משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:ח

1שלוש המשניות הבאות, עד סופה של המסכת, עוסקות במעשים אשר לא ייעשו בתפילה ובקריאה בתורה. משנה ח מפרטת אילו התנהגויות אינן תואמות את העובר לפני התיבה ואילו התנהגויות יש להימנע מהן במעשה התפילין והנחתן. יש שהמשנה קובעת שאין לעשותן, ויש שהיא מציינת שזו "דרך המינות" או "דרך החיצונים".

2האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים – אינו עובר לפני התיבה בבגדים צבועים ומקפיד לעבור רק בבגדים לבנים. בגדים לבנים בספרות חז"ל מובנם בגד פשתן או צמר לא צבוע, אך לרוב מתכוונים לבגד פשתן פשוט ולא צבוע. צביעת הבגד היא תהליך מורכב ויקר, והבגד הלבן הוא הבגד הפשוט והזול. יוסף בן מתתיהו מספר כי האיסיים אינם מושחים עצמם בשמן ובגדיהם לבנים 637 מלח', ס"ב 123. בכתביהם של אנשי כת זו אין, כפי הנראה, רמז לכך. ; בגדי הכוהנים במקדש היו לבנים, ואף הכוהן הגדול שלבש בגדי זהב היה לובש בגדי לבן לעבודות המיוחדות של יום הכיפורים (ויקרא טז ד; משנה, יומא פ"ד מ"ו; פ"ז מ"ג-מ"ד). בספרות התלמודית גופה לא נזכר כי ישראלים באי המקדש חייבים ללבוש בגדים לבנים בבואם אל המקדש, אולם יוסף בן מתתיהו חוזר פעמים מספר ומספר על אנשים שבאו אל הקודש לבושי בגדי לבן. הוא מספר זאת על גיבורים מן העבר, כדוד המלך שלאחר מות הבן שנולד מבת שבע קם והתרחץ ולבש בגד לבן והלך אל אהל ה' 638 קד', ס"ז 137. . בקדמוניות 639 קד', י"א 331. מסופר כי הכוהן הגדול יצא לקבל את פני אלכסנדר מוקדון כשהוא לבוש בגדי כוהן גדול, הכוהנים בבגדי השרת והעם בלבנים. קרוב להניח כי יוסף בן מתתיהו מבקש לספר כי כל מקבלי הפנים יצאו כשהם לבושים בבגדים הראויים לבוא אל הקודש. במקורות חיצוניים מודגש במפורש כי הבאים אל המקדש לבשו לבנים 640 המקורות ערוכים אצל ספראי, העליה, עמ' 144-143, עמ' 167 והערות 153-149. . בספר "מעשה ישו", מקור יהודי פולמוסי מאוחר, מסופר שחכמי ישראל לא הכירו את ישו כי לבש בגדי לבן והתערב בתוך שאר עולי הרגל 641 ראו קרויס, מעשה ישו, עמ' 166. . כך מסופר גם בתיאור חיצוני אחד שבו ישו טוען להגנתו שלפני הכניסה לבית המקדש לבש בגדי לבן נקיים 642 הכוונה לטקסט המופיע בפפירוסי אוקסירינכוס ה, מס' 840. על זיקתו למסורות יהודיות אמינות ראו ספראי, העליה, עמ' 16. .

3אף בלבנים לא יעבור – מתוך שידוע שאותו אדם מקפיד שלא לעבור אלא בלבנים אין מרשים לו לעבור בלבנים, אף שיש אנשים שבאים בלבנים לבית הכנסת והם עוברים לפני התיבה. ההלכה שלפנינו וההלכה שלאחריה דנות בשליח הציבור, והמשנה אינה קובעת בהן את עמדתה בהגדרת המעשה כ"דרך המינות" או כ"דרך החיצונים" כבהלכות שלאחריהן. עמדתה נקבעת רק בהלכה שאין נותנים לו לעבור לפני התיבה. קשה להכריע האם המשנה מתנגדת לשליח ציבור זה מפני שבמקדש באו רק בלבנים והכוהנים עשו את עבודתם בבגדי לבן והיא מתנגדת שינהגו בבית הכנסת נוהגי מקדש, כפי שמצינו בהלכות אחרות (משנה, תענית פ"ב מ"ה), או שמא התנגדה לנוהג זה מפני שהיה זה נוהגם של האיסיים, הם אנשי קומראן. להלן נראה שהלכות מספר בסדרי קריאת התורה ובית הכנסת אין לפרשן אלא מתוך התנגדות לאיסיים.

