משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ג:ה

1מ"ה ומ"ו עוסקות בשאלה כיצד נוהג מי שנדר נדר נזירות בשעה שהיה טמא. מ"ה דנה במקרה טומאה מיוחד – אדם השוהה בבית הקברות – ואילו התוספתא דנה בשאלה הכללית, לכן נפתח בה קודם שנעסוק במשנה. 33 לתופעה מעין זו (שהמשנה דנה במקרה פרטי והתוספתא מציעה את הכלל) ראו דיוננו לעיל פ"ב מ"ה; מ"ו; להלן פ"ח מ"ב. כיוון שזו ברייתא ארוכה וענייננו להעריך אותה במקביל למשנה, נחלק אותה לנוחות הקורא לחלקיה: "(1) מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים סופג את הארבעים. (2) מזה ושונה, (2א) הטמאין לא עלו לו ואין יום השביעי עולה לו מן המניין. (3) כל אילו שיאמרו אין מתחיל לימנות עד שיטהר אין יום השביעי עולה לו מן המניין. (4) כל אילו שיאמרו מתחיל מונה מיד, יום השביעי עולה לו מן המניין. (5) מנה נזירותו ולא הביא קרבנותיו אסור לגלח, ולשתות יין, ולטמא למתים. ואם גלח, ושתה יין, וניטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים. (6). רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לנזיר לשתות יין וליטמא למתים" (תוספתא פ"ב הי"ד).

2הברייתא פותחת בדיון העקרוני. נדר נזירות בשעת טומאה מחייב את הנודר לנהוג כנזיר למרות טומאתו (ולמרות שימי הטומאה אינם נספרים בגלל הנזירות). זאת לפי הכלל הידוע שאסור לטמא להוסיף על טומאתו (ראו דיוננו להלן פ"ו מ"ד), 34 ירושלמי נב ע"ד. המינוח הוא "להוסיף חילול על חילולו". והברייתא מונה גם את עונשו – מלקות (1). הוא חייב עם זאת להיטהר ולחזור ולהתחיל את נזירותו, והימים שבהם הקפיד אינם חלק מן הנזירות הטהורה (2). חלקים (3)–(4) מעידים על כך שקיימת מחלוקת מתי מתחיל המניין החדש, האם ביום שבו הוא מיטהר או שמא רק למחרת, ונדון בכך בדברי רבי אליעזר בסיפא של המשנה להלן. חלקים (5) ו־ (6) אף הם מחלוקת העוסקת בסופה של הנזירות, ממתי חדל הנזיר מנזירותו. חלקים אלה חשובים לדיני נזיר אך אינם חלק מן הדיון של משנתנו. לברייתא מבנה ספרותי שלם הפותח בעונש מלקות ומסיימת בו, 35 המשנה אינה עוסקת במלקות כלל ועיקר. אך הבבלי, כפי שקורה לעתים, מכיר את התוספתא ובעקבותיה עוסק בעונש מלקות לנזיר שנטמא (בבלי טז ע"ב). כשם שהוא פותח בחובות הנזיר לפני הנזירות ומסיים בסיומם. נעבור לעיין במשנה עצמה.

3מי שנזר והוא בין הקברות – בכתב יד קופמן, וגם בעדי נוסח טובים נוספים, נאמר "בין הקברות", וזו הנוסחה הנכונה. 36 רק מ, דו, א, ג25, מנ, מיל, מרפ, כ גורסים "בית הקברות". מתוכם מיל, הוא כתב יד ליידן של הירושלמי הנחשב ל"טוב" ומייצג מסורת המושפעת, בדרך כלל, מנוסחאות ארץ ישראל. בתקופת המשנה והתלמוד לא היו בתי קברות מסודרים ובנויים, אלא כל אחד קבר לעצמו. היו כמובן אזורים שבהם היו קברים רבים זה ליד זה, וזהו "בין הקברות". לעומת זאת בתפוצות היו בתי קברות מרוכזים מאורגנים, כמו גם בבית שערים שבו קבורה רבה מחוץ לארץ (איור 14). כך היה המצב גם בימי הביניים, על כן תיקנו מעתיקים ל"בית הקברות". חילוף נוסח זה חוזר פעמים רבות והוא אבן בוחן להבחנה בין כתבי יד ארץ־ישראליים לכתבי יד בבליים. 37 לקבורה הפרטית, ושאלת אחריותו (אי אחריותו) של הציבור על הקבורה ראו לעיל פירושנו לפ"ב מ"ד. עם זאת כמובן אין הכלל עקבי לחלוטין, ולכל כלל יוצאים מן הכלל.

