משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ב:ז

1משניות ז-י עוסקות באחת הסיבות לנזירות – תקווה לבן זכר או לילד, ויש לראותן כיחידה אחת: לשון הנדר הבסיסית (מ"ז), ספקות בלשון הנדר (מ"ח) ונדרים כפולים ומשולשים (מ"ט-מ"י).

2הריני נזיר כשיהא לי בן נולד לו בן הרי זה נזיר בת טומטום ואנדריגינס אינו נזיר – הציפייה לבן שונה במהותה מציפייה לצאצא, וההבחנה הברורה בין בן לכל ילד אחר שאינו בן, כלומר בת, טומטום או אנדרוגינוס, מהווים את הבסיס להבדל ההלכתי בין שני חלקי המשנה.

3אם אמר כשאראה 64 רק בדפוס וילנא “כשיהיה לי ולד". לי ולד אפילו נולד לו בת וטומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר – המקרה שבמשנה הוא כמובן דוגמה, והדין נשאר גם אם הנדר הפוך (“שתיוולד לי בת"). עם זאת, המשנה מדברת בהווה ומשקפת את סדר העדיפות הרגיל שנהג אז בחברה. המחקר הפמיניסטי מרבה לעסוק בשאלה זו, ורואה בהעדפת הבנים שאלת יסוד בהשקפתם החברתית של סופרי המאות הראשונות וחכמיהן. 65 ארצ'ר, יקר מפנינים מכרה, עמ' 28-17. עיקר עיסוקה במקורות מקראיים ובתר־מקראיים.

4כך גם מתברר מן המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי במצוות "פרו ורבו". לדעת בית שמאי אדם יוצא ידי חובת מצווה בשני זכרים (יבמות פ"ו מ"ו). בית שמאי מבינים, כמובן, שכדי שייוולדו שני זכרים יש להניח שתיוולדנה גם בנות, או לפחות בת אחת. אך הם אינם מתחשבים כלל בבנות ומונים בנים בלבד. 66 ראו פירושנו שם. אמנם בית הלל חלוקים עליהם, אך עמדה זו משקפת מן הסתם התייחסות מקובלת בחברה, או לפחות בחלקה. ואכן, ניתן לרכז לא מעט מקורות המדגישים את חשיבותו של הבן ואת ההעדפה לבנים זכרים. לידת בן זכר ושחרור מעבדות מוצגות לפי תומן כשיא של שמחה אישית: "וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות ואינו שמח?" (מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא פרשה ה, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 16-15), ובנים זכרים הם השכר הרב ביותר. הנימוק לכך בהלכה הוא "שמרבין תורה ומצות בישראל ומושיעין את ישראל בעת צרתם". 67 בתלמוד הבבלי מובאת סדרה ארוכה של “הנהגות" המזכות אדם בבנים זכרים: “דאמר רבי חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, שנאמר ‘וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים' (תהלים י"ז, יד)" (ברכות ה ע"ב), או “כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה – הויין לו בנים זכרים, דכתיב: ‘להבדיל בין הטמא ובין הטהור' (ויקרא י"א, מז), וסמיך ליה: ‘אשה כי תזריע וילדה זכר' (ויקרא י"ב, ב)" (שבועות יח ע"ב), ולאותם הפסוקים: “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות – הויין לו בנים זכרים, דכתיב: ‘להבדיל בין הקדש ובין החול' (ויקרא י', י), וכתיב התם: ‘להבדיל בין הטמא ובין הטהור' (ויקרא יא מז), וסמיך ליה: ‘אשה כי תזריע' (ויקרא י"ב, ב)" (שם), וכן: “אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש – הויין לו בנים זכרים, שנאמר: ‘והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא י"א, מד), וסמיך ליה: ‘אשה כי תזריע' (ויקרא י"ב, ב)" (שם); ובסגנון שונה במקצת: “מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו" (נדה ע ע"ב). "והנושא (אשה) לשם שמים, עליו הכתוב אומר: 'ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך' (דברים כ"ח, ו), 'ברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה' (שם כ"ח, ג), ולא עוד אלא שמוציאין ממנו בנים זכרים, שמרבין תורה ומצות בישראל ומושיעין את ישראל בעת צרתם" (אליהו זוטא, פרשה טז, עמ' 9), או: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי אני הוא שאמרתי לכם, אין חפצי אלא ברכה ומי שאין בו עבירה, חזרתי (בו) [בי] בדבריי, אפילו יעשה אדם מאה עבירות זו למעלה (זו) [מזו] ויחזור ויעשה תשובה, וישפיל את עצמו לארץ, ויראה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, ויראה את עצמו כאילו חייב באשם תלוי בכל יום, הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה, ונותן לו בנים זכרים של קומה, ובנים עושי תורה ומקיימי מצוות, ויטמנו דברי (תורתו) [תורתי] בפיו" (אליהו רבה פרשה ז, מהד' איש שלום עמ' 38). גם שכרה של מי שנחשדה כסוטה הוא שתלד זכרים (תוספתא סוטה פ"ב ה"ג), וכן ברייתא המיוחסת לדור יבנה: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? 68 מסכת כלה, פ"א הכ"א, עמ' 157-156: “מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים...", וראו מקבילות שם הערה 48. בכלה פ"ב, יא, עמ' 206: “ויהיו לו בנים", ושמא כוונתו צאצאים? אפשר שהדגש “זכרים" מאפיין רק את הבבלי, וראו בהערה הקודמת. רבי אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים. רבי יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון!" (ב"ב י ע"ב). לא מצינו במקורותינו עצות או הנהגות על מנת שתיוולד בת נקבה.