4האומר: בסנדל איני עובר – לפני התיבה, אף יחף לא יעבור – אין מרשים לו לעבור לפני התיבה יחף, כיוון שהוא רואה בחליצת נעליו כדי לעבור לפני התיבה עניין של עיקרון, והחכמים קבעו שניתן לעבור לפני התיבה בין נעול בנעליים ובין יחף. בבית המקדש נעשתה כל העבודה רק ברגליים יחפות 643 משנה, זבחים פ"א מ"ב; תוס', שם פ"א ה"ה; בבלי, שם כד ע"א ומקומות נוספים רבים. . אף ישראלים היו מהלכים יחפים בחצרות המקדש, וכבר בכניסתם להר הבית היו חולצים את נעליהם 644 משנה, ברכות פ"ט מ"ה; תוס', שם פ"ו (ז) הי"ט; ספרי דברים, פיס' רנח 282; שמות רבה, ספ"ג 118 ומקומות נוספים רבים. . גם לאחר החורבן נהגו לחלוץ נעליים בכניסתם לשטח הר הבית ולהשאירן תחת המשקוף של השערים שנשארו לפליטה (תוס', ברכות שם; ירו', פסחים פ"ז הי"ב, לה ע"ב). לנוהג בבית הכנסת בימי הבית אין לנו כל רמז במקורות, לא כלפי הארץ ולא כלפי התפוצות. רבן יוחנן בן זכאי תיקן כי הכוהנים יעלו לדוכן חלוצי נעליים (בבלי, ראש השנה לא ע"ב; סוטה מ ע"א) 645 המקורות התלמודיים על נעילת נעליים בבית הכנסת או הימנעות מנעילת נעליים ערוכים במאמרו של רייפמאנן, יחף, עמ' 80-78. . מן התקנה משתמע כי באו לבית הכנסת בנעליים, או לפחות שיש שבאו בנעליים 646 התוספות לסוטה מ ע"א, ד"ה שמא, מביאים בשם רבינו חננאל: "שמע מינה דמותר ליכנס בבית הכנסת בסנדל". בבבל, בימי האמוראים, הייתה הקפדה להיכנס לבית הכנסת בנעליים. ראו הסוגיה בבבלי, ברכות סב ע"ב - סג ע"א; סוטה מ ע"א; שבת י ע"א. בציורי דורא אירופוס מצוי ציור של משה או של עזרא קורא בתורה וסנדלים לרגליו. ראו קראלינג, דורה אירופוס, תמונה 77. . רק בתקופות מאוחרות יותר מצינו במקורות ארץ-ישראליים שאין נכנסים בנעליים לבית הכנסת 647 ראו דיוננו בשקלים פ"ג מ"ב. בירו', בבא מציעא פ"ב ה"ט, ח ע"ד, מסופר: "יהודה ברבי אזל לכנישת[א] אזלון סנדלוי, אמר אילולי לא אזלת לכנישתא לא אזלין סנדלוי" (הטקסט מועתק על פי כ"י אסקוריאל [עמ' 50] התואם לנוסח שבספר כפתור ופרח א, עמ' קל). חליצת נעליים כחובה מוחלטת נמצאת בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה, מהדורת מרגליות, עמ' קלא. ראו עוד בר-אילן, רחיצת רגלים. .

