משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:ז

1כהן שיש בידיו מומים – המומים בידיו נראים כשהוא נושא את כפיו לברכה, וכפי שאמור בסופה של המשנה: "מפני שהעם מסתכלים בו". בתלמוד הירושלמי למשנתנו נוסף: "תני ובפניו" (עה ע"ב), כלומר גם אם יש מומים בפניו לא יישא את כפיו. בבבלי הרשימה ארוכה יותר: "תנא (מומין שאמרו) 625 אינו בכי"מ בא"פ, לונדון ובה"ג (דפוס ונציה מב ע"א, ברלין 221, ירושלים 464 ובציטטה של פיסקא זו במחזור ויטרי 102). בפניו, ידיו ורגליו" (כד ע"ב), ורשימה זו ערוכה אף בתוספתא: "כהן שיש בו מום בפניו, בידיו וברגליו הרי זה לא ישא את כפיו" (פ"ג [ד] הכ"ט). אף לגבי ברכת הכוהנים במקדש נאמר בתוספתא: "הכל כשרין לעלות במעלות האולם בין תמימין בין בעלי מומין... חוץ ממי שיש בו מום בפניו, בידיו וברגליו" (סוטה פ"ז ה"ח) 626 בהלכה ובמציאות של ימי הבית לא הבדילו בין ברכת כוהנים במקדש לבין זו של בית הכנסת. בספרות חז"ל נמסרת מסורת הלכתית שאסרה ברכת כוהנים במקדש בכוהן בעל מום. מסורת זו מבוססת על נוסח משובש בספרי דברים, ריח, עמ' 244. ראו ספראי, בית המקדש, עמ' 37-35 = בימי הבית ח"א, עמ' 139-137. . לפי פשוטן הברייתות חלוקות על משנתנו, וכפירושם של כמה ראשונים וחכמים בימינו 627 אפשטיין, מבוא, ח"א, עמ' 143; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1210. לדיון בראשונים שפירשו כך ראו אפשטיין, שם הערה 2. . המשנה אינה אוסרת אלא כוהן שיש בו מומים בידיו, והברייתות סוברות שאף מי שיש לו מומים בפניו וברגליו אינו עולה לברך ברכת כוהנים 628 בתלמוד הבבלי (כד ע"ב) נמסר בשם רבי יוחנן כי סומא באחת מעיניו לא יישא את כפיו. מסתבר כי רבי יוחנן לא גרס שמומים בפנים מונעים את נשיאת הכפיים. אם היה מקבל את החומרה שבברייתא אין כל חידוש בדבר. רבי יוחנן הלך בשיטת המשנה שרק מומים שבידיים פוסלים את הכוהן מלשאת כפיים, אולם עיוורון הוא מום בולט ולכן אסר עליו לשאת את כפיו, וראו פירושנו למשנה הקודמת שבה דנו במעמדו החברתי של הסומא. . הכוהנים היו מברכים את העם חלוצי נעליים. במקדש נעשו כל עבודות הכוהנים ברגליים יחפות, ואסור היה להיכנס להר הבית בנעליים. מתקנת רבן יוחנן בן זכאי (בבלי, ראש השנה לא ע"ב; סוטה מ ע"א) אף בבית הכנסת חייבים היו הכוהנים לחלוץ את סנדליהם לפני עלייתם לדוכן לברכת הכוהנים. הרגליים נראו לציבור כשם שנראו הידיים והפנים.

2לא ישא את כפיו – ברכת הכוהנים עם סיום התפילה נקראת בספרות התנאית והאמוראית "נשיאת כפים", והכוהן "נושא את כפיו", כאמור בספר ויקרא ט כב: "וישא אהרן את יָדָו אל העם ויברכם". מדרש התנאים למד מכתוב זה את נשיאת הכפיים: "וישא אהרן את יָדָו אל העם ויברכם – באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו" (ספרא, שמיני מסכתא דמלואים, מד ע"ד).

3רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס – בעדי נוסח ממסורת בבל נוסף "ופואה", לא ישא את כפיו – אסטיס הוא צבע כחול שנעשה מעשב האיסטיס; פואה הוא צבע אדום שנעשה מן הפואה (איור 57), לא יישא את כפיו כיוון שהעם יסתכל בידיו הצבועות. המילה "פואה" חסרה במשניות מטיפוס ארץ ישראל אך נמצאת בנוסחאות אחרות, ומסתבר שהיא מעיקרה של משנה. בחלק מכתבי היד נוסף "ובקוצה", ואף הוא צמח שייצרו ממנו צבע. ייתכן שהוא נוסף אגב השגרה, שכן צמחי הצבע נזכרים יחדיו במקורות אחרים 629 כגון משנה, שבת פ"ט מ"ה ומקבילותיה; תוס', פרה פ"ט ה"ז ועוד. . צביעת בגדים בתקופות קדומות יותר הייתה בעיקר של הצמר. הצביעה הייתה מלאכה נפוצה, ומקורות רבים מזכירים אותה 630 הירשברג, חיי התרבות; פרקר, ציבענים. . רבי הושעיה מרחיב את ההלכה

4שבמשנה ומספר שהיו עיירות בדרום שכל אנשיהן היו עסוקים בצביעה, ובמקומות אלו הכוהן רשאי לשאת את כפיו גם כשידיו צבועות (תנחומא, נשא ח). מקורות תלמודיים

5רבים מעלים בעיות שונות מבחינת ההלכה בעסקי צביעה והיחסים שבין הצבעי והמוסר את צמרו או את פשתנו לצביעה. בברייתא למשנתנו שבתלמוד הבבלי (כד ע"ב) נאמר ש"אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר" להם לשאת את כפיהם. בתלמוד הירושלמי ובמדרשים נזכר פעמים מספר מגדל צבעייא 631 ירו', תענית פ"א ה"ו, סד ע"ג; פ"ד ה"ה, סט ע"א; פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד; שיר השירים רבה, פ"א ועוד. , כלומר מגדל של הצבעים, והוא כנראה ציון לפרבר או לשכונה של העיירה מגדל שליד הכנרת שהיו בו צָבָעים. הצביעה הייתה, כמובן, השלב האחרון בתעשיית הטקסטיל שהייתה ענף ייצור מרכזי בארץ, כפי שעולה ממקורות רבים.

