משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ב:ח

1משנה ח היא המשך רצוף של האירוע המתואר במשנה ז. הבבלי אכן קושר בין שתיהן, ויש לקרוא: [הריני נזיר לכשיהיה לי בן] הפילה אשתו אינו נזיר – לדעת תנא קמא הנדר חל רק כשהילד חי, ואילו רבי שמעון סבור שמכיוון שלא ברור אם הוולד שהפילה היה בן קיימא (לפחות לזמן מה) או שמלכתחילה לא היה בן קיימא, לכן על הנודר להביא קרבן נזירות ולהתנות "אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה, ואם לאו הרי אני נזיר נדבה". לדעת ר"ש ספק נזירות להחמיר (בבלי ח ע"א; יג ע"א), ולדעת תנא קמא ספק נזירות להקל. לכן רבי שמעון אומר יאמר אם היה בן קיימא הריני נזיר חובא ואם לאו הריני נזיר נדבה – לפי לשון היחיד שבה כתובה המשנה, הרי שאלו דבריו. "אם לאו..." הם עדיין דברי הנודר. עמדתו של רבי שמעון מציעה מושגים חדשים לתורת הנזיר: "נזיר חובה" ו"נזיר נדבה". מושגים אלה חוזרים בפ"ה מ"ו, וגם שם משמו של רבי שמעון. פ"ה מ"ד עוסקת בנדר נזירות בטעות ואי ודאות, ומ"ו ממשיכה: "הרתיע לאחוריו – אינו נזיר, רבי שמעון אומר: יומר אם היה כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו – הריני נזיר נדבה", כאן השאלה היא של ספק ברור (שאי אפשר לבררו). לפי שיטת בית שמאי כל האומר "הריני נזיר" (ספק או טעות) מחויב בנזירות, 78 כך בפ"ה מ"ה, וכבר ראינו עמדה זו בפ"א מ"א ביחס לכינויי כינויים, ונרחיב בכך במבוא למסכת קידושין. לדעתנו רבי שמעון מהלך בדרך זו, אם כי מעצב אותה לשיטתו. נדר הנזיר קיים, אך אופיו מתרכך ומשתנה. בתוספתא מובא נוסח שונה במקצת של מחלוקת רבי שמעון ובר הפלוגתא שלו רבי יהודה: 79 כך גם בהלכה הבאה, פ"ב ה"ט, וראו דיוננו בהמשך. "הריני נזיר שיהא לי בן, ונולד לו בן ספק שהוא בן קיימא ספק שאינו בן קיימא, רבי יהודה פוטר, ששגגת נזירות מותר. רבי שמעון מחייב, ששגגת נזירות אסורה. יאמר: אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה, ואם לאו הריני נזיר נדבה" (פ"ב ה"ח). כלומר ההפלה, שהיא אירוע שכיח אך לא צפוי, מהווה בשעת הנדר ספק בן קיימא. כך גם מסבירים שני התלמודים את הדיון ההלכתי: "וחש לומר שמא בן קיימה הוא. אמר רבי יוחנן: דרבי יודה היא, דרבי יודה אמר: ספק נזירות מותר" (נב ע"א), 80 בירושלמי (נב ע"א) נעשה ניסיון להעריך את המחלוקת בדרך נוספת, באמצעות ספקות באורך זמן הנזירות וזמן התהייה סביב הספק, אך אין מן הדיון כל רמז במשנה עצמה. ובהמשך: "אינו מביא קרבן עד שיהיה" (נד ע"ב). 81 כך מפרש פני משה על אתר. כאמור לעניין ספק נזירות נחזור להלן פ"ה מ"ו ומ"ז ושם נסכמו.

2פתרון דומה של התניה מופיע בסתם משנה פ"ח מ"א והיא אפוא ברוח דרכו של רבי שמעון כאן.

3המשנה והתוספתא זוכרות את ניסוח דבריו של רבי שמעון. אבל נחלקות בשאלה על מה נאמרו. בהקשר של המשנה או בהקשר של התוספתא. צריך להודות שבהקשר של התוספתא הם מובנים יותר טוב, מבלי הסברים נוספים. להלן נחזור למשפט זה.

