משנת ארץ ישראל על משנה נזיר א:ג

1בהמשך לדיון בכינויים ממשיכה המשנה לדון באורך הזמן המינימלי לנזירות, וייתכן שיש לראות ביחידה זו עוד לשון כינוי: הריני + יחידת זמן. למשנה מבנה מובהק. היא פותחת בכלל, חוזרת ומונה דוגמאות ללשונות נדרי נזיר ומסיימת בכלל נוסף. שני הכללים הנמנים אינם מתואמים ביניהם, ונדון בכך בהמשך.

2הכלל הראשון, סתם נזירות שלושים יום – המשנה קובעת ששלושים יום היא תקופת נזירות סתמית, אם לא נקב בזמן אחר. מהמקבילות עולה שזו גם התקופה המינימלית, כלומר שאם אמר שיהא נזיר לזמן קצר יותר היא תופסת לשלושים יום (להלן מ"ו, בבלי ז ע"א): "אם פחות משלשים יום נזיר שלשים יום". חודש ימים או שלושים יום הם תקופת נזירות מינימלית. 32 וכך גם ספרי במדבר פיסקא כה, מהד' הורוויץ עמ' 32; ספרי זוטא ו' ה, מהד' הורוויץ עמ' 241; הכלל חוזר ועולה בפ"ו מ"ג. כך גם משיח יוספוס לפי תומו: "שכך הוא המנהג לכל מי שסובל ממחלה או צרה אחרת להינזר מיין ולהימנע מלגלח שיער במשך שלושים יום לפני שמביאים קרבנות" (מלח' ב, פ"ט ו 1). בפרק התנאי המאורגן על בסיס טכני, "לא פחות... ועד עולם...", נכללת גם נזירות: "ואין בנזירות פחות משלשים יום, ומוסיפין עד עולם" (תוספתא ערכין פ"א הי"ב, עמ' 544). 33 הפרק מקביל ליחידה דומה במסכת ערכין פ"ב מ"ה-מ"ו. מכסת יסוד זו זוכה בספרות התנאית לכמה מדרשי הלכה: "ומנין לימי נזירות שהם שלשים יום? נאמר כאן (דברים ל"ד, ח) 'ימי' ונאמר להלן (במדבר ו', ד) 'ימי'. מה ימי האמור כאן (אבל משה) שלשים יום אף ימי האמור להלן שלשים יום" (ספרי דברים פיסקא שנז, מהד' פינקלשטיין עמ' 430); 34 בדומה לו על בסיס “ימים", ראו גם תנחומא בשלח יב, עמ' פח. " 'קדוש יהיה' (במדבר ו', ה) – מיכן אמרו סתם נזירות שלשים יום, מנין יהיה" (ספרי זוטא ו' ה, מהד' הורוויץ עמ' 241); 35 גימטריא במדרשי הלכה אינה שגרתית אך מצויה בספרות חכמים, וכבר בספרות תנאים. ל"ט מלקות מן התורה נלמדות מן הגימטריא של המילה "אחיך" (מחזור ויטרי סימן שמד, ואין לכך מקור קדום ידוע). כמו כן, ל"ט אבות מלאכה נלמדות מ"אלה הדברים" (שמות ל"ה, א): " 'אלה הדברים', 'דבר', 'דברי', 'דברים', מיכן לאבות ולתולדות. רבי חנינא דציפורין בשם רבי אבהו, אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה"א חמשה, 'דבר' חד ו'דברים' תריי, מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. רבנין דקיסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום, אל"ף חד, למ"ד תלתין, חי"ת תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת" (לא נמנעים חכמים מלדרוש ה, ח. כלומר זו גימטריה הבנויה על טשטוש האותיות הגרוניות) (ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, ט ע"ב). " 'ביום מלאת ימי נזרו' (במדבר ו', יג) – ראוי לגלח תגלחת טהרה ביום אחד ושלשים. ומניין שאם גלח ביום שלשים יצא? תלמוד לומר: 'ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו' " (ספרי זוטא ו' יג, מהד' הורוויץ עמ' 244), 36 בדרשות אלה וכדומות להן פותחים התלמודים את הדיון, ירושלמי נא ע"ג; בבלי ה ע"א, והבבלי הופך את הדרשות לחלק מפרטי הדיון ההלכתי. וכן מדרש משמו של רבי שמואל בר נחמן: "כנגד כ"ט פעמים שכתוב בתורה בפרשת נזיר 'נדר' 'נזיר' 'להזיר'. והא תלתין אינון, אמר רבי יוסי בירבי בון, אחר לחידושו יצא" (ירושלמי נא ע"ג; בבלי ה ע"א-ע"ב). התלמוד טוען, אפוא, שהמילים "נזר" ו"נדר" מופיעות שלושים פעם בפרשת נזיר, ושני התלמודים מסכימים שבעצם מדרשה זו ניתן להסיק רק שסתם נזירות עשרים ותשעה יום.