6מפני שהעם מיסתכלים בו – ומסיחים דעתם מברכת הכוהן. נימוק זה אינו הסבר לדברי רבי יהודה בלבד אלא אף לדברי התנא שכוהן שיש בידיו מומים לא יישא את כפיו. דברי רבי יהודה הם משפט ביניים ברצף דברי המשנה. עמד על כך הראבי"ה. הוא מצטט את משנתנו ומוסיף: "נראה לי דקאי נמי אמומין" 632 חלק ב סימן תקפח עמ' 314, ורבים אחריו. , ואף מביא ראיה מן התוספתא שמביאה רק את ההלכה על מומין ומנמקתה: "שהעם מסתכלין בו" (פ"ג [ד] הכ"ט). רש"י בפירושו מסביר חשש זה של הסתכלות בכך "שהעם מסתכלין בו ואמרינן במסכת חגיגה (בבלי, טז ע"א) המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן". אולם רבים מן הראשונים באשכנז ובספרד 633 הראבי"ה שם, הרשב"א (עמ' 124) ורבים אחרים. ראו תוספות לחגיגה טז ע"א ד"ה בכהנים. פירשו על פי הירושלמי כי טעמו של האיסור הוא "מפני הסיע דעת" (עה ע"ג). במשנה ובברייתות אין רמז לכך כי האיסור הוא מפני שהשכינה שורה על ידיהם, ובוודאי אין בטעם זה להסביר את חלות האיסור על מי שיש לו מומים ברגלו. אמנם כבר בסוגיית הירושלמי יש מי שמוצא זיקה בין דברי המשנה לאיסור להסתכל בכוהנים בשעת ברכתם, שכן רבי יוסה אומר: "זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל" (שם). אולם, בספרות התנאים לא מצינו רעיון מעין זה. לראשונה מעלה את הרעיון רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: "כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות... בכהנים בזמן שבית המקדש קיים שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש" (בבלי, חגיגה טז ע"א). בדברי רבי יוסה בסוגיית הירושלמי למשנתנו יש הרחבת הדברים. לא רק במקדש השכינה שורה על ידיהם, אלא אף בבית הכנסת. התוספתא, לאחר קביעת ההלכה על כוהן שיש בו מום, מוסיפה: "ואם היה חבר עיר הרי זה מותר". חבר עיר הוא מוסד אזורי שהיה מתכנס מדי פעם והייתה להתכנסותו משמעות הלכתית מרובה, שכן לדעת רבי אלעזר בן עזריה רק בחבר עיר יש לקיים תפילת מוסף ולדעת רבי יהודה היחיד פטור מתפילת מוסף אם מתקיים חבר עיר (משנה, ברכות פ"ד מ"ז) 634 לטיבו של חבר עיר ראו ספראי, הקהילה, עמ' 75-74 והערה 98, ושם נסמנה ספרות קודמת. . נראה שלדעת התוספתא במעמד חשוב זה, שבוודאי היו בו כוהנים מספר, אין חשש של הסחת דעת, ועל כל פנים ודאי שהתוספתא לא גרסה את הטעם לאיסור מפני שהשכינה שורה; וכי השכינה אינה שורה דווקא במעמד חבר עיר?

7ההלכה התנאית אסרה על הכוהן שיש בידו מומין בידיו או אף ברגליו ובפניו לשאת את כפיו מפני היסח הדעת של הקהל, אולם כוהן בעל מום אשר מומו אינו גורם להיסח הדעת רשאי לשאת את כפיו. כפי שראינו, אף במקדש נשאו את כפיהם כוהנים בעלי מומים, ואין צריך לומר שבעלי מומים כוהנים וישראלים רשאים היו להיכנס למקדש. לא מצינו כל רמז להגבלה כלשהי על כניסת בעלי מומים כוהנים וישראלים למקדש 635 במשנה, כלים פ"א מ"ט, המונה את עשר דרגות הקדושה, נאמר שהתחום שבין האולם ולמזבח מקודש מעזרת הכוהנים, "שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם", אולם לנשיאת כפיים שנערכה על מעלות האולם (משנה, תמיד פ"ז מ"ב) עלו אף כוהנים בעלי מומים. קרוב להניח שזו חומרה שהחמירו חכמים כי ראו בתחום שבין האולם ולמזבח תחום של עבודת הקודש שבעלי מומים ופרועי ראש אינם נוטלים בו חלק. ראו בפירושו של רבינו עובדיה מברטנורא ובהשגותיו של בעל תוספות יום טוב. . כוהנים בעלי מומים אסורים היו בעבודת הקודש אך אכלו בקודשים וזכו בחלוקת לחם הפנים ושתי הלחם כשהם חולקו בימי הרגל לכל המשמרות (תוס', סוכה פ"ד הכ"ג; בבלי, שם נו ע"א). הלכות אלו שנהגו הלכה למעשה במקדש, כפי שמוכח מעדויות רבות, הן בניגוד להלכה אשר הורו אנשי כת קומראן. אנשי הכת אסרו על בעלי מומים לבוא לא רק למקדש אלא אף לירושלים, והם הורחקו מעדת הקודש שלהם 636 ראו מגילת המקדש, מה 13-12; מגילת אור וחושך, VIII 5-4; ערך אחרית הימים, 110 .p I D.J.D., וראו דיונו של ידין, מגילת המקדש, עמ' 225-224. במסורת התלמודית רק חוטאים ומנודים הורחקו מן המקדש. ראו אלון, מחקרים ח"א, עמ' 120-116; ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 273. .