4אפילו הוא שם שלושים יום – מה עושה אדם תקופה ממושכת בין הקברים? לכאורה אין מדובר אלא בשוטה: "איזה הוא שוטה? היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו..." (תוספתא תרומות פ"א ה"ג), וכן נוהג "דרך שטות" (חגיגה ג ע"ב). אך סוגיה דומה מפרשת את הלן בבית הקברות כטיפוס של עבודה זרה או עבודת שדים. כלומר, פחד וחשש עבודה זרה מעורבים יחד: "הלן בבית הקברות – מקטיר לשדים" (ירושלמי תרומות פ"א ה"א, מ ע"ב). 38 וכן ירושלמי גיטין פ"ז ה"א, מח ע"ג. כמו כן:

5" 'ודורש אל המתים' (דברים י"ח, יא) – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה" (מדרש תנאים דברים י"ח יא, מהד' הופמן עמ' 110; בבלי סנהדרין סה ע"ב). לא ייפלא, אפוא, שהמסורת הבבלית רואה בלן בבית הקברות אדם המסכן את עצמו ומתחייב בנפשו (נדה יז ע"א). 39 אמנם המסורת היא משום רבי שמעון בן יוחאי, אך נמצאת רק בבבלי והדיון מיוחס לרבי יוחנן. המדובר במגורים בבית הקברות באופן זמני, לא ביציאה לביקור קברים או לתפילה (ראו תענית טז ע"א). לא מצינו מימרות או היגדים בשבח השהות בבית הקברות; פחד ממוות, שדים ורוחות וחשש עבודה זרה מהדהד בכל המסורות, בניגוד למסורות נוצריות היודעות לספר על מאמינים ההולכים לבית הקברות על מנת להתפלל, כך הנוצרי בעל 40 Post Nicea Fathers, Vol IV. Serie II, Ch. 6. Apologia De Fuga מספר שיוצאים לבית הקברות בימי רביעי ושישי שהם ימי הצום על הבגידה והמוות, 41 וזה על סמך חוקי האפוסטולים פרק 23. וזה המקום הראוי לימי תפילה אלה. 42 Post Nicea Fathers, Vol IV. Serie II, Ch. 27. Apologia Ad Constantium מספר שהמאמינים באלכסנדריה יוצאים לעבודת אלוהים במדבר ליד בית הקברות, ולא ברור האם משום פחד או משום שזו עבודת אלוהים עדיפה. לעומת זאת סוקרטס סכולסטיקוס אומר במפורש שבית הקברות הוא מקום בטוח יותר למאמינים והם הולכים להתפלל בבית הקברות. 43 Post Nicea Fathers, Vol II. Serie II, Ch. 27; Vol. III. Serie II, Ch. 11. לדעתו של לוז סימני השוטה הללו מכוונים לטיפוס של הק'יניקאי, 44 ראו לוז, שוטה. כלשון הירושלמי "יוצא בלילה - קניטרוכוס" (ירושלמי תרומות פ"א ה"א, מ ע"ב). כינוי זה מתייחס למי שדוגל בתורה אלילית מוגדרת.