4למשנתנו יחידה נוספת, דומה בצורתה והפוכה בתוכנה: חזרה וילדה - זו לידה שנייה, לאחר שבלידה ראשונה הייתה הפלה הרי זה נזיר – לקראת הלידה השנייה הבעל לא נדר מאומה. אבל חל עליו הנדר הראשון. הוא נדר נזירות בעבר, בפעם הראשונה לא התמלא התנאי (לדעת תנא קמא) ועתה הוא התמלא.

5רבי שמעון אומר יאמר אם הראשון היה בן קימא הראשונה חובה וזו נדבה אם לאו הראשונה נדבה וזו חובה – משפט זה מובן לאור התוספתא. לפי התוספתא בלידה הראשונה היה מצב של ספק נזירות, והנוזר קיים את נזרו (כנזירות נדבה). עתה הוא חייב בנזירות חובה שכן התנאי התמלא (בכך רבי שמעון מסכים עם תנא קמא). לכן יאמר הנוזר [בסוגריים רבועים השלמותינו]. אם הראשון היה בן קימא הראשונה חובה [כי תנאי הנזירות התמלא] ועתה אני מקיים נזירות נדבה. ואם לאו [אם הנזירות הראשונה הייתה מיותרת (הוולד מת לאחר תקופת נזירותו), והתברר בדיעבד שהתנאי לא התקיים ולא היה צריך לנהוג נזירות כלל] הראשונה נדבה [התברר בדיעבד שהיא נדבה] וזו חובה [התנאי התקיים והנזירות חובה כדעת תנא קמא].

6את שורה זו ניתן לקרוא בשני פיסוקים אפשריים.

7יאמר 'אם הראשון היה בן קימא הראשונה חובה וזו נדבה, אם לאו הראשונה נדבה וזו חובה' – כלומר שכל אלו דברי הנודר.

8יאמר 'אם הראשון היה בן קימא הראשונה חובה וזו נדבה, אם לאו הראשונה נדבה וזו חובה. כלומר "אם לאו..." היא המסקנה ההלכתית של רבי שמעון.

9לדעת רבי שמעון ההתחייבות שלו תקפה גם אם התנאי לא התקיים, אך הוא חייב בקרבן כקרבן נדבה בלבד.

10בתוספתא מופיעה ברייתא נוספת לספקות בתחום אחר לחלוטין: הציפייה לתפוקת שדה נאותה, אך היא משקפת את אותן העמדות ואותה הלשון עצמה: "הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד, ספק היו בו ספק לא היו, בו רבי יהודה פוטר, ששגגת נזירות מותרת, ורבי שמעון מחייב, ששגגת נזירות אסורה. יאמר: אם היו כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו הריני נזיר נדבה" (תוספתא פ"ב ה"ט).

11נוסח דבריו של רבי שמעון ראוי לתשומת לב נוספת. "רבי שמעון אומר: יאמר וכו'", נוסח זה מופיע פעמיים במשנה במשנה כאן ובפ"ה מ"ו. דומה שיש לצרפו ללשון משנה ב לעיל: "אמר: אמרה פרה זו הריני נזיריה..." או "אמר הדלת זה הריני אני נזיר...". מרכיב חשוב בנדרים ובנזירות הוא עצם לשון האמירה, 82 ראו דיוננו בפ"א מ"א-מ"ב. ובדבריו רבי שמעון נאמן לצורך לבטא במפורש את טיפוס העשייה הדתית. גם בהקשר זה יש לחזור ולשאול באיזו מידה משקף רבי שמעון הלכה מתהווה וחיה, או שמא אין זה אלא שימוש מושכל וספרותי על מנת להגביל את העשייה הרֵאלית של נזירות. לפי הערכתנו משקף רבי שמעון לשון חיה מהתקופה שבה נזירות הייתה תופעה חברתית (ודתית) רווחת.