5התנגדותה של המשנה לאדם העומד על כך שיעבור לפני התיבה ללא נעליים יכולה להיות או מפני שהיו חוגים, חוגים של מינים, שהורו לעשות זאת, או מפני שהחכמים התנגדו לאימוץ נוהגי בית המקדש בבית הכנסת 648 ראו ספראי, מבית כנסת למקדש, עמ' 158-149, ובמיוחד עמ' 151-150. . בתלמוד הבבלי למשנתנו נאמר: "מאי טעמא חיישינן שמא מינות נזרקה בו" (כד ע"ב). קשה לדעת אם התלמוד התכוון להלכה הראשונה או השנייה או לשתי ההלכות כאחת (איור 58). יובנליוס מלגלג על מלכי יהודה החוגגים ללא נעליים 649 יובינליוס, סטירות, סטירה ו, 160; שטרן, סופרים יווניים ורומיים, ב, עמ' 100-99. ; ספק אם הוא מדבר על הפעילות במקדש או בעיירות ישראל בבתי הכנסת.

6העושה תפילתו עגולה – התפילה של ראש או של יד עגולה 650 מפרשים ראשונים ואחרונים פירשו כי הכוונה לתפילין של ראש. פירוש זה מבוסס על ההנחה כי ה"סכנה" שהמשנה מדברת עליה היא סכנה שהתפילין ייכנסו לראשו, פירוש שאין לקבלו, כפי שיתברר להלן. . התפילין מצוותן שתהיינה מרובעות. בשני התלמודים הובאה ברייתא למשנתנו: "תפילין מרובעות שחורות הלכה למשה מסיני" (ירו', עה ע"ג; בבלי, כד ע"ב). זו ההלכה של חז"ל, ונראה שגם התפילין שנמצאו במערות מדבר יהודה היו מרובעות, והדבר חל גם על התפילין שניתן לייחסן לבני הכתות 651 נחמן, תפילין. . סכנה [מפני] שאין בה מצוה – רב עמרם גאון 652 ראו תשובות הגאונים אסף, עמ' 66; גנזי שעכטער ח"ב, עמ' 19. , רש"י ורבים אחריהם פירשו כי הסכנה היא שהתפילין ייכנסו לראשו. על פירוש זה כותב הראבי"ה: "דבר תמוה לפרש כן" 653 ח"ב, עמ' 315. . יפה פירשו רבותינו הראשונים שהסכנה היא מחמת הרדיפות וגזרת המלכות, לאחר מרד בר כוכבא, שכן המונח "סכנה" מתפרש כמעט תמיד כמוסב על גזרות הדת שאחרי מרד בר כוכבא. מציאות זו מתוארת גם במשנת עירובין (פ"י מ"א). לפי נוסח כתב היד הסכנה היא הגזרה. אך הנוסח "מפני שאין בה מצוה" מתאים להסבר רב עמרם גאון, אין בה מצווה כי היא עגולה.

7תפילין מניחים בכל יום, אלא שנראה שהמצווה לא זכתה להימנות עם המצוות שהמוני בית ישראל קיימו בחיי היום יום. המדרש אומר: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודה זרה ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם. דאמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אמר אביי: שלא יפיח בהם, רבא אמר: שלא יישן בהם" (בבלי, שבת קל ע"א). המדרש מעיד שמצוות תפילין רופפת, ואף מספר שגם בשעת השמד 654 "שעת השמד" היא תמיד תקופת גזרות השמד בעקבות מרד בר כוכבא. לא הקפידו על הנחת תפילין, מפאת הסכנה.

8מעבר לכך, אנו שומעים נחת רוח מסוימת מכך שהמצווה אינה נפוצה. רבי ינאי מנמק שתפילין צריכים גוף נקי, וקיים חשש שאדם יפיח בזמן שהוא עטור תפילין, או יישן. ייתכן שגם הזעה נחשבת בלתי ראויה לתפילין. המדרש אף רומז למעשה המופיע במלואו בהמשך. זהו מעשה נס בפלוני שהלך עם תפילין בשעת השמד, וכאשר תפסו אותו הרומאים טען שהתפילין הם כנפיים, ואכן התפילין הפכו בדרך נס לכנפיים. זהו כמובן הסבר אגדי למקור תנאי. במקורו של דבר כנפיים הם כינוי לידיים, ובעיקר למי שמקבל עליו טהרת "כנפיים", כלומר טהרה של נטילת ידיים. אלישע זה הוא אדם או חכם ידוע שקיבל עליו רמת טהרה גבוהה זו, שהיא גבוהה ממי שקיבל עליו רק להיות טהור סתם 655 זו משמעות הביטוי: "מקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות. אם אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו. קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אין נאמן" (תוס', דמאי פ"ב הי"א; ליברמן, הפירוש הארוך לדמאי, עמ' 215-214). . עם זאת, סתם קבלה לחברות כוללת גם קבלה לשמירה על טהרת ידיים. אם כן, אלישע היה "חבר" וידוע כצדיק, אך לא צדיק יוצא דופן. הבבלי כבר הכיר את המונח ונתן לו פירוש אגדי.