5ההנמקה ההלכתית מרככת (לדעתנו רק במעט) את תחושת העליונות הגברית הבאה לביטוי במקורות הללו. היא נותנת נימוק מהתחום הדתי. הבן עדיף כי עליו מוטלות יותר מצוות (או כי הוא מקיים יותר מצוות). זאת משום שחכמים רואים פן זה כמכריע. אבל העליונות החברתית יונקת, מן הסתם, לא רק מיראת שמים אלא גם מהסדר החברתי המקובל. את הטיעון "שמושיעים את ישראל" אפשר להבין כמצטרף לטיעון הקודם, עשיית המצוות מושיעה את ישראל, או כטיעון עצמאי. כאשר יש צרה הם מושיעים את ישראל, ואילו הנשים אינן עומדות בחזית המאבק (זאת למרות סיפורי התשועה בתולדות ישראל הקשורים בנשים כגון דבורה, אסתר, יהודית אחות החשמונאים וכן הלאה). לא כאן המקום לברר את מקומן של הנשים בתשועת ישראל, ונסתפק בכך.

6ניתן להצביע על כמה נימוקים העולים מן המקורות להעדפה זו, וכולם שזורים במבנה הפטריארכלי של החברה. 69 ארצ'ר, יקר מפנינים מכרה, עמ' 21. הבן ממשיך אחרי מות האב את עולמו וביתו של האב, הוא היורש ומסוגל מבחינה חברתית לנהל את ביתו ועסקיו, הוא חייב בקבורתו עם מותו. 70 מבחינה הלכתית הבן והבת חייבים בכבוד האב (והאם) משנה קידושין פ"א מ"ז: “וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין"; תוספתא שם פ"א הי"א; ירושלמי שם פ"א ה"ז, סא ע"ג; בבלי שם ל ע"ב; ספרא קדושים פרשתא א ג, פו ע"ד. אבל בפועל האישה חייבת קודם כל בכבוד בעלה, והיא חיה עמו שלא בבית האב, באופן טבעי עיקר העול על הבן. הבבלי בסוגיה המוקדשת להעדפה של זכרים מביא משמו של רבי אמי את תחושת העול הנגרמת מבנות ואת תחושת הרווחה הנגרמת מבנים: "ואמר רבי יצחק דבי רבי אמי: בא זכר בעולם – בא ככרו בידו, זכר – זה כר, דכתיב: 'ויכרה להם כירה גדולה' (מל"ב ו). נקבה – אין עמה כלום, נקבה – נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב: 'נקבה שכרך עלי ואתנה' (בראשית ל', כח)" (נדה לא ע"ב). האבחנה החברתית מתנסחת כאילו היא מובנית לתוך הלשון העברית. כך משתקפת השקפת עולם, וכך היא גם מעצבת את העמדות הרווחות בחברה כולה.

