משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ג:ד

1משנה ד כמשנה ב בפרקנו אינה אלא מבנה מורכב יותר של המשנה שקדמה לה. מאה יום מכילים בתוכם רצף של יחידות של שלושים יום, ולפנינו תרגיל בהיגיון ההלכתי.

2הריני נזיר מאה יום מטמא יום מאה סתר את הכל ורבי אליעזר 27 תוספתא פ"ב הי"ג: "רבי יהודה אומר משם רבי ליעזר", וכך בהמשך המשנה בדומה למשנה הקודמת, וראו הערה שם. אומר לא סתר אלא שלושים – מאה יום היא נזירות המבוססת על עמדתה של המשנה שיש נזירות של ימים לאחר נזירות בסיס של שלושים יום. 28 ראו פירושנו לפ"א מ"ג, שם הצענו השערה שזו עמדת רבי עקיבא בלבד. המניין של מאה הוא צירוף שלם בפני עצמו (יחידה ספרותית) ומופיע פעם נוספת בפ"ב מ"י ומקבילותיה בתוספתא. 29 ראו דיוננו שם. מ"ו בהמשך תרחיב את היריעה בסיפורה של הלני המלכה על נזירות שבע שנים שכולה נסתרת.

3במדרש ההלכה כסתמא שבמשנתנו: "והזיר לה' את ימי נזרו (במדבר ו', יב) – יחזיר וישלים ימי נזירותו שהזיר" (ספרי זוטא ו' יב, מהד' הורוויץ עמ' 243). המדרש מדבר על מי שנטמא באחד מימי הנזירות (לאו דווקא ביום האחרון), משמע ממנו שלא משנה כמה ימים כבר היה בנזירות, זאת כדעת חכמים. בדוחק ניתן לטעון שבעל המדרש לא היה ער למחלוקת במשנה, ורק בהיסח דעת לא הבחין בין מצב שבו נטמא לפני ששמר על נזירותו במשך שלושים יום, לבין המקרה שנטמא לאחר שלושים. וכך גם במדרש ההלכה למילים "הימים הראשונים יפלו" באותו הפסוק (במדבר ו', יב)" 'והימים הראשונים יפלו' – מי שיש לו אחרונים סותר. מניין? אם אמר הריני נזיר מאה ימים נטמא יום מאה חסר אחד – סותר את הכל, תלמוד לומר: 'והימים הראשונים יפלו'. מי שיש לו אחרונים סותר, או אפילו נטמא ביום מאה סותר את הכל? תלמוד לומר: 'והימים הראשונים יפלו'. מי שיש לו אחרונים סותר או אפילו נטמא בתחילת מאה סותר את הכל? תלמוד לומר: 'והימים הראשונים יפלו' מי שיש לו ראשונים סותר" (ספרי במדבר פיסקא לא, מהד' הורוויץ עמ' 36). הדוגמה שהמדרש נותן היא משנתנו, והמדרש כתנא קמא במשנה. אך על בסיס אותן המילים, "הימים הראשונים יפלו", נמסרת במדרש התנאי המקביל גם מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר: " 'והימים הראשונים יפלו' – רבי אליעזר אומר: בזמן שיש לו אחרונים הוא סותר את הראשונים לא בזמן שאין לו אחרונים. רבי עקיבא אומר: 'הימים הראשונים יפלו' – מה שגזרו הראשונים; שלשים יום" (ספרי זוטא, ו' יב, מהד' הורוויץ עמ' 244-243). "ראשונים" ו"אחרונים" משמעם נזירות ארוכה יותר מנזירות אחת. במדרש רבי עקיבא מוסר את ההלכה שבמשנה מיוחסת לרבי אליעזר – "לא סתר אלא שלושים יום".

4זו דוגמה נאה הממחישה את חוסר העקביות שבמדרשי התנאים. כולם קרובים זה לזה בסגנון, והדוגמה (המקרית) היא אותה דוגמה, אך מאותם מילים שבכתוב המקראי, נלמדות מסקנות שונות. אין מנוס מלהעריך שלא מילות המקרא יצרו את ההלכה, אלא ההלכה הייתה ידועה והמדרש מקשר אותה לכתוב המקראי, אך איננו לומד אותה ממנו.