9המקור שצוטט הוא מהבבלי, אך הטיעון שלא כל ישראל מקפידים על מצוות תפילין מופיע גם במקורות ארץ-ישראליים: "אמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהם בני ישראל, מפני הרמאים, עובדא הוה בחדא גברא דהוה טעין ממוניה בערבות, באפי רומשא על בי כנשתו, אשכח גברא מצלי ותפילים על רישיא, אמר ליה לית לי מפקיד הדין ממונא אלא גבי הדין דהוא עטר מצוות דברייה, נשא ואפקדיה לגביה, בא לאפוקי שבתא כפר ביה, אמר ליה לא לך הימנית אלא להדא שמא קדישא דהוא על רישך…" (פסיקתא רבתי, פכ"ב ד"ה, עמ' קיא ע"ב; מדרש תהילים, נב א, עמ' 282). אם כן, גם המקורות הארץ-ישראליים חוזרים על הדעה שתפילין צריכים גוף נקי, ועל ההערכה שבני ישראל אינם מחזיקים במצווה. ברם לעובדה זו שהמצווה "רופפת בידם" (כהגדרת הבבלי) הם נותנים הסבר נוסף, "מפני הרמאים", ומביאים מעשה. "מעשה היה באדם שהיה טעון ממונו בערב שבת 656 מילולית: בערב, בערב שבת. על [פתח] בית הכנסת, מצא אותו אדם מתפלל ותפילין על ראשו, אמר לו אין אני מפקיד ממון זה אלא אצלו, שהוא עטור במצוות מבחוץ. נתן והפקיד אצלו. בא למוצאי שבת כפר בו. אמר לו (ההלך) לא לך האמנתי אלא לשם הקדוש הזה שהיה על ראשך". אם כן, ההלך מאמין למי שהולך עטור בתפילין, וחז"ל מסבירים שטוב שלא כל אדם הולך עם תפילין, משום שלא כל אדם ראוי לתעודת אמינות זו. הסיפור בא כמובן על רקע של מציאות שבה רק צדיקים מיוחדים עטורים בתפילין כל היום. אם כולם היו עטורי תפילין, לא הייתה זו תעודת אמינות מיוחדת.

10מכל מקום, שני התלמודים מעידים שרק בודדים הילכו עם תפילין כל היום. לכאורה ייתכן שהניחו תפילין בבוקר בתפילה (כפי שנהוג כיום) ואחר כך הסירו את התפילין, אבל דברי רבי ינאי מעידים כי רבים מהציבור לא הניחו תפילין כלל, ונוכיח זאת שנית בהמשך. זאת ועוד. לא ברור האם המגמה לצמצם הנחת תפילין היא הכרעה ותביעה של חכמים (משום שהן צריכות גוף נקי, או בגלל החשש שמא יפיח ויישן), או שמא היה זה נוהג עממי. על כל פנים, חכמים אינם יוצאים בשצף קצף נגדו. רק ראשיתה של המימרה בתלמוד הבבלי (הציטוט מהברייתא בשם רבי שמעון בר יוחאי) מאשימה מעט את ישראל שמצווה זו רופפת בידם.