3התלמודים המדברים על עשרים ותשעה ימי נזירות אינם כוללים את היום האחרון שבו מביאים את הקרבנות. זהו תיקון של הדרשה המקורית, שנזירות היא שלושים יום (בבלי ה ע"א).

4להלן (פ"ג מ"א) : "מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ואם גלח ליום שלשים יצא " ניתן לסיים את הנזירות ביום העשרים ותשעה. אבל התלמודים למשנתנו הניחו שסתם נזירות היא עשרים ותשעה יום, ושזו משמעות המשפט "סתם נזירות שלושים יום" (פ"א מ"ג). יש לזכור ששלושים יום הם חודש, ולעתים בחודש עשרים ותשעה יום בלבד. התלמודים מהלכים בשיטה שאם גילח ביום השלושים יצא, ולמעשה אף משקפים מסורת שהמועד המתאים לגילוח הוא יום השלושים, לכתחילה ולא בדיעבד. 37 הבבלי (ה ע"א) היה ער לקשר בין שתי הקביעות. זו סטייה מעניינת מפשט המשנה. ניכר שהתלמודים עושים מאמץ להבין שהנזירות היא עשרים ותשעה יום בניגוד לפשט וכן המדרש משמו של רבי שמואל בר נחמן: "כנגד כ"ט פעמים שכתוב בתורה בפרשת נזיר 'נדר' 'נזיר' 'להזיר'. והא תלתין אינון? אמר רבי יוסי בירבי בון, אחר לחידושו יצא". ניכר שהשלב הראשון היה שהנזירות שלושים יום (שכן הפועל "נזר" מופיע שלושים פעם), ונדרש הסבר כיצד תוביל הדרשה לעשרים ותשעה יום. נראה שהמסורת ההלכתית שימרה את העדות על נוהג לגלח ביום השלושים עצמו, ואולי גם על מגמה לקצר את ימי הנזירות ולהפגין שיש לסיימה מוקדם ככל האפשר.

5להלן (פ"ג מ"ג) נראה שלדעת רבי אליעזר (אולי גם בית שמאי), נזירות מינימלית היא שבעה ימים. ולדעת רבי עקיבא יש נזירות לימים (להלן פירושנו למשנה ג), כלומר ניתן לנדור כל נדר שאדם חפץ בו. אבל אם נדר נזירות ללא הגבלת זמן, היא אכן שלושים יום.

6ברוח זו מדגימה המשנה כינויי נזירות הכוללים התייחסות לכמות אך בפועל אינם אלא נזירות בסיסית: אמר הרי אני נזיר אחת גדולה הרי אני נזיר אחת קטנה – כל יחידה, קטנה, גדולה או גדולה מאוד של נזירות, אינה אלא נזירות לשלושים יום, וזו לשון "אפילו" שבמשנתנו, אפילו מיכן ועד סוף העולם נזיר שלושים יום – אין ספק שזו לשון הפרזה, בדומה ללשונות הנמנות במ"ד בהמשך. הבבלי תמה על לשון זו בהקשר זה, שכן המשנה מערבת לשון מרחב זמן במרחב מקום: "אמאי? והא מכאן ועד סוף העולם קאמר", ונימוקו במ"ו בפרקנו: "תנן: הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני, אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני. פחות משלשים יום, נזיר שלשים יום. ואם לאו, נזיר כמנין הימים" (בבלי ז ע"א). כלומר, הוא מכמת את המרחב הגאוגרפי בימים. כפי שנראה בהמשך משנתנו ברייתא זו הולכת בשיטת רבי עקיבא והסיפא כאן, שיש נזירות לימים לאחר נזירות על בסיס של שלושים יום, ובלשונו "כמנין הימים". לשונות דומות מצינו בתוספתא: "מיכן ועד התהום, מן הארץ עד לרקיע" (פ"א ה"ד).

