משנת ארץ ישראל על משנה נזיר א:ב

1כאמור, משנה ב ממשיכה ברשימת טיפוסי הביטוי לנדר נזירות שהם בבחינת כינויים.

26. "הרי אני" או "הריני" בצירוף חוקי נזירות: הרי אני מן החרצנים ומן הזוגים ומן התיגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דיקדוקי נזירות עליו – לירושלמי "כיני מתניתא", כלומר תיקון נוסח או פרשנות: "כיני מתניתא או מן החרצנין או מן הזגין או מתגלחת או מטומאה, אם אמר בכולן נזיר. כרבי יהודה עד שיזכיר ווים, ברם רבי מאיר אפילו לא הזכיר ווין" (נא ע"ב). 27 דיון דומה מצינו גם בירושלמי לפ"ד מ"א: “ ‘ואני ואני' – מאן תנא ווים? רבי יודה, ברם כרבי מאיר ‘אני אני' מתניתא שהיו כולהם כדי דיבורו שלראשון" (נג ע"א). כמו כן מצינו דיון על משמעות וי"ו החיבור בלשון הנדר במ"ג להלן. אם כן שתי דעות הן, האחת שהנודר צריך לומר במפורש שהוא נזיר מכל האיסורים הללו ואילו רבי מאיר מסתפק בכך שיזכיר איסור אחד. ה"כיני מתניתא" קובע שמשנתנו היא כנוסחת רבי מאיר, ואילו הנוסח שלפנינו הוא עמדת רבי יהודה.

3המחלוקת איננה מחלוקת נוסחאות אלא מחלוקת מהותית. מבחינה לשונית הוי"ו איננה דווקא וי"ו החיבור והיא יכולה להיות גם וי"ו החילוק (כדעת רבי מאיר). התנאים בני דור אושא חולקים, אפוא, במשמעות הניסוח של המשנה הקדומה.

4הבבלי מזהה את משנתנו כעמדת רבי שמעון: "דתניא רבי שמעון אומר אינו חייב עד שידור מכולם" לעומת עמדת חכמים ש"אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר" (ג ע"ב). הבבלי מקבל, אפוא, את הנוסח של משנתנו. שתי המסורות האמוראיות מכירות, אפוא, במסורת תנאים ביחס לכינויי נזירות הכוללים את איסורי הנזיר, כשם שהן מכירות במחלוקת בנושא זה. נוסח קרוב, אם כי בלשון חיובית, מצינו גם בפ"ב מ"ד: "הריני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למתים". 28 וראו דיוננו להלן.

57.

6הרי אני כ... ככינוי לנזירות. "הריני נזיר כשעות יום, כחדשי שנה, הרי זה נזיר שתים עשרה. כימות השבת, כשני שבוע, וכשמטי יובל, הרי זה נזיר שבע. הריני נזיר כימי החמה, נזיר שלש מאות וששים וחמש נזריות, כמניין ימות החמה. כימות הלבנה, כמניין ימות הלבנה, נזיר שלש מאות חמשים וארבע נזריות, כמניין ימות הלבנה... רבי יהודה אומר: אמר הריני נזיר כהלקטי קיץ וכשבילי שמטה..." (תוספתא פ"א ה"ג), ביטויים ציוריים להתחייבות לנזירות קצרה או ארוכה. 29 כינויים אלה שייכים כמובן לדיון במשניות ג ו־ד שבהן נידונות נזירויות מרובות ואורך זמן. כך גם ההשוואה עם נזיר אחר, "כזה" (3), ובהמשך משנתנו:

7הרי אני נזיר כשמשון – במידה מסוימת כינוי זה דומה לכינוי "הריני כזה". הנודר שואב את השראתו מדוגמאות במציאות או מדוגמאות בהווייתו הדתית או הספרותית. אבל בתוספתא: "כשם שכנויי נזירות כנזירות כך כנויי שמשון כשמשון. רבי יהודה אומר נזיר שמשון מטמא למתים, ששמשון עצמו ניטמא למתים. רבי שמעון אומר האומר הריני כשמשון לא אמר כלום שלא יצתה נזירות מפיו עליו" (פ"א ה"ה). אם כן, שלוש דעות הן: תנא קמא סבור ש"שמשון" הוא כינוי לגיטימי לנזיר, לפי רבי יהודה הוא חצי נזיר כמו שמשון המקראי, ומשמו של רבי שמעון מצינו הסתייגות עקרונית מתופעת נזירות שמשון: "רבי שמעון אומר: אמר כשמשון – לא אמר כלום. שלא חלה נזירותו מפיו עליו. מאי טעמא? 'כפי נזרו' (במדבר ו', כא) 30 נוסח המסורה: כפי “נזרו". בתרגום השבעים “כפי נדרו", ונראה שלפנינו עדות לחילוף נוסח קדמון שתרגום השבעים והדרשן שותפים לו. את שנזירותו חלה מפיו עליו. יצא נזירות שמשון שלא חלה מפיו עליו אלא מפי הדיבר. מאי טעמא? 'כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן' (שופטים י"ג, ה-ז)" (ירושלמי נא ע"ב-ע"ג), ובלשון הבבלי: "רבי שמעון האמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם" (ד ע"ב). לדעתו נזירות שמשון היא עניין חד־פעמי שלא ניתן לחקותו בבחירה או בהכרזה. מן הראוי לומר שהטיעון "שלא יצאה מפיו נזירות" הוא קשה, הרי הוא נכון גם לגבי כל הכינויים האחרים. כך אם נפרש ש"עליו" הוא הדובר במשנה. אבל אפשר שהכוונה ב"עליו" היא לשמשון ההיסטורי. פירוש הטיעון הוא שהנזירות לא יצאה מפיו של שמשון כלל, אלא אביו הדירו, והנזירות הוטלה עליו בידי מלאך. אלא ששוב אין זו מה"לשונות שביררו להן ראשונים" (תלמוד ירושלמי נא ע"א). כך או כך רבי שמעון מבין ש"שמשון" הוא מילה שאין משמעותה "נזירות" שהרי שמשון הוא גיבור מקראי שיש לו תכונות שונות (ונזירות היא רק אחת מהן). יתר התנאים, כמו משנתנו סוברים ש"שמשון" הוא שם מקובל (לשון בני אדם) לנזירות.

8שמשון ונזירותו המקראית משמשים כינוי יסוד לסדרה ארוכה של ביטויים חלופיים השואבים את השראתם ממנו.

9כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעיקר דלתות עזה וכמי שניקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון – הירושלמי מוסיף ברוח סעיף 2 במ"א עוד כינויי שמשון משמו של אבינא: "שמשוך שמשור שמשוץ" (נא ע"ב). אבל הבבלי מבין את הביטויים השונים כאילו הם נדר אחד, שכל משפט בו מסביר את המשפט הקודם, ורק מי שנדר בכולם הרי הוא נזיר (בבלי ד ע"א), בדומה להצעתו בסעיף הקודם.

10במהותה של נזירות שמשון נדון בהמשך המשנה.

11טיפוסי הכינויים שמנינו ומעמדם כמחייבים נזירות מגובשים כבר במחלוקת בית הלל ובית שמאי בתוספתא: "בית שמיי אומרים: כנויי כנויין אסורין, ובית הלל אומרים: כנויי כנויין מותרין" (פ"א ה"א). אליבא דבית שמאי כל הביטויים, מקובלים יותר או רמוזים יותר, כולם מחייבים נזירות. לעומת זאת בית הלל מצמצמים את מרחב חלות הנזירות לביטויים שגורים יותר ולא לכינוייהם. ייתכן שמחלוקת זאת משקפת הסתייגות של בית הלל מן הנזירות בכלל, אך ייתכן שהמחלוקת משקפת גם את השאלה שמעלה הירושלמי בבואו לדון בנזירות. כלומר, האם הביטוי כולל בתוכו כוונה אמִתית לנזירות, ואזי הביטוי כשלעצמו אינו מעלה ואינו מוריד. לכאורה בית שמאי מניחים שברגע שאדם מוציא מפיו מילה המרמזת על נזירות הרי שבכוונתו אכן לנדר נזירות, וכוונתו חשובה מכל הכינויים כולם. ברוח זו שנינו שאמוראים מוסיפים כינויים.