11התעטרות בתפילין אינה נמנית ברשימה (הספרותית) של המצוות שעליהן מסרו ישראל את נפשם: "רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף" 657 מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו - מס' דבחדש, פרשה ו, עמ' 227; מדרש תנאים לדברים, ה ט, עמ' 21, ובקצרה, ללא הרשימה, בספרי דברים, עו, עמ' 141; מדרש תנאים לדברים, יב כג, עמ' 54-53. . אבל בציטוט האמוראים של מימרה זו כלולות גם התפילין בין המצוות שעליהן מסרו בני ישראל את נפשם. המימרה היא, אפוא, תנאית, ונוסחה כנראה בדור אושא, אחר גזרות הדת, אך הדוגמה של התפילין מופיעה רק במדרש אמוראי, אם כי גם בשם תנאים 658 ויקרא רבה, לב א, עמ' תשלח. כבר הערנו במבוא לפירושנו שברייתא שאין לה מקבילה תנאית נשפטת כמייצגת את החיבור שבו היא מופיעה. אין ספק שלעתים קרובות התלמודים מצטטים מקורות תנאיים, ברם לעתים הם מוסיפים למקור התנאי תוספת המשקפת את זמנם ואת מקומם, בבחינת עדכון של המקור התנאי. כאן המקור התנאי הוא ברמה העקרונית, והדוגמה היא אמוראית. ההערה הבאה היא דוגמה כיצד שינויי עריכה קלים יוצרים תוכן חדש למשפטים שנוסחו בעבר. .

12מכל מקום, על התנא רבן יוחנן בן זכאי מסופר שהלך כל היום בתפילין (ירו', ברכות פ"ב ה"ב, ד ע"ג; פסיקתא רבתי, כב, קיב ע"א), ואילו האמוראים צמצמו את מצוות תפילין. רבי ינאי היה מניח תפילין רק שלושה ימים אחרי מחלתו, כיוון "שהחולי ממרק, מה טעם, הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי" (תהלים קג ג). כלומר, הבעיה אינה רק גוף נקי פיזית אלא גוף נקי מחטא. בבבלי ניתנת הנמקה עקרונית לעמדה זו (שבת מט ע"א; קל ע"א). על רבי יוחנן מסופר שבחורף היה מתעטר בתפילין של ראש ושל יד, ובקיץ הניח רק תפילין של יד, כנראה בגלל ההזעה או בגלל חולשתו 659 מדרש תהילים, קג ז, עמ' 435-434; ירו', ברכות פ"ב ה"ב, ד ע"ג. בפסיקתא רבתי, כב, קיב ע"א, בפסיקתא, בירושלמי ובמדרש תהילים יש מסורות דומות זו לזו, אלא שבמדרש תהילים יש חילופים בשמות בעלי המימרה והחכמים שהסיפורים מיוחסים להם, והמסורת בבבלי, יומא פו ע"א, קרובה לזו שבמדרש תהילים. יושם לב ששינויי העריכה הקלים יוצרים מגמות דרשניות שונות, ולא כאן המקום להרחיב. לפנינו דוגמה כיצד העורך מבטא את השקפתו באמצעות העריכה הספרותית של שרשרת הסיפורים. על הנחת תפילין של יד בלבד ראו ההערה הבאה. . מובן שבספרות יש גם עדויות על חכמים שהקפידו על מצוות תפילין בקפדנות רבה.

13במערה ליד קומראן (מערת האגרות, מס' 4) נמצא מספר גדול יחסית של זוגות תפילין (איור 59) 660 ראו נחמן, תפילין. , ומתאים הוא שבני הכת ששמרו על מצוות טהרה בקנאות הקפידו על שמירת מצוות תפילין. ברם, במערות שבהן התחבאו לוחמי בר כוכבא (נחל צאלים, נחל משמר ומורבעת) נמצאו רק תפילין בודדות, והרי זה בדיוק מה שהעידו חכמים שמצווה זו הייתה רופפת בידם, בימים רגילים ובימי השמד.

