווה כבר במקורות התנאיים. המגמה השנייה היא של האחדה משפטית, ולפיה קיימת מחלוקת עקרונית האם סומא פטור מן המצוות: "דרבי יודן פוטרו מכל מצות האמורות בתורה" (ירו', סוטה פ"ב ה"ה, יח ע"ב), ובבבלי: "וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה... אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כרבי יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן" (בבלי, בבא קמא פז ע"ב; קידושין לא ע"ב) 623 מתחילה הייתי אומר: מי שאומר שהלכה כרבי יהודה, שאמר "סומא פטור מן המצוות", הייתי עושה יום טוב לחכמים... . רבי יוסף היה עיוור, ובפועל קיים את כל המצוות והפך למנהיג בדורו. הדיון בגמרא שם הוא האם קיים אותן מתוך חובה או מרצונו העצמי.

21מעתה עלינו לשחזר את התהליך ההיסטורי-חברתי-הלכתי. הלכות הסומא דומות מאוד למצבן של הלכות נשים. הכלל התנאי הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. בפועל אפשר למצוא שני סוגי חריגים מכלל זה. האחד מצוות עשה שהזמן גרמן אבל במקורות מוצגת סיבה מיוחדת לפטור הנשים מהן, והחריג השני הוא מצוות עשה שתלויות בזמן ונשים חייבות בהן, ובמקורות נימוקים שונים לכך, רובם אינם משכנעים. על כן הגיע ספראי למסקנה שבשלב ראשון התקבלה סדרת החלטות פרטניות, לעתים סותרות, ובשלב שני ניסו תנאים לקבוע כלל אחיד שהכיל את רוב המקרים ואִפשר לקבוע את ההלכה במקרים אחרים, אך גם הותיר מחוץ לכלל סדרת חריגים 624 ספראי, מצוות נשים. . במבוא הכללי לפירוש המשניות טענו שזה היה התהליך הכללי של גיבוש המערכת ההלכתית. דומה שלפנינו דוגמה נוספת לתהליך זה. בספרות התנאית נקבעו הלכות שונות; חלקן חייבו את הסומא במצוות, חלקן פטרו אותו וחלק גדול מהן היו שנויות במחלוקת (שרבי יהודה ורבי מאיר הו בה ראשי המדברים). רבי יהודה פטר את הסומא ממצוות שלחוש הראייה יש בהן חלק כגון קריאת שמע, ברכת המאורות, ראיית נגעים וכיוצא באלו. ברם מעבר לכך, הפטור נבע גם מאי ההכרה בו כבן אנוש עצמאי, אוטונומי וראוי לכבוד. לו היו התנאים עסוקים בחשיבה משפטית שיטתית ייתכן שהייתה מתפתחת הלכה שיטתית שסומא פטור ממצוות. אבל הם לא הילכו בדרך זו, ואין לתמוה על כך, שכן לא בכל הנושאים נקבעה הלכה שיטתית.

22כבר בספרות התנאים פגשנו שתי מגמות, האחת מנסה לצמצם את פטור העיוור למקרים מיוחדים והאחרת מרחיבה יותר. כאמור, שתי המגמות מתחזקות בספרות האמוראים, ורק בה מוצעת שיטה משפטית אחידה ולפיה סומא פטור מכל המצוות.

23הדוגמה של סומא מאפשרת לעקוב אחר הכרונולוגיה של התהליך החברתי והמשפטי.