7"אנדרוגינוס" היא מילה יוונית המורכבת משתיים: "אנדרי", שפירושה גבר, ו"גינה", שמשמעה נקבה. הכוונה למי שיש לו סימני זכר וסימני נקבה כאחד, בניגוד ל"טומטום" שאין לו סימנים של אף מין. האנדרוגינוס נחשב לספק ונחלקו חכמים האם יש כאן מצב של ספק, או שאנדרוגינוס הוא ברייה כשלעצמה ומעמדה מסופק. מתוך הספק הטילו עליו חומרי נשים וחומרי גברים. 71 משנה בִכורים פ"ד מ"ה; תוספתא שם פ"ב ה"ג. אבל בדפוס נפולי למשנה שם מ"ד: “וזוקק ליבום כאנשים". דיני אנדרוגינוס מרוכזים במשנת בִכורים פרק ד; פרק זה מצוי בדפוס נפולי, בכתב יד קופמן ובעדי נוסח נוספים, אך לא בסדרת עדי נוסח חשובים. הוא מצוי בתוספתא בִכורים (פ"ג ה"ג-ה"ז). אלא שנוסחת המשנה אינה אחידה ויש בה חילופי נוסח מהותיים, ונוסח התוספתא שונה בהרבה, שינוי שהוא הרבה מעבר לשינויי העתקה. בנוסף עוסקת המשנה בהרחבה בדיני אנדרוגינוס וטומטום ביבמות פ"ח. 72 וראו פירושנו שם.

8לפי פשוטה של משנתנו מעמדם של האנדרוגינוס והטומטום הוא כמו של הבת, כל אלה אינם נכללים במונח "בן", או "בת" אך נכללים במונח "ולד". ברור שאם יאמר הריני נזיר כשיהא לי בת נולדה לו בת הרי זה נזיר. כך גם במרבית המשניות המזכירות אותם, לעניינים הלכתיים שונים, שבהם יש הבדלים בין המינים. 73 משנה בִכורים פ"א מ"ה; חגיגה פ"א מ"א; ערכין פ"א מ"א; פרה פי"ב מ"י וברייתות רבות. רק לגבי הטומטום ראו גם נדה פ"ג מ"ה. במשנה ב"ב פ"ט מ"ב, מעמדם מוטל בספק. הדברים ניכרים עוד יותר בסדרה של מדרשי תנאים: " 'איש לפי פקודיו' (במדבר כ"ו, נד) – יצאו נשים, טומטום ואנדרוגינוס" (ספרי במדבר פיסקא קיט, מהד' הורוויץ עמ' 142). 74 ובדומה לו: ספרי במדבר פיסקא קלב, מהד' הורוויץ עמ' 174. כמו כן: "אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין?...". 75 מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ח, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 231; משפטים, נזיקין פרשה ה, עמ' 268; שם, פרשה יד, עמ' 297; ספרא קדושים פרשה י פ"ט ה, צב ע"א, ואחרים. מול האיש עומדת כל השלישייה כיחידה מגדרית שונה. כך בבני אדם, וכך בבהמה: " 'זכר' (שמות י"ב, ה) – להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה" (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה ד, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 12), או: " 'זכורך' (שמות כ"ג, יז), להוציא את הנשים. 'כל זכורך' (שם), להוציא טומטום ואנדרוגינוס" (שם, משפטים, מסכתא דכספא פרשה כ, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 333), 76 וכך גם ספרא, בחוקותי פרשה ג ט, קיב ע"ד; מדרש תנאים, טז טז, עמ' 95, ואחרים. ובהיפוכו דינם כנקבה: " 'נקבה' (ויקרא י"ב ה) – אין לי אלא נקבה, מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס? ת"ל 'ואם נקבה תלד וטמאה' (שם), אין הדבר תלוי אלא בלידה וטמאה שבועיים" (ספרא תזריע פרשה א, פרק ב א, נח ע"ד). כלומר, טומטום ואנדרוגינוס נמנים במסגרת הלכתית של טומאת נקבה.

9כאמור, במשנתנו בת, טומטום ואנדרוגינוס כולם נכללים במינוח "ולד". אבל הירושלמי למשנתנו עושה הבחנה ברורה בין בת לטומטום ואנדרוגינוס: "בת לא כלום. טומטום ואנדרוגינס צריכה" (נב ע"א). הירושלמי איננו חולק על המשנה אלא מסביר שבמקרה שנולד טומטום יש חידוש מה, בעוד שאם נולדה בת היא בוודאי איננה נחשבת למילוי המשאלה ל"בן". אבל מבחינת המבנה הסגנוני של הסוגיה אפשר גם שהירושלמי מדבר על הסיפא שנדר אהיה נזיר אם יוולד לי ולד – נולדה בת איננו נזיר. אם כן יהא זה חידוש בתפישה, או בשימוש הלשון, נולד טומטום או אנדרוגינוס הוא ספק (או יותר נכון יש חידוש בקביעה שאיננו נחשב למילוי הנדר).

10מסתבר שהירושלמי מדבר על הרישא אחרת התלמוד ימצא חולק על המשנה לחלוטין. ואמנם דבר זה מצוי לעתים בירושלמי, אך עם זה מסתבר שהתלמוד עולה בקנה אחד עם המשנה.

11אם כן הירושלמי מאשר את המשנה, אך לדעתו אם נולדה בת ודאי איננו נזיר. ואם נולדו שני בעלי המום, הוא איננו נזיר (אך יש בכך חידוש). הירושלמי בעצם איננו אומר מה דינו של ספק נזיר. אנו פירשנו שמתוך הספק איננו נזיר (ספק נזירות להקל). 77 משנה טהרות פ"ד מ"ז ומי"ב, וכן ספק נדרים נדרים פ"ו מ"ב. בבבלי מחלוקת בנושא ולדעת רבי שמעון ספק נזיר להחמיר (בבלי יג ע"א). וליתר דיוק לדעת רבי שמעון הנוזר צריך להיות 'נזיר נדבה'. כלומר ספק נזיר הוא "נזיר נדבה". והנודר 'על מנת שיהיה לי בן' ונולד לו טומטום, לפי המשנה איננו נזיר, ולפי רבי שמעון נזיר בהסדר מיוחד עליו הוא מדבר במשנה הבאה.

12האם טומטוס ואנדרוגינוס נחשבים לבנים, על כך התדיינות גם בכמה מדרשים תנאיים: " 'וילדה לו בנים' (שמות כ"א, ד) – אין לי אלא בנים ובנות, טומטום ואנדרוגינוס מנין? תלמוד לומר: 'האשה וילדיה תהיה לאדוניה' (שם), מכל מקום" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ב, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 251), או: "אין לי אלא בן גמור או בת גמורה, טומטום ואנדרוגינוס מנין? תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' (שמות כ"א, לא)" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יא, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 286), והיפוכו: " 'והיה הבן' – לא טומטום ואנדרגינס" (מדרש תנאים דברים כ"א טו, מהד' הופמן עמ' 128), ודיינו במדגם זה. ייתכן שפירושו של הירושלמי משקף מדרשי תנאים מעין אלה.

13נשוב למשנתנו. גם לפי המשנה מבחינה הלכתית טומטום ואנדרוגינוס אינם כאישה. אישה מעמדה ודאי, ושני האחרים מעמדם ספק, ואם נפסק שאינם כגבר הרי זה מתוך הספק. לכך גם משמעות הלכתית בנושאים שבהם הספק נפסק ל'קולא'.

14להערכתנו, דומה שיותר מספק הלכתי יש כאן ובמשנה הבאה ביטוי לאכזבה. הנודר התכוון לבן "אמִתי", כזה שאפשר להתגאות בו ושיירש את נכסיו. בת, טומטום ואנדרוגינוס, או הנפל שבמשנה הבאה, אינם בבחינת בן של ממש.