14המניח תפילין עגולות שאינן כתיקנן "מסתכן על חנם ולא עלתה בידו מצוה" 661 ראבי"ה, שם; ספר יראים השלם, סימן ת, עמ' 438. מעין זה פירש גם רבינו תם בתוספות (כד ע"ב ד"ה סכנה). אלא שהוא חושב ש"אין בה מצוה" פירושו שאין לו מצווה שתגן עליו וייעשה לו נס כפי שנעשה לאלישע בעל כנפיים. מעין דברים אלו אף בשערי תשובה, סימן קנג. . בכתב יד זוסמן לירושלמי כתוב מעל השורה "מפני", ואין בכך כדי לשנות את תוכן המשנה. התוספתא מוסיפה על משנתנו לגבי מזוזה: "התולה מזוזתו בתוך פתחו סכנה ואין בה מצוה. נתנה במקל ותלאה אחר הדלת, סכנה ואין בה מצוה" (תוס', פ"ג ה"ל; ירו', פ"ד הי"ב, עה ע"ג; בבלי, מנחות לב ע"ב). אף כאן פירושה של ההלכה הוא שהקובע מזוזה שלא כהלכה בימי השמד מסתכן לחינם, ולא עלתה בידו מצווה. נתנה – את התפילה של ראש, על מצחו – זו דרך פסולה להנחת התפילה של ראש. המסורת התנאית חוזרת ומדגישה כי פירושו של הכתוב "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך (שמות יג ט) – בין עיניך בגבוה שבראש" 662 מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 41, ומקומות נוספים רבים. כנגד העיניים, או על פס ידו – שנתן את התפילה של יד על פס ידו ולא "בגבוה שביד" 663 שם, ומקומות נוספים רבים. כהוראתם של החכמים, הרי זו דרך המינים – דרכן של כתות המינים. אין אנו יודעים מי הם מינים אלו אשר פירשו את הכתובים בספר שמות ובספר דברים 664 שמות יג ח; שם יג טו; דברים ו ד; שם יא יח. המצווים על "וקשרתם אֹתם לאות על ידכם והיו לטוטפֹת בין עיניכם" כחובה לכתוב פרשיות אלו על קלף, לשימם בקציצות של עור ולהניחם בין העיניים ועל היד, כמסורת החכמים, אולם להניחם שלא כדעת החכמים. מן הממצאים שבמערות קומראן אנו למדים כי הם אמנם כתבו פרשיות אלו בתוספת עשרת הדיברות ושמום בקציצות של עור כמסורת החכמים, אולם לא נשמרה כל עדות בספרות של הכת כיצד נהגו בהנחת התפילין 665 הדיון הרחב ביותר בתפילין שנתגלו במערות קומראן הוא מאמרו של ידין, תפילין, עמ' 81-60. קטעים מתפילין ופרשיותיהן נתגלו ונתפרסמו אף לאחר מכן. ראו נחמן, תפילין. .

15מן הידוע על כתות מאוחרות, כגון הצדוקים ואחרות, אין ללמוד דבר להארתה של משנתנו.

16ציפה זהב – ציפה את הקציצות זהב. במשנת סוכה (פ"ג מ"ח; תוס', שם פ"ב ה"י; בבלי, שם לז ע"א) מסופר על אנשי ירושלים או יקירי ירושלים 666 בבבלי שם: יקירי ירושלים. שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב. בהמשכה של המשנה נאמר שהיו אוגדין את הלולב מלמטה במינו, כהלכה, שהרי אין אוגדין את הלולב אלא במינו. המשנה השלימה עם מעשיהם של אנשי ירושלים העשירים שאגדו את לולביהם בגימוניות של זהב, אך התנגדה לציפוי התפילה בזהב וראתה בכך "דרך החיצונים", כפי שנאמר בהמשכה של המשנה, ונתנה על בית יד שלינוקלו – בעדי נוסח אחרים "אונקלי".