6באחת התוספות לאבות דרבי נתן מובא סיפור מיוחד: "מעשה בחסיד אחד שנתן דינר זהב לעני בשנת בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות" (הוספה ב לנוסח א פ"ג, מהד' שכטר עמ' 154). סיפור זה ייחודי, כיוון שבדרך כלל תנאים אינם רואים בעין יפה שהות בבית הקברות ואינם מכירים במקום זה כמקור השראה לדתיות, ושמא דווקא כיוון שזה מקום פולחן נוצרי מוכר הוא פסול מעיקרו בחוויה הדתית היהודית. בסיפור שהבאנו החסיד שומע דבר נבואה בבית הקברות, אבל הוא אינו מגיע לשם כדי לקבל השראה אלא להפך, משום שאשתו "הקניטה" אותו. אם כי יש לציין שבניגוד לכל המקורות האחרים במסורת חכמים דווקא משנתנו אינה מציינת הערכה שלילית לשהות בין הקברות, אלא אם כן נבין כך את עצם הפסילה של כל אפשרות של נזירות. ייתכן אפילו שהמשנה רומזת לנוהג דתי חריג של שהות בין הקברות כסיגוף או כמקום השראה. היחס לשהות בבית הקברות קשור לעמדתם של חכמים כלפי קברי הקדושים. בנושא זה הרחבנו בנספח למסכת ברכות וראינו שחכמים הסתייגו בדרך כלל מתרבות קברי הקדושים, ואף כשקיבלוה השתדלו לצמצמה.

7אין עולין לו מן המיניין ואינו מביא קורבן טומאה – כל עוד אדם שוהה בין הקברות אין הוא יכול להתחיל בנזירות ולכן גם אינו חייב בקרבן טומאה. מעבר לשאלה ההלכתית הטכנית, בהלכה זו כך מרחיקים חכמים כל דתיות אישית ומסירות נפש מאזור של קברים. אם אצל העמים בית הקברות מתקשר לעבודת האל, וכך גם בעיני הציבור, הרי בעיני חכמים הוא מקום טומאה ולא מקום דתי.

8בתוספתא (פ"ב הי"ד) שהבאנו לעיל השלמה למשנה. המשנה אמרה שנזירותו של מי שבבית קברות איננה נספרת ואיננה מתחילה עד שיצא. והתוספתא קובעת: "אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים סופג את הארבעים", ועם זאת גם איננה נחשבת לחילול הנזירות – "אינו מביא קרבן טומאה". וכן במדרש: "וטמא ראש נזרו, במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר. הרי זה חייב בהעברת שער ובהבאת קרבן, ולפטור את שנזר בבית הקברות... ולפטור את שניזור בקבר" (מדרש ספרי במדבר נשא פיסקא כח, מהד' הורוויץ עמ' 34-35).

9לכל הדעות הימים אינם נמנים ולכל הדעות איננו מביא קרבן טומאה.

10מבחינה משפטית השאלה המרכזית היא האם הנזירות חלה עליו או שאיננה מתחילה כלל. אף שזו השאלה המרכזית והבסיסית חשוב לציין שבעצם גם המשנה וגם המקבילות אינן עונות על כך במפורש. התוספתא מתייחסת לכך בעקיפין. אם אסור לו לגלח, וסופג את הארבעים, 45 מהתוספתא לא ברור האם סופג ארבעים אם נטמא פעם נוספת, או אם גילח ושתה יין. כלומר האם המשפט "סופג את הארבעים" חל על כל המקרים או רק על האחרון (נטמא למתים), סביר שהוא חל על כל המקרים, אך הדבר לא נאמר במפורש. סימן שנזירותו חלה. הוא נזיר טמא ולכן הימים לא נספרים עד שיטהר. אך הוא נזיר שהתחילה נזירותו וחלים עליו חוקיה.

