משנת ארץ ישראל על משנה נזיר א:ד
משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nazir 1:4
Open in the reader →1הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם – אלו כינויים לאורכה של תקופת הנזירות. בדומה ל"עד סוף העולם" לשונות נדר אלו מופרזות, ובצדק קושר הבבלי את משנתנו עם שתי משניות נוספות בפרק העוסקות בלשון נדר המציין כמות גדולה של ימי נזירות (ח ע"א). כלומר, האדם הנודר חושב על נזירות ארוכת טווח במונחים של תפיסה אפוקליפטית ונוקט בכמויות חסרות מדד, וכאמור, התוספתא מוסיפה על כך לשונות נוספות ואורכי זמן גדולים (פ"א ה"ג-ה"ד), אך גם כאן מוסיפה המשנה מדד ממתן.
2ומגלח אחת לשלושים יום – אמנם הוא נזיר עולם, אך שׂערו אינו גדל פרע ללא גבול. מן הסתם כל נזיר עולם מגלח, לדעת תנא קמא, אחת לשלושים יום.
3רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלושים יום – כאמור במשנה ב נזיר עולם שהכביד שׂערו מקל בתער, כלומר אינו מגלח אלא מקצץ מעט בשׂערו. במקורות מקבילים במקום מיקל בתער (מקל בתער) - מגלח. כגון תוספתא פ"א ה"ג: "הריני נזיר כהלקטי קיץ וכשבילי שמטה הרי זה נזיר לעולם. (איור 3).
4ומגלח אחד לשלשים יום כמלוא חבית וממלוא הקופה הרי זה נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום עד שיאמר להו לכך". וכן הירושלמי אינו מבחין: "ר' ירמיה משום ר' אימי דברי ר' נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש... ". קשה להכריע האם יש בנושא מחלוקת (מיקל בתער או מגלח) או שהיינו הך (איור 4). אם כן התנאים נחלקים האם נזיר עולם מגלח פעם בחודש או פעם בשנה. ובנוסף יש ביניהם מחלוקת על לשונות הנדר. תנא קמא מדבר על לשון "הריני נזיר" ורבי על לשון "הרי עלי נזירות" למשמעותה של המחלוקת השנייה נחזור להלן.
5התוספתא חוזרת על משנתנו אך מוסיפה נימוק לדברי המחלוקת: "רבי אומר: אין זה מגלח אחד לשלשים יום, שאין זה נזיר עולם" (פ"א ה"ד). לעומת זאת בכ"י ערפורט: "רבי אומר: אין זה מגלח אחד לשלשים יום, שזה נזיר לעולם". לפי נוסח כתב יד וינה גם רבי מסכים שנזיר עולם מגלח אחת לשלושים יום (בניגוד לירושלמי), אבל מי שנדר בלשון זו ("כשער ראשי" או "כעפר הארץ") איננו נזיר עולם, הוא אינו מגלח לשלושים יום, אך גם אינו נזיר עולם. המשפט נראה קטוע אבל הוא מובן לאור המקבילות להלן, שלדעת רבי נזיר עולם מגלח אחת לשנים עשר חודש (כפי שמביא הירושלמי משמו וכן בתוספתא סוטה פ"ג הט"ז: "ר' יהודה הנשיא אומר אבשלום נזיר עולם היה ואחד לשנים עשר חדש היה מגלח, שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם וגו' כי נדר נדר עבדך וגו' "). אבל האדם הנזכר במשנתנו, המגלח אחת לשלושים יום, אינו נזיר עולם, וזה פירוש דברי רבי: אין זה (ה)מגלח אחת לשלושים יום, אין זה נזיר עולם. במכילתא מובאת עמדה כזאת במפורש: "וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו'... רבי יהודה אומר נזיר עולם היה והיה מגלח לשנים עשר חדש" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח שירה ב, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 123). אם כן, נזיר עולם מגלח פעם בשנה. בירושלמי מיוחסת עמדה זו לרבי: "דברי רבי נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חודש, דברי חכמים פעמים שהוא מגלח אחת לל' יום, פעמים שהוא מגלח אחת לי"ב חודש" (נא ע"ב). חכמים סבורים, כנראה, שאם הכביד שׂערו מקל בתער, אך גם נותנים לכך קצבה – אחת לשלושים או אחת לשנה, אך לא כל פעם שהוא חש בקושי (כלומר, לפי חכמים גם נזיר עולם "פעמים שהוא מגלח אחת לל' יום", ואחת מאותן פעמים היא המשנה שלנו).
6אם כן, סדרת עמדות לפנינו, שתיים מהן במשנתנו, והן:
71. נזיר עולם מגלח אחת לשלושים יום (תנא קמא);
82. הנזיר שעליו מדובר במשנה אינו מגלח לעולם 45 וכן ספרי במדבר פיסקא כה, עמ' 31; פיסקא כז, מהד' הורוויץ עמ' 34. (רבי);
93. נזיר עולם אינו מגלח לעולם (רבי לפי כתב יד ערפורט);
104. נזיר עולם מגלח כאשר "הכביד שערו מקל בתער" (לעיל משנה ב);
115. נזיר עולם מגלח אחת לשנה (רבי יהודה או רבי);
126. נזיר עולם מגלח או אחת לשלושים יום או אחת לשנה, ואולי זו פרשנות לעמדה 3.