17ה אנקול הוא מוט שבסופו וו מעוקל, ועליו תולים חפצים. בציורים קדומים מופיע מעין מקל שתלויים עליו סל או חפצים או מוט כפול שתלויים עליו חפצים משני צדדיו, אלא שאנקול זה עשוי מתכת ואינו בגד 667 ראו פירושנו לפסחים פ"ה מ"ט, ועוד. . קרויס סבור שהאנקול הנזכר במשנת שבת הוא מין רצועה הנקראת ביוונית αγκυλή 668 קרויס, קדמוניות התלמוד, ב ב, עמ' 192. . ברם, אין הדבר מתאים למקורות שנעלה. בגד האונקלי נזכר בסדרת מקורות, והלכה החוזרת פעמים מספר קובעת שמי שמניח תפילין "על בית אונקלי שלו, הרי זו דרך החיצונים", ובמקבילות הנוסח הוא "בית יד אונקלי" או בכתיבים דומים (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות יג ט, עמ' 40, ומקבילות) 669 חולק על כך שפרבר, תרבות חומרית, עמ' 131-128. אין ספק שהוא צודק בכך שיש למילה משמעות של סיכה, אך נראה שיש לה גם משמעות של בגד. גם כאן ניתנה למילה היוונית משמעות מחודשת שנהגה בשפת המזרח. , ושנינו בתוספתא נידה: "נמצא [כתם של דם] על בית יד אונקלי שלה – אם מגיע כנגד תורפה, טמאה; ואם לאו, טהורה" (פ"ז ה"א, עמ' 648). נמצא ש אונקלי הוא שרוול ארוך העשוי להגיע עד כנגד בית התורפה של האישה. האונקלי מתואר גם כבגד שהאבל רשאי ללבשו בתוך הבית, ומן ההקשר עולה שמדובר בבגד נאה במיוחד, משום שהתירו לאבל ללבשו בימי אבלו אך ורק בתוך הבית (בבלי, מועד קטן כד ע"א).

18עדות מעניינת על טיבו של הבגד באה בתלמוד הבבלי בתיאור אגדי של המאבק בין בניו של שמעון הצדיק על משרת הכוהן הגדול, שהוא אחד הזיכרונות הקדומים שהשתמרו בתלמוד הבבלי וזמנו עולה לשנת 167 לפנה"ס, אלא שעד עריכת התלמוד עיטרו את המעשה בעיטורי אגדה. מכל מקום, מתואר בו כיצד נלקח אחד המועמדים והולבש בבגדים האמורים להוות מעין חיקוי לעגני לבגדי הכוהן הגדול, וזה לשונו: "אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה. הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול. העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו" (מנחות קט ע"ב). הצלצול הוא חבל או מין חגורה דקה שחוגרים סביב הגוף. האונקלי הוא מעין כתונת, אלא שאינו בגד כהונה, וכך נחשף חוניו המועמד לכהונה גדולה בבורותו ובגסותו. מן ההקשר עולה שהאונקלי הוא בגד מפואר, אלא שלובשים בגד מפואר מעין זה כשהולכים לפגישת אהבים ולא לעבודת הקודש.

19מקור אחר המסייע בהבנת הבגד הוא תיאור מנהגי החברה של אנשי ירושלים, כלומר של העילית העירונית, וזה לשונו: "דבר אחר. 'בני ציון היקרים' – בשעה שהיה אחד מהם נזמן לסעודה, היה הופך אונקלי שלו השמאלית, שאם יבוא אחר לזמנו היה יודע שהוא מזומן לסעודה, ולא יטעיננו טענת חנם" (איכה רבה, פ"ד ב, עמ' עא, ומקבילות). כלומר, כל מי שהוזמן לסעודה היה הופך את השרוול כדי לסמן שהוזמן. נמצא שהאונקלי הוא מעיל חיצוני שיש לו שרוולים, לעתים מכניסים את היד לשרוול ולעתים השרוול ריק ומושפל כלפי מטה, ואילו בסיפור נקשר השרוול למרכז הגוף, וגובה זה מתאים לאמור במשנת נידה (כנגד בית התורפה).