5מבחינה הלכתית־חשבונית שלושים יום הם יחידה קטנה במסגרת מאה, כשם ששבעה הם יחידה קטנה במסגרת חודש. זאת כאמור לפי מי שסובר ששבעה היא יחידה ראשונית של נזירות (היחידות הן שבעה ושלושים, כמו באבל). לפי אותו היגיון המשנה ממשיכה: מטמא יום מאה ואחד סתר שלושים רבי אליעזר אומר לא סתר אלא שבעה – גם תנא קמא וגם רבי אליעזר מכירים בהיגיון ההלכתי של סולם התמורות לנזירות שנטמאה, אך רבי אליעזר כשיטת בית שמאי מקצר את מרחב החיוב, או נכון יותר מתחשב בימים שכבר היה נזיר, אף שטרם הושלמה יחידת נזירותו.

6התוספתא מוסיפה שרבי יהודה הוא המוסר את דעת רבי אליעזר (תוספתא פ"ב הי"ב –הי"ג). וזאת תופעה רגילה שכן רבי יהודה הוא המוסר המובהק של עמדת רבי אליעזר, וממשיך דרכו. זאת אף שלמד גם מפי רבי עקיבא. 30 כדברי התוספתא (זבחים פ"ב הי"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 483): "הא מפני שיהודה תלמידו של אילעאי ואילעאי תלמידו של ר' אליעזר, לפיכך הוא שונה משנת ר' אליעזר "; בבלי מנחות יח ע"א, גילת, רבי אליעזר, עמ' 35. התוספתא מוסיפה כלל: "זה הכלל שרבי יהודה אמר משם רבי ליעזר: כל שניטמא ביום שראוי להביא בו קרבן ויש לו לספור סותר שלשים יום, וכל שניטמא ביום שאין ראוי להביא בו קרבן ויש לו לספור, לא סתר אלא שבעת ימים חוץ מימי טומאתו בלבד" (פ"ב הי"ג). למעשה אין זה כלל, וודאי שלא הסבר הגיוני, אלא ניסוח משפטי של דברי רבי אליעזר.

7משנה ו היא דוגמה למחלוקת שבמשנתנו, נראה שדברי רבי אליעזר הם הם דברי בית שמאי, אך אין זו האפשרות היחידה לפרש דבריו.

8דומה למחלוקת במשנתנו היא מחלוקת אחרת: "המפלת אור לשמנים ואחד, בית שמאי פוטרין מן הקרבן, בית הלל מחייבים. אמרו בית הלל לבית שמאי, מאי שנא אור לשמנים ואחד מיום שמנים ואחד? אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן?! אמרו להם בית שמאי, לא! אם אמרתם במפלת יום שמנים ואחד, שכן יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמרו במפלת אור לשמנים ואחד שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן? אמרו להן בית הלל, והרי המפלת יום שמנים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, וחייבת בקרבן. אמרו להם בית שמאי, לא. אם אמרתם במפלת יום שמנים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור, תאמרו במפלת אור לשמנים ואחד שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן צבור? הדמים אינן מוכיחין שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין ופטורה מן הקרבן" (כריתות פ"א מ"ו). בעיקרון מחלוקת בית שמאי ובית הלל נסבה על היום. לכל הדעות המפלת ביום שמונים אין מביאה קרבן, ביום שמונים ואחד מביאה. לא נחלקו אלא בלילה הקודם ליום שמונים ואחד, שהרי לילה אינו זמן קרבן. אם כן שתי המחלוקות אינן זהות. והדעות לכאורה הפוכות. אך הדמיון הוא בכך שגם במפלת וגם במשנתנו בית שמאי מצמצמים את השפעת יום הטקס (במשנתנו רבי יהודה משם רבי אליעזר), ואילו בית הלל (במשנתנו תנא קמא) מכלילים אותו במסגרת החיוב גופא.

9בפ"א מ"ג ריכזנו את כל הדרשות התנאיות על מספר ימי הנזירות, 31 ראו דיוננו שם. ומסתבר שקיימות דרשות לכל המניינים האפשריים של נזירות בסיסית עם יום התגלחת והקרבן; עשרים ותשעה (נזיר ה ע"א), 32 הדיון כאן אינו כולל את הכלל החשוב בהקשר זה, "מקצת היום ככולו", אם כי הבבלי, בדיונו על האפשרות של "שלושים חסר אחד", משתמש בו על מנת להסבירה (בבלי ה ע"ב - ו ע"א). הכלל כשלעצמו הוא כלל תנאי ומופיע בתוספתא כלאים פ"א הט"ז; מנחות פ"י הל"א, מהד' צוקרמאנדל עמ' 529. שלושים (שם; ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, ט ע"ב) ושלושים ואחת (ספרי זוטא ו' יג, מהד' הורוויץ עמ' 244 [ללא דרשה]). הדרשות האמוראיות משקפות את ההלכה מבית מדרשו של בית הלל, ויש לשער שלמרות מיקומן הספרותי הן חלק מהמסורת תנאית.