13כבר עסקנו במשניות הקודמות בתפקידו הבולט של השׂער בפרשת נזיר ומקומו בחברה. מעבר לשאלה ההלכתית, ברור שנזיר בעל שׂער ארוך בולט בחברה ונזיר בעל שׂער קצוץ נבלע ואיננו בולט, ואפילו בבואו למקדש איננו מעורר תשומת לב. המחלוקת משקפת, אפוא, את המגמה הממעטת בדמות הבולטת של הנזיר בחברה לעומת זו המדגישה אותה. משנה ב מנתה כסיבה "הכביד ראשו", וספק אם יש להבינה כנוחות, כי שלושים יום עדיין אינם מהווים הכבדה יתרה. אך בחברה מגולחת, שׂער מגודל במשך שלושים יום יוצר פער ניכר בין הנזיר לשאר אדם.
14רבי היה עורך המשנה, ובדרך כלל אין הוא מופיע במשנה עצמה. יתר על כן, בדרך כלל מי שמביא את שם החכם הם תלמידיו, אבל החכם עצמו שונה את דעתו בסתם. רבי ערך את המשנה וליקט לשם כך מקורות שונים, ובאופן טבעי הוא עצמו אינו נזכר בה. עם זאת לעתים רחוקות נזכר רבי עצמו במשנה, ובדרך כלל יש חילופי נוסח המציינים שמו של חכם אחר, ובדרך כלל "רבי מאיר". כך, למשל, בסוטה פ"ג מ"ה במשנה נאמר "רבי אומר" ואילו בציטוט המשנה בתנחומא נאמר "רבי מאיר", אבל ביתר עדי הנוסח "רבי", וכן הוא במקומות מספר במשנה. 46 כגון מעשרות פ"ה מ"ה, ששם בכתב יד קופמן “רבי מאיר" ובשאר עדי הנוסח “רבי". ראו אפשטיין, מבואות, עמ' 196-194. כמו כן נדרים פ"ג מי"א, ששם דברי רבי הם ברייתא שחדרה מהתלמוד, ודוגמאות נוספות. במקרה שבמשנת סוטה הנוסחה "רבי" בטוחה למדי. מכל מקום, אף שהיה עורך המשנה לא תמיד הכליל רבי את עמדותיו, זאת משום שלא ראה במשנה ספר פסקים אלא ליקוט הלכות. במקרה זה בכל עדי הנוסח כתוב "רבי".
15ההגדרה המחודשת של הרשות לגלח, או של הגדרת נזיר עולם, חוזרת ומעלה את שאלת הדיוק הלשוני בלשון הנדר.
16ואיזה הוא שהוא מגלח אחת לשלושים יום האומר הרי עליי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים – "הרי עלי" כלשון נדר נזירות נמנה במ"א (4), אך ספק אם הוא שונה במהותו מן הביטוי "הריני נזיר כ...". הדיוק בלשון מצטרף ללשונות שמונה התוספתא: "רבי יהודה אומר: אמר הריני נזיר כהלקטי קיץ, וכשבילי שמטה 47 צריך להיות “שבולי חיטה בשמיטה", כמספר השיבולים הרב הצומח בשנת שמיטה. אך אפשר לפרנס גם את הנוסח הקיים. – הרי זה נזיר לעולם, ומגלח אחד לשלשים יום. כמלוא חבית, וממלוא הקופה – הרי זה נזיר לעולם, ומגלח אחד לשלשים יום, עד שיאמר להו לכך (נתכוונתי)" (פ"א ה"ג). הלשון חייבת לתת ביטוי לרצון להיות נזיר לעולם. כך גם עולה מן הדיוק "הריני נזיר כל ימי, הריני נזיר לעולם – הרי זה נזיר עולם. 48 “עולם" חסר בירושלמי נא ע"ג. הבבלי כתוספתא – “נזיר עולם". ייתכן שלירושלמי מסורת שונה המצמצמת את נזירות העולם. מאה שנה או מאתים שנה – אין זה נזיר עולם" (תוספתא פ"א ה"ד; ירושלמי פ"א ה"ד, נא ע"ג). השלם, המלא או התמידי (קיץ או שמיטה) מהווים כינוי לרצון ל"חדא נזירות אריכתא" (רש"י לנזיר ח ע"ב ד"ה "אפילו מאה שנה אין זה נזיר עולם"), וזו היא נזירות עולם. כל ביטוי ממתן או מגביל הופך את הנזירות לנזירות סתם, כלומר של שלושים יום. 49 בבבלי (ז ע"א, ח ע"ב) מובאת ברייתא המבחינה בין “נזיר לעולם" לבין “נזיר עולם". הבחנה זו אינה קיימת בספרות התנאית, ולדעת התוספתא (פ"א ה"ד) שני המונחים זהים.
17הביטוי "נזיר עולם" וההלכות המיוחדות לו אינן במקרא. גם ההגדרה של נזיר לזמן קצוב איננה מפורשת במקרא אלא ברמז. זהו, אפוא, פיתוח של חכמים, או של החברה היהודית, שטבעה את המונח וקבעה לו הלכות מקלות יותר. עצם החידוש מוכיח על חיותו של מוסד הנזירות. יש להניח שמוסד נזירות העולם נהג הלכה למעשה בימי בית שני, אם כי אין לנו עדויות לכך. בספרות הלא־רבנית אין כלל עיסוק במשך הזמן של הנזירות. התורה מדברת על "כל ימי נזרו" (במדבר ו', ד) ועל "ימי נדר נזרו" (שם ה) ועל "ביום מלֹאת ימי נזרו" (שם יג), אבל לא נאמר שהוא צריך מראש לקצוב את תקופת נזרו, וכאמור גם אין רמז לאפשרות של נזירות שאיננה קצובה. פרשנות חז"ל (לעיל) שאבשלום היה נזיר עולם, איננה אלא דרשה.