20לעיל הבאנו את התוספתא בנידה המזכירה את בית היד של האונקלי המגיע לבית התורפה. ברם, במשנה נידה הלכה זו נאמרת על חלוק (פ"ח מ"א) 670 אפשטיין מביא חילוף זה בפתיחת ספרו כדוגמה לחילופי נוסח שאין בהם שינוי מהותי אלא נועדו להבהרת ההלכה. ברבים מהם אלו חילופים בשמות מכשירים, כגון החילוף כבש-איסכלה (ראו פירושנו להלן מ"ח), אויר-מילוסה ועוד (אפשטיין, מבוא, עמ' 1). . לכאורה מתבקשת מכך המסקנה שהאונקלי הוא חלוק, אלא שבהמשך הרשימה החלוק בא בנפרד. לכן יש להסיק שהאונקלי דומה לחלוק, וההבדל ביניהם הוא שהחלוק הוא בגד פשוט הצמוד לגוף והאונקלי הוא בגד מפואר שלבשוהו רק כשיצאו לחוץ. להלן נחזור לבירור מהותו בדיוננו בחלוק ובכותונת 671 רבנו חננאל (שבת קכ ע"ב) פירש "אונקלי" – בגד דקיק (או "רקיק") שלובש על ראשו; וכן בערוך; בעל שכל טוב, עמ' 297, ועוד. הפירוש מבוסס על נוהגי הלבוש של המזרח המוסלמי בימיהם. . מכל מקום, המלתחה היוונית-רומית לא כללה בדרך כלל בגד מיוחד לכיסוי הידיים, מעין השרוולים של ימינו, אלא רק אדרת פשוטה, ה ימטיון היווני או ה פאליום הרומי; זה היה אריג גדול שעטפו בו את הגוף ויצרו גם מעין כיסוי לידיים. מכל מקום, ברור שהפאליום והחלוק שנדון בהם בהמשך דברינו אינם האונקלי. מכל המקורות הללו נראה שהאונקלי הוא כנראה יריעת בד שנועדה רק לכיסוי השרוולים, והשתמשו בה בעיקר כתוספת לחלוק.

21מדרש ההלכה שציטטנו לעיל עוסק בהנחת תפילין על האונקלי (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות יג ט, עמ' 40, ומקבילות), כלומר במי שהניח את התפילין על השרוול או שחשף את זרועו מתוך הבגד והניח עליה תפילין. למעשה ההתנגדות היא למי שמהלך בסגנון הלבוש היווני, אף שמניח תפילין, דבר שכאמור היה מנהג של צדיקות מיוחדת כשלעצמו. להלן נשוב להצעה זו.

22הרי זו דרך החיצונים – "בני אדם ההולכים אחרי דעתם חוץ מדעת חכמים" (רש"י). מסתבר שיש להבחין בין "דרך המינות" לבין "דרך החיצונים". ההגדרה "חיצונים" נזכרת בספרות חז"ל פעם נוספת במשנת סנהדרין בדברי רבי עקיבא כנגד "הקורא בספרים החיצונים" (פ"ו מ"א). התלמוד הבבלי מפרש: "תנא בספרי מינין" (סנהדרין ק ע"ב), ללמדך שאין חיצונים אלא מינים, אולם בתלמוד הירושלמי מתפרש: "כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענה, אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכן והילך (כלומר, לאחר חתימת הנבואה) הקורא בהן כקורא באיגרת" (סנהדרין פ"י ה"א, כח ע"א) 672 מעין דברים אלו אף כפירוש שני בתלמוד הבבלי. . ספרים חיצוניים אלו אינם ספרי מינים, שהרי בן סירא לא נמנה מעולם בין ספרי מינים. חכמים מצטטים הימנו פעמים מספר, ואף יש שמצטטים אותו בלשון: "כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים" 673 ראו תוספות לבבא קמא צב ע"ב ד"ה "משולש בכתובים". , או: "דכתיב", "שנאמר", ואין אלו אלא פסוקים מבן סירא. חכמי המשנה וחכמי התלמוד לאורך כל הדורות מצטטים את דברי בן סירא במפורש בשמו או במרומז 674 ראו במבואו של מ"צ סגל לספר בן סירא, עמ' 44-37. . דברי רבי עקיבא אינם מתפרשים אלא שאין לקרוא בספר בן סירא כקורא בספרי המקרא, שאין ספר בן סירא ספר מאסופות המקרא אלא שייך לספרים החיצוניים 675 כך שנינו בתוספתא, ידים פ"ב הי"ג, עמ' 683: "ספרי בן סירא וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידים", שאינם נמנים עם ספרי המקרא שמטמאים את הידיים. . דרך החיצונים של משנתנו כנראה פירושה שאין זו דרך החכמים ויש להימנע מדרך זו, אך אין הם מינים. לעיל הצענו שההתנגדות היא לנוהג הלבוש ההלניסטי, ופירוש זה מתאשר מפירוש המילה "חיצונים".