7לעומת זאת, אם אדם נוקט בלשון המציעה יותר מיחידה אחת הוא מתחייב לתוספת, לכן הריני יום אחד הריני נזיר שעה אחת הריני נזיר אחת ומחצה הרי זה נזיר שתים – בכתבי יד אחדים, רובם מטיב משני, 38 ר, דו, א, מדלנ, מרא. הנוסח "הריני נזיר ויום אחד" או "הריני נזיר ושעה אחת", הכולל את וי"ו החיבור בין היחידה הראשונה של שלושים יום והתוספת של יום או שעה, מחייב לפי פשוטה של משנה נזירות כפולה, ובדומה לה גם "אחת ומחצה". כך גם מסכם הירושלמי משמו של רב: "רב אמר: הריני נזיר ל' יום ויום אחד, נזיר שתים" (נא ע"ג). אלא שהסיפא במשנתנו חולקת על הדברים, והירושלמי מתייחס לכך ומיישב את המשנה גם לשיטת רב.

8הרי אני שלושים יום ושעה אחת נזיר שלושים ואחד יום – מן הדיון האמוראי מסתבר שהייתה מסורת של מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא במעמדם של ימי נזירות מעבר ליחידה הבסיסית הראשונה של שלושים יום: "לא נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבה על האומר הריני נזיר ל' יום ויום אחד שאינו נזיר אלא אחת. על מה נחלקו? על האומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום אחד. שרבי ישמעאל אמר נזיר שתים, ורבי עקיבה אמר נזיר אחת" (ירושלמי נא ע"ג). 39 המחלוקת גופה לא נשתמרה, אך היא מהדהדת בפירושיהם של האמוראים בירושלמי ובבבלי כאחד ומשרתת את ההבנה שהרישא והסיפא של משנתנו נמצאות חלוקות. כלומר, מעבר לשאלת נוסח הנדר גופו קיימת מחלוקת עקרונית בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל ביחס לנזירות מעבר לתקופת הנזירות הבסיסית. אפשר לפרש את המחלוקת בצורה מצומצמת. כלומר לכל הדעות ניתן לנדור לשלושים ואחת, או ארבעים ושניים ימים. אבל אם נדר בלשון "הריני נזיר ל יום ועוד יום אחד" רבי ישמעאל רואה בכך שני משפטים: א. הריני נזיר ל יום (וזו נזירות תיקנית) ב. הריני נזיר עוד נזירות שנייה של יום. מכיוון שאין נזירות לימים אחדים הרי שהוא נזיר שתי נזירויות מלאות. רבי עקיבא רואה בכל המשפט יחידה שלמה הריני נזיר שלושים יום ועוד יום, ומותר לנזור כך והוא נזיר 31 יום ויגלח ביום שלושים ושנים. זו פרשנות מצומצמת. אבל אפשר שרבי ישמעאל מביא תביעה נחרצת יותר. אין מחלוקת על טיב הלשון, הנזירות היא משפט אחד ארוך כפי שפורשה על ידי רבי עקיבא. אך לדעת רבי ישמעאל נזירות היא ביחידות של שלושים יום לפחות. וכל קבלה לשלושים ואחד יום משמעה שישים יום לפחות, או בניסוח משפטי, לדעת רבי עקיבא יש נזירות לימים, לאחר תקופת המינימום של שלושים יום (להלן מ"ו). ולדעת רבי ישמעאל אין נזירות לימים, אלא רק ביחידות של שלושים יום. אין ראיה לפרשנות המרחיבה שייחסנו לרבי ישמעאל אך היא אפשרית. על דרך השערה נוספת ניתן אף להציע שבברייתא הראשונית שהציעה את המחלוקת (ולא השתמרה) הוצגה המחלוקת העקרונית. ברייתא ראשונית זו היא משוערת ומשוחזרת. בירושלמי כבר הברייתא מפרשת את המחלוקת כעניין של בירור נוסח ולא כעניין עקרוני. כך גם הבבלי מפרש שהמחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא היא על הסגנון ("על לשון יתירה – ז ע"א). ועם כל זאת עצם הניסוח "לא נחלקו" מלמד שלפני התנא עמד ניסוח כללי יותר, שלא נשמר שאותו צריך היה לפרש. אנו מציעים כהשערה שניסוח זה היה מרחיב יותר ועקרוני יותר.