11המדרש איננו מבאר את דעתו, ורק אומר שהוא פטור מקרבן טומאה ותגלחת. מה סבורה המשנה בעניין הנזירות? בתלמודים זו מחלוקת אמוראי ארץ ישראל (רבי יוחנן וריש לקיש), האם נזירות חלה: "מי שנזר והוא בבית הקברות רבי יוחנן אמר: נזירות חלה עליו וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו" (בבלי טז ע"ב, ירושלמי נזיר פ"ג ה"ה נב ע"ג). הבבלי מעלה לדיון את ההיבט המשפטי (נזירות חלה) ואילו הירושלמי איננו דן בהיבט המשפטי הטהור אלא בתוצאות האם מתרים בו על התגלחת ושתיית יין (ולקה אם עבר - רבי יוחנן) או אין מתרים בו (ריש לקיש).

12בירושלמי התוספתא איננה נזכרת, והתלמוד מתחבט מה דעתו של רבי יוחנן נוכח עדויות סותרות בעניין.

13המשנה שלנו מובאת כראיה לכאורה שהנזירות חלה - "קרבן טומאה הוא דלא מייתי, הא מיחל חיילא עליה!". ולכן מפנה התלמוד הבבלי שאלה לריש לקיש האומר "אין נזירות חלה עליו". התלמוד מתרץ את ריש לקיש שאכן פשוטה של משנה שהנזירות לא חלה, ולכן לא מביא קרבן טומאה.

14נוזר בעודו בבית קברות (טמא) – נושאי הדיון

15עוד בטרם דיון, יש לתמוה מדוע המשנה איננה דנה בכל הסעיפים וגם התוספתא עוסקת רק בחלק מהם. התלמודים משלימים את הטבלה. הבבלי עוסק בשאלה האם הנזירות חלה (2) והירושלמי עוסק בסעיפים 5-7 (או 5-6).

16עוד למדים אנו שהיו שתי עריכות. התוספתא ניסחה "נזר בהיותו טמא", והשנייה "והוא בבית הקברות" (המשנה) והייתה גם מחלוקת הלכתית בין התנאים (כפי שפירשנו) ובין האמוראים (כפי שהבאנו) האם הנזירות חלה. מדרש ספרי מנוסח כמו התוספתא אבל הדין כמו במשנה.

17מי שסבור שהמשנה, התוספתא והמדרש כולם בדעה אחת יציג טבלה כזאת

18נוזר בעודו בבית קברות (טמא) – האפשרות ההרמוניסטית

19מה שנזכר במפורש הודגש

20הצגה הרמוניסטית כזאת מפתה, אך, לדעתנו, בעייתית לפי המשנה, אם איננו מביא קרבן, סימן שהנזירות לא חלה, 55 גם במשנה פ"ז מ"ג שילובים מעין אלו (נטמא אך לא סותר וכו'), ושם תמהנו על טיב ההחלטה, וראינו ש'זקנים ראשונים' חלקו עליה, אך זו כמובן מסקנתה של ההלכה התנאית. וממילא מותר לו להיטמא, מותר בתגלחת ואיננו חייב מלקות. ההלכה אמורה להיות לכידה. אם הנזירות חלה והנזיר טמא, הרי הנזירות חוללה וחייב, בקרבן, מלקות וכן הלאה. ואם הנזירות טרם החלה, הרי הוא אדם רגיל ונזירות תתחיל בעתיד בלבד. אמנם בפרק ז מ"ג המשנה תראה מצבים שבהם נזיר נטמא אך אינו סותר נזירות, הגדרנו זאת כטומאות קלות. רק בטומאות כאלה קלות יש טומאה ואין סתירה. המונח "טומאה קלה" אינו הגדרה הלכתית, בפועל כל מה שמטמא מטמא, רובע הלוג דם ורובע קב עצמות הם שיעורים השנויים במחלוקת בין חכמים כמות ששנינו בתוספתא אותה נביא בפירושנו למשנה ב בפרק ז': "ר' ליעזר אומר בראשונה היו זקנים חלוקין מקצתן אומ' רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן אומ' חצי קב עצמות וחצי לוג הדם בית דין שאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומתן ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג" (תוספתא פ"ה ה"א). מכיוון שהיה בנושא מחלוקת נחשב אולי לטומאה פחות חמורה. ארץ העמים היא מדרבנן בלבד. כך גם בית הפרס. חלק מהמקרים (רוב) שטומאה איננה סותרת נזירות היא גם איננה מטמאה באוהל. ואיננו בטוחים שזו הסיבה לכך שטומאות אלו לא סותרות נזירות, אך יש קשר בין התופעות השונות וכל מה שאיננו סותר נזירות הוא מקרה שטומאתו איננה "פשוטה". מעבר לכך איננו מבינים באמת מדוע יש טומאות שאינן סותרות נזירות. ברור שזו ההלכה, וברור שכבר התנאים מתחבטים בטעמה ותמהים על אי הלכידות (להלן פ"ז מ"ג). בדברינו יש הצעה חלקית להסבר ההלכה, אם כי היא איננה מתאימה לכל המקרים. ולהלן (פ"ז מ"א מ"ב) נעלה את האפשרות שהגדרה זו (טומאה המטמאה שבעת ימים אבל איננה סותרת נזירות, שנויה במחלוקת ונציע לראות בה עמדת פשרה בין שתי דעות).

