משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ד:ט

1המשנה מונה שישה מבעים של נוסחאות תפילה או תרגום דברי התורה שאין לסבלם מפני שהם "דרך המינות", והעובר לפני התיבה ואומרם או מתרגם בהם את דברי התורה בקריאה בציבור "משתקין אותו", ועל אחד מהם אף אמור "משתקין אותו בנזיפה". שתי הדוגמאות הראשונות מצויות גם בברכות פ"ה מ"ו. בימי המשנה מקובלים היו, במידה רבה, מטבעות הלשון לחתימת הברכות, אך נוסח הברכה היה נתון במידה מסוימת בידי שליח הציבור. יש שהוסיפו והאריכו, ויש שקיצרו. אף יש שציפו ששליח הציבור יחדש דברים בתפילתו 676 ראו הסוגיה בתלמוד הירושלמי, ברכות פ"ד ה"ד, ח ע"א; שם ה"ג, ח ע"ג; בבלי, שם כא ע"א, ובמקומות נוספים רבים. . כיוצא בה תרגום התורה שנקרא בפני הציבור. גם התפילה וגם התרגום לא נקראו מתוך הכתב 677 לברכות ותפילות ראו תוס', שבת פי"ג (יד) ה"ד ועוד, ולתרגום ראו ירו', פ"ד ה"ד, עד ע"ד. , והעובר לפני התיבה והמתרגם יכלו להוסיף או להחסיר דברים ואף להשתמש בנוסחאות מקובלות אחרות. המשנה מונה מטבעות לשון שאין לקבלן, אם מתוך שלא נראו לחכמים ואם מתוך שאלו היו מקובלות בחוגים אשר החכמים ראו בהם מינים ואין לחזור על דבריהם בציבור.

2האומר יברכוך טובים – נראה הדבר כאילו יש שתי רשויות – "טובים" בלשון רבים. פירוש זה עולה מן התלמוד הירושלמי המסתפק בשתי מילים: "שתי רשויות" (עה ע"ג). יש מהראשונים שמקבלים או רק מביאים פירוש זה 678 כך בעלי התוספות כפירוש שני; הרשב"א (עמ' 125) והראבי"ה (ח"ב עמ' 315) בשם רבינו חננאל, אולם אין הוא בפירוש שלפנינו. . לפי פירושו של רש"י הנושא של המשפט הוא המתפללים: רק הטובים יברכוך, "והרי זו דרך מינות שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום" 679 בעקבות רש"י מהלכים עוד מפרשים, ראשונים ואחרונים. כך גם רבינו תם, שכן הוא מביא דוגמה "כגון בברכת מודים שאומר וכל החיים, אומר וכל הטובים יהללוך". הביא את דבריו בעל האגודה (עמ' קו), וכן בעל מלאכת שלמה בשם ספר האגודה. . קרוב ביותר להניח שפירושו של רש"י הוא פשוטה של המשנה, שכן לשון התפילה במקורות התנאיים היא דבריהם של המתפללים אל ה' ולא דברים בשם ה'. אף ההלכות בהמשך המשנה הן מן הדברים שהאדם פונה בהם אל ה': "על קן צפור יגיעו רחמיך על טוב יזכר שמך מודים מודים". עוד העלה חכם אחד: אילו היה הטעם להתנגדות החכמים ל"יברכוך טובים" משום שנראה כשתי רשויות לא היו מפרידים בין לשון זה ל"מודים מודים", שאין לאמרו מפני שנשמע כשתי רשויות. "מודים מודים" מופיע רק כמקרה הרביעי, ולא סמוך ל"יברכוך טובים" 680 זוהי טענתו של בעל טורי אבן, עמ' רכה. . אם אנו הולכים לפי פירושו של רש"י קרוב יהיה לראות בנוהגם של אלה הסבורים כי רק הטובים מהללים ומברכים את ה' את האיסיים, הם אנשי כת קומראן, המדגישים את בחירתם ואת זכותם היתרה להודות ולברך את ה' 681 ראו במבואו של ליכט למגילת ההודיות, ובמיוחד בעמ' 19 ואילך. .

3הרי זו דרך המינות – זו דרך תפילתם של המינים. במונח "מינים" בספרות התנאית, ובספרות התלמודית בכללה, נכללים סוגים רבים של "מינים", כתות גנוסטיות, נוצרים ואחרים. אך גם האיסיים יכלו להיכלל בהגדרה זו. ברכת המינים היא הברכה השתים עשרה בתפילת העמידה, והיא מכוונת, כפי המשמע, נגד האיסיים 682 ראו פלוסר, ברכת המינים, עמ' 347-333. בהמשך המשנה יש הלכה אשר קרוב ביותר לראות אותה כמכוונת נגד האיסיים. .