9וכך לשון הסיפא במשנתנו, נזיר שלושים ואחד יום – גודל התוספת לנזירות הבסיסית מתארגן לפי יחידות של ימים ולא של שלושים יום, והמשנה גם מוסיפה את הכלל שאין נזירות שעות 40 בקטע גניזה 25, וכן תוקן בכתב יד מרא - “לשעות". – לפי הפירוש השני שהצענו לעיל הכלל חל רק לשיטת רבי עקיבא. לשיטת רבי ישמעאל הצענו כאמור אפשרות לפרשנות אחרת.

10לסיכום מבנה המשנה:

111. כלל א מקובל על רבי ישמעאל ורבי עקיבא ככלל בסיס, אך אליבא דרבי ישמעאל חל על מבנה הנזירות כולו.

122. דוגמאות שונות לבחינת המחלוקת.

133. כלל ב לשיטת רבי ישמעאל בלבד (הסבור ש"ועוד" הוא נזירות חדשה).

14בתוספתא (פ"א ה"ב) מובאים שלושה טיפוסי כינויים אחרים העוסקים ברצף של יחידות נזירות: (1) לשון רבים: "האומר נזירות 41 כ"י וינה, ערפורט: נזירויות. רבן שמעון בן גמליאל אומר הרי זה נזירות שתים"; (2) מיליות תוספת מעבר לוי"ו החיבור שבמשנה: "הריני נזיר ואחת, הרי זה נזיר שתים, ועוד – הרי שלש, אחת ועוד ושוב – הרי זה נזיר ארבע" (שם). אותה התחבטות בין צורות חיבור מצינו בדברי המאירי בשם גאונים: "לא שנו אלא שלושים ושעה אחת, אבל אמר ל' יום ושעה אחת, הרי זה נזיר שתים" (חידושי המאירי ז ע"ב). (3) לשון יוונית: "סימכוס אומר: הריני נזיר טטרגון – הרי זה נזיר ארבע. דיגין – הרי שלש. דריגון – הרי שתים" (תוספתא שם), ובלשון הבבלי: "סומכוס אומר: הן – אחת, דיגון – שתים, טריגון – שלש, טטרגון – ארבע, פונטיגון – חמש" (ח ע"ב). 42 לבבלי ברייתא נוספת לשימוש במספרים יווניים במסגרת הלכתית של נגעים וטומאה. כל התוספות משקפות את הכלל הראשון במשנה. יחידה כוללת מספר ימים מוגדר אחד – שלושים יום, וכולן לשיטת רבי ישמעאל, ועם זאת הן גם משקפות לשונות עממיות של ביטויי נדר הנזירות. כפי שראינו במשנה ב, לתוספתא לשונות שונות של שנות נזירות ארוכות, שבע, שתים עשרה ושלושים שנה (תוספתא פ"א ה"ג). כך גם עולה מסיפורה של הלני המלכה (להלן פ"ג מ"ו), וכן גם מן הדיון על נוסח הלשון שמצינו בתוספתא במחלוקת רבי ותנא קמא: "הריני נזיר כימי החמה – נזיר שלש מאות וששים וחמש נזריות, כמניין ימות החמה. כימות הלבנה, כמניין ימות הלבנה – נזיר שלש מאות חמשים וארבע נזריות, כמניין ימות הלבנה. רבי אומר: עד שיאמר הריני נזיר 43 רבי אומר – הריני נזיר חסר בכ"י ערפורט, כלומר אין זו עמדת רבי. נזיריות כימות החמה, כמניין ימות החמה, כימות לבנה, כמניין ימות לבנה" (פ"א ה"ג). הדגש מצוי בכוונה המפורשת למספר רב של נזירויות. אפשר שהדברים משקפים את הנכונות לנזירות לאורך תקופה ממושכת, ואילו דיוני התנאים דווקא מנסים לרסן מגמה זו ולהפכה לחלק מאורח חיים "נורמלי". 44 בהמשך תעסוק המשנה בנזירויות מרובות ובנזירות בסיס. ראו פ"ב מ"י; פ"ג מ"א-מ"ה.