21אבל מה שטמא טומאה מלאה בדרך כלל סותר חוץ מעצם כשעורה כנראה. במשנה ב בפרק ז מדובר בטומאה "מלאה", כמו זו שלנו.

22אפשר להציע שהנזירות במשנה היא בספק, 56 הסבר זה מוצע על ידינו כאן, ואיננו במקורות. אולם זה איננו הסבר מלא. אפשר להבין שאיננו מביא קרבן משום שאין זו נזירות ודאית, אבל הנזירות חלה, ולו מתוך ספק. למה אפוא לוקה אם התגלח, שתה או נטמא. האם לוקים מספק? במפורש שנינו שספק נזירות מותר (טהרות פ"ד מי"ד ומי"ב). אמנם להלן נראה שלעתים ספק נזיר חייב (פ"ה מ"ו ומ"ז), ואכן אין כל הספקות דומים. במקרה שלפנינו הספק הוא הלכתי והיינו מצפים להחלטה ברורה האם במצב כזה חלה נזירות או לא חלה. הסבר כזה איננו בלתי אפשרי מבחינה הלכתית, אבל היינו מצפים שלפחות אחד המקורות יגדיר את המצב כספק.

23נזיר בבית קברות – הפרשנות המפלגת

24הנושאים המוזכרים במפורש מודגשים

25כך נוצרת הלכה לכידה ושיטתית בתפישתה. אבל נוצרת גם מחלוקת בין המשנה לתוספתא כך גם נבין את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. מה שמציגים התלמודים כמחלוקת פרשנית, איננו באמת מחלוקת פרשנית על המשנה, אלא הסתמכות של האמוראים השונים על מקורות תנאיים שונים. נוסיף עוד שלעתים קרובות מתקשים אנו להבין מדוע בוחרים אמוראים בפרשנות הנראית בעינינו כרחוקה. לא אחת צריך לתלות את הדברים בכך שהאמוראים הכירו מסורת הלכתית שונה (שאיננה בידינו או שמצויה במקבילות) וכל המשך הסוגיה תלוי במקור כזה שלא צוטט במפורש.

26יצא וניכנס עולין לו מן המינין ומביא קורבן טומאה – אם אין זו שהות ממושכת אלא ביקור קצר הרי שמרגע שאדם נזור הוא חייב בחוקי הנזיר, ולכן מגע עם קברות מחייב קרבן טומאה. בתוספתא אין סעיף כזה שכן איננו רלבנטי. הנזיר הטמא החל נזירותו עוד בהיותו טמא, וכמובן ברגע שנטהר נזירותו חלה, כל פעם שנטמא זו עבירה אפילו אם טרם נטהר מטומאתו הראשונה.

27המשנה והתוספתא עוסקות רק בדין