4על קן צפור יגיעו רחמיך – בשני התלמודים נמסרו טעמים שונים להתנגדות החכמים לנוסח זה או לנוסח דומה לו בתפילה. לפי דעה אחת בירושלמי המתפלל אומר, או מתכוון לומר: "על קן ציפור הגיעו רחמיך (רומז למצוות שילוח הקן הכתובה בספר דברים כב ו) ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך" (עה ע"ג), והוא "כקורא תיגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא" (ירו', ברכות פ"ה ה"ג, ט ע"ג). טעם אחר: "כנותן קצבה על מידותיו" – עד קן ציפור ולא למעלה הימנה. בבבלי מובא בשם אמוראי ארץ ישראל: "מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית" (כה ע"א), על הציפור חס ולא על שאר יצוריו, וטעם אחר: "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות" 683 ראו דיונו של אורבך, אמונות ודעות, עמ' 336-334. . קרוב להניח שבנוסחאות אלו או קרובות להן השתמשו מינים בתפילתם. לא נאמר במשנה מה דינו של המתפלל בנוסח זה, ונראה שהוא סמוך לשתי הנוסחאות שהמשנה מונה לאחר מכן ש"משתקין אותו".

5בסוגייתנו בתלמוד הירושלמי ובירושלמי לברכות (פ"ה ה"ג, ט ע"ג), שם כתובה הלכה זו, נאמר: "אית תניי תני 'עד' ואית תניי תני 'על' ". הסוגיה סבורה שמי ששונה "על" מסייע למפרש כקורא תיגר על מידותיו של הקדוש ברוך הוא: "על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו", ומי ששונה "עד" מסייע למפרש "כנותן קצבה על מידותיו". בלשון המקרא מצינו את הפועל "נגע" מתקשר ל"על" ול"עד" בשופטים כ לד: "נֹגעת עליהם הרעה" ובאסתר ט כו: "ומה הגיע אליהם". ספק אם אמנם קיים הבדל במשמעות ההדגשה בין "על" ל"עד" 684 אפשטיין במבוא, עמ' 90, סבור ש"עד" משמעו קונקרטי יותר. אולם שאר דברינו בעניין זה הם בעקבותיו. . החילוף "על"-"עד" מצוי במקרא. במסורה הגדולה 685 מסורה הגדולה, מהדורת פרנסדורף תרכד, עמ' 257. : "י"א סבירין עד וקריין על", ונמצא פעמים רבות במשנה 686 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1228-1227. . בניגוד לכל הנוסחאות כתוב בכ"י מא: "יהמו רחמיך", ואין זה אלא שיבוש בהשפעת נוסח התפילה שלפנינו בברכה "על הצדיקים... יהמו רחמיך".

6ועל טוב יזכר שמך – משתקים אותו מפני שמשתמע מדבריו כי רק על הטובה יש להזכיר את שמו, והרי לימדונו חכמים במשנה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (ברכות פ"ט מ"ה).

7מודים מודים משתקים אותו – התלמוד הבבלי מפרש שצורה זו נראית כשתי רשויות, והוא מוסיף בהמשך הסוגיה: "האומר שמע שמע כאומר מודים מודים" (כה ע"א), והתלמוד הירושלמי מוסיף גם "אמן אמן" (עה ע"ג). "מודים מודים" ו"אמן אמן" נמצאים בתפילותיהם של אנשי קומראן, בהודיה כ, דף 11 שורה 3: "מודה מודה" 687 במהדורת ליכט עמ' 161. . "אמן אמן" חוזר פעמים מספר בסרך היחד ובכתבים אחרים 688 פרק היחד, א 20; ב 10; ב 18; 4Q 1,7 ועוד. .

8והמכנה בעריות משתקים אותו – אינו קורא בתורה ומתרגם כפי שאמור בתורה: "ערות אביך וערות אמך" (ויקרא יח ז), אלא מכנה וקורא בלשון ובהתייחסות לא ישירה לשומע. כך פירש רבינו חננאל: "הקורא הפסוק ערות אביו ואמו לא יגלה... וכן כל עריות משתקין אותו ואומרים לו קרא הפסוק כמו שכתוב וכי אתה מברר מילין מה שלא בירר משה רבינו ברוח הקודש" 689 פירושו של רבינו חננאל מובא אף בערוך, ערך "כן" ד (ח"ד עמ' 254). . כך פירשו רב האי 690 הביאו ספר האשכול, ח"ב עמ' 61, ללא שמו של רב האי, אך השם נמצא בכ"י פריז, מהדורת אלבק, ח"א עמ' 173. והרמב"ם בפירושו למשנה. כך משתמע גם מדברי שני התלמודים (ירו', עה ע"ג; בבלי, כה ע"א), אלא שהתלמוד הירושלמי מסביר שמתרגם את המילים לארמית, והבבלי מביא במקום הלשון ערווה את הכינוי "קלון": "תנא רב יוסף קלון אביו וקלון אמו". על כן אפשר שחכמים מתנגדים לצדקנות יתר, לאלו שמתוך צניעות נמנעים מלנקוב בשמות העריות ומשתמשים בכינויים. טיפוסים צדקניים מעין אלו מוכרים במהלך הדורות וגם בימינו. אפשר גם שהיה זה נוהג של אחת מכתות המינים.

9בעיית הכינוי מטרידה סופרים ומורים. למילים מסוימות ערך של קדושה או של גסות והדובר או הכותב רוצים להימנע מהמילה המיוחדת, לכן בוחרים בכינוי כלשהו שהוא מעין "לשון נקייה". כך בשם ה' וכך, להבדיל, גם בכינויי ערווה. במסכת נידה, למשל, כינויי לשון נקייה רבים למקום הערווה: "הבית", "בית הרחם", "בית התורפה" וכן הלאה. חז"ל מתנגדים לצדקנות זו ורואים בה עיוות של לשון המקרא. הלשון שבחר משה הנביא ואשר זכתה להסכמת ריבון העולמים איננה זקוקה לעידון נוסף. במציאות, כל כינוי שנעשה בו שימוש רב מתייחד (לקדושה או לגסות), וזקוק לכינוי נוסף.

10האומר – מתרגם. כך יש להבין את המילה מפני שדברי ה"אומר" נמסרים בארמית, והדברים אף אמורים בתרגום יונתן לכתוב בספר ויקרא יח כא. אף הביטוי "משתקים אותו בנזיפה" כתגובה לדברים מלמדנו שהכוונה לא לאומר ומפרש אלא למתרגם לציבור את הכתוב ומזרעך לא תתן להעביר למלך – ומתרגמו: ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיתא – להעביר דרך "הגויות", כלומר הנושא נכרית מעביר את זרעו לגויות, משתקים אותו בנזיפה – "שעוקר הכתוב ממשמעו" (רש"י). המפרשים התקשו בהלכה זו, שהרי כמה וכמה פסוקים מתורגמים בתרגום אונקלוס ובתרגומים הארמיים האחרים שלא כפשוטו של מקרא, וביקשו לפרש בדרכים שונות את ההלכה 691 ראו ערוך, ערך "ארם" (ח"א, עמ' 289). . אולם כפי שהזכרנו דברים אלו כתובים בתרגום יונתן, ובשני התלמודים מצוטטת ברייתא בשם רבי ישמעאל: "מזרעך לא תתן להעביר למולך, מן זרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. תני רבי ישמעאל, זה שהוא נושא ארמית ומעמיד ממנה בנים מעמיד אויבים למקום" (ירו', עה ע"ג; סנהדרין פ"ט הי"ג, כז ע"ב; בבלי, כה ע"א). רש"י חש בקושי כיצד יפרש רבי ישמעאל כתוב באופן שהמשנה קובעת שמשתקין אותו, ומסביר שרבי ישמעאל אינו מפרש כך את הכתוב אלא מפרש את המשנה: מה משמעותו של אותו תרגום שהמשנה מתנגדת לו. אולם פירוש זה של רבי ישמעאל נמצא בספרי שופטים. לכתוב בספר דברים יח י, "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", אמור בספרי: "דבר אחר: מעביר בנו ובתו באש זה הבועל ארמית ומעמיד ממנה בן אויב למקום" 692 ספרי, דברים פיסקא קעא (עמ' 218). הדרשה בספרי קטועה. היא פותחת בדבר אחר ואין לפניה כל דרשה, אבל נמצאת בשלמותה בשמו של רבי ישמעאל במדרש תנאים, עמ' 109. מדרש הגדול, שממנו לוקט מדרש התנאים, לא העתיק מן התלמודים, שכן הוא מביא את דעת רבי יהודה החולק על רבי ישמעאל, ודברי רבי יהודה אינם בתלמודים. . הדרשה בספרי ערוכה ללא זיקה למשנתנו; הייתה קיימת דרשה לכתובים על העברה למולך, או באש, שפירשה את הדברים בהתאם למציאות של ימיהם נגד נישואים או בעילת ארמית-גויה. בימי חכמי המשנה לא דרשו ולא הטיפו נגד עבודה זרה, שהרי יצר הרע של עבודה זרה בטל מישראל 693 בבלי, יומא סט ע"ב, ובמקומות אחרים בצורות ובדימויים שונים. , ואת הכתובים על העברה באש או העברה למולך פירשו כמכוונים נגד נישואים עם נכרית 694 א' פינקלשטיין במהדורתו לספרי (שם, לשורה 9) רואה כאן מחלוקת בין אסכולת רבי ישמעאל, שדרשה את הכתוב על נישואין לנכרית, לבין אסכולת רבי עקיבא, שדחתה פירוש זה. אין לנו ראיה שהמשנה היא אסכולת רבי עקיבא בדווקא, ברם לא שמענו שמחלוקת בין בתי המדרשות מסתיימת בהשתקה בנזיפה, ולא מצינו דוגמאות נוספות לתגובה זו במקרים האחרים (הרבים) שבהם התרגום מהלך כאחת הדעות במחלוקת תנאים. . מדוע, אפוא, יש להשתיקו לאותו מתרגם בנזיפה?

11היו חוקרים שפירשו שההלכה הקדומה קיבלה את הדרשה, וההלכה המאוחרת (המשנה) התנגדה לה, או להפך. כך או כך, אבחנה כרונולוגית זו בלתי מספקת לחלוטין. ראשית, ההתנגדות וקבלת הדרשה שתיהן מצויות במקורות חז"ל. מעבר לכך, אין זו מחלוקת רגילה. הרי בתרגומים מצויות לא מעט עמדות הלכתיות שהן במחלוקת או אפילו נגד הקונצנזוס בבית המדרש. יתר על כן, הרי התרגום הוא בסך הכול דרשה ולא פסיקת הלכה.

12תא-שמע טען שההתנגדות של המשנה אינה לדרשה, אלא להעמדתה בפומבי. בנוסף לכך, המשנה מתנגדת למשתמע מהדרשה כפי שהיא מופיעה בספר היובלים (להלן), שהבועל ארמית חייב מיתה. הלכה זו מופיעה, כאמור, בספר היובלים, והד לה בספרות חז"ל: "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" 695 תא-שמע, מזרעך לא תעביר; משנה, סנהדרין פ"ט מ"ו. . בתלמודים מושמעת ביקורת על קנאים אלו.

13ברם עדיין קשה, שהרי הדרשה בתרגום עצמו אינה מחייבת עונש מיתה, והא ראיה שדבי רבי ישמעאל עצמו מקבלים את הדרשה.

14קרוב ביותר להניח שפירוש זה, שהעברה במולך או באש הכוונה לנישואי נכרית, הוא עתיק, מימי הבית, ומקובל היה אצל אנשי כת קומראן. בספר היובלים, שיש לראותו כחלק של ספרות הכת, נאמרו בספר ל מפסוק ז ואילך דברים קשים על המוסר בתו לנכרי, ובפסוק י אמור: "כי אם יכרת האיש אשר טמא את בתו מבין כל ישראל כי מזרעו נתן למולך ויחטא לטמאו". נתינה למולך היא נישואין לנכרי. בקטע קטוע של ספרות קומראן 696 מועתקת במהדורה הראשונה שפרסמו אבג ווכהולדר, קטעים ח"א, עמ' 41. אנו קוראים: "משכבי אשה... בם חקק אל להעביר בנ[יו למלך...". המילה "מלך" היא השלמה, אך ב"להעביר" הקריאה בטוחה ואף קריאת "משכבי אשה" בשורה שלפניה מובטחת. קרוב להניח כי הפירוש שהיה מקובל בין אנשי כת קומראן הביא לידי כך שחכמים בימי הבית, שלחמו במינים פורשים אלו, לא הסכימו שפירושם יתקבל בישראל וייקרא כתרגום הכתוב. אך רבי ישמעאל חי ופעל בדור השני של חכמי יבנה, שעה שהאיסיים נעלמו, ולא התנגד לפירוש זה. המשנה שערכה את סדרי בית הכנסת שיקעה במשנתנו הלכה עתיקה זו. דעתו של רבי ישמעאל רווחה ומצויה במדרשי התנאים, בתלמודים ובתרגום יונתן, ואף הגיעה לתרגום הסורי.

15כל הנושא של בעילת ארמית היה רגיש. עדות לכך יש במשנה על קנאים הפוגעים בבועל הארמית, ובתלמודים חכמים מסתייגים מקנאים אלו. הדרשה בתרגום עצמה אינה חריגה ואינה מחייבת עונש מוות, אך חכמים מתנגדים לכל הגישה הכיתתית ולכן מרחיקים פירוש שהוא כשלעצמו לגיטימי. דבי רבי ישמעאל סוברים אחרת; הם מקבלים את הדרשה, אם כי אין רמז לכך שהם מחייבים את הבועל ארמית עונש מוות.