12אם באנו לטעון שהביטויים הנשנים או נזכרים במסורות השונות משקפים את המגמה השלטת בציבור, וזו חזקה מכל דיון פילוסופי או תאולוגי, אזי בית שמאי משקפים את המגמה הראשונית הזאת ואילו בית הלל משקפים את העולם הלמדני, התובע משמעות למילים הנאמרות, ואולי גם משקף את ההתארגנות של חכמים מול התופעה העממית. מגמות אלו תתחזקנה בדורות האמוראיים, אך אולי ניתן לזהותן כבר במחלוקת הבתים. במחלוקת בית שמאי ובית הלל נרחיב במבוא למסכת קידושין.

13מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון – המשנה מונה, אפוא, שלושה טיפוסי נזירות: נזיר, נזיר שמשון ונזיר עולם, ובאה למנות את ההבדלים במצוותם. נזיר עולם יתבאר להלן במ"ד, ואילו במשנתנו מתברר שנזיר שונה מאוד משני טיפוסי הנזירות האחרים.

14נזיר עולם היכביד את שערו ומיקל בתער מביא שלוש בהמות ואם ניטמא אינו מביא קורבן טומאה נזיר שמשון הכביד שערו אינו מקל ואם נטמא אינו מביא קורבן טומאה – נערוך טבלה משווה בין טיפוסי הנזירות. המשנה קובעת שנזיר שמשון אינו מביא קרבן, אך משאירה בעמימות את השאלה האם הוא חייב לשמור על טהרה. לעיל ראינו בתוספתא את עמדתו של רבי יהודה שמותר לו להיטמא למתים, אך הירושלמי מציע שאסור לו להיטמא למתים: "לא אמר אלא אינו מביא קרבן טומאה, הא ללקות לוקה". כן מובאת שם ההצעה: "מתניתא דרבי יודה דתני בשם ר' יודה נזיר שמשון מטמא למתים שכן היה שמשון עצמו מיטמא למתים" (נא ע"ב), ולדעתו זו עמדת רבי יהודה בתוספתא שציטטנו לעיל. אם כן בירושלמי שתי עמדות מנוגדות לביאור דברי רבי יהודה בתוספתא. הבבלי מסיק שהוא אינו נטמא למתים, אף שאם נטמא אינו מביא קרבן (ד ע"ב). ייתכן גם שתנא קמא ורבי יהודה אינם חולקים אלא כל אחד דיבר על מאפיין אחר של נזירות שמשון, ואף תנא לא מנה את כל המאפיינים שלו, פירוש כזה אפשרי אך הוא בניגוד לשני התלמודים.

15אִזכור נזירות שמשון בא כהמשך הדיון באומר הריני כ"שמשון". אבל מסתבר שלא הכול גרסו את המשפטים הללו במשנה. כן שנינו: "אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא... אמר הריני נזיר שמשון, מאי? אמר ליה: נזיר שמשון לא תניא. אמר ליה: והאמר רב אדא בר אהבה, תניא: נזיר שמשון! אמר ליה: אי תניא תניא" (נדרים יט ע"ב). אם כן, לפי רבא אין גורסים נזירות שמשון כלל, והמשנה היא כעמדת רבי שמעון שאין נזירות כזאת. כך רק לפי רש"י שם אבל הרבה מפרשים (תוס', ר"נ, רא"ש ועוד) סבורים שיש לפרש בדרך אחרת: הכול מסכימים שיש נזירות שמשון, אלא כוונת רבא הייתה שלעניין הספק שנזכר שם לא דיבר ר' יהודה בנזיר שמשון אלא בנזיר סתם. ולכן הביאו ראיה מברייתא מפורשת שהביא רב אדא בר אהבה שר' יהודה אמר דברים אלה גם במי שנזר נזירות שמשון. אבל רב הונא "מזכיר" לו שמשפט זה שנוי במשנה ורבא מאשר את הנוסח בעל כורחו, בבחינת "אם כתוב, כתוב!". 31 דיון אמוראי זה מעיד לכאורה שהמשנה לא הייתה כתובה לפני האמוראים, או לפחות שמשנת נזיר לא עמדה לפני רבא. כידוע בבבל לא למדו מסכת נזיר, וזה ביטוי קיצוני למצב זה. ברם, ייתכן שהוויכוח היה על גרסאות שונות במשנה, וראו דיוננו הקצר במבוא על כתיבת המשנה. הביטוי מופיע בארבע עשרה סוגיות (בנוסח הדפוס), ובדרך כלל הוויכוח הוא על נוסח הברייתא.

16האם נזירות שמשון היא נזירות קיימת, או דיון תאורטי בדמותו המקראית של שמשון. כאמור רבי שמעון אומר שאין כלל נזירות שמשון, והוא כבר בוודאי לא הכיר נזירים כאלה, אבל עדיין ניתן לטעון שבעבר (בזמן הבית) היו נזירים מסוג זה. הרעיון שנזירות שמשון איננה ככל נזירות עולם, איננו במקרא, ואין לו כל מקור ספרותי. הדרך היחידה שרעיון כזה יכול היה להגיח לעולם היא אם תהפוכות ההיסטוריה היהודית יצרו אותו למעשה, אולי אפילו שלא ברצון חכמים או לא ביוזמתם (להלן נראה גם התנגדות לרעיון). לפיכך לדעתנו ברור ששני התנאים (תנא קמא במשנתנו ורבי יהודה) מכירים טיפוס הנקרא נזיר שמשון. זה טיפוס היסטורי מוגדר שהם זוכרים את קיומו, ויודעים שהוא איננו נזיר רגיל. המחלוקת (אם אכן יש מחלוקת) היא על טיבו המדויק. מן הסתם זה זכרון ריאלי ששיני הזמן נגסו בו ועמעמו אותו.

17בספרי זוטא, בירושלמי ובמדרש רבה מובאת דרשה נגד נזירות שמשון: " 'וזאת תורת הנזיר', תורה אחת לכל הנזירים שיביא קרבן טומאה. יכול אף בבמה? תלמוד לומר 'זאת'. ומניין אתה מרבה הנזיר [נזירות עולם תלמוד לומר 'תורת' יכול שאת מרבה הנזיר] נזירות שמשון? ת"ל זאת" (ספרי זוטא ו' יג, מהד' הורוויץ עמ' 244; ירושלמי נא ע"ב; במדבר רבה פרשה י יז). אם כן לדעת הדרשן אין מושג הלכתי של נזירות שמשון. הדרשן יודע ש"נזירות שמשון" איננה נזירות רגילה ומתנגד לה. הוא מן הסתם איננו שולל את המידע שבתנ"ך (ששמשון היה נזיר, או מכונה נזיר). הווה אומר שלדעתו בימינו אלו אין לנדור נזירות שמשון. הדרשן מקבל את אחת הדעות התאוריות שהוזכרו לעיל, לפיהם נזירות שמשון אינה סתם נזירות עולם (כנראה לדעתו נזיר שמשון מיטמא למתים), אך נזירות כזאת אסור שתהיה, זו איננה תורת הנזיר. לפי הלכתו אין נזירות שמשון, יש רק נזירות אחת, עם גוון שונה במקצת של נזירות עולם. לעומת זאת בעל במדבר רבה מוצא בכתוב המקראי בספר במדבר רמז לנזירות שמשון: "ללמדך שאין לך דבר כתוב בנביאים וכתובים שלא רמזו משה בתורה" (במדבר רבה פרשה י ו), כלומר שכללי סוג זה של נזירות הם חלק מצווי התורה ולא נוסדו בשלב מאוחר יותר. מהמדרש לא ברור מהו אותו רמז שאמור להיות בתורה.

18מסכת נזיר גם מסתיימת במדרש הרואה בשמשון סמל לנזירות (פ"ט מ"ה), אבל כנראה כל העיסוק בנושא הוא מקראי בלבד.

19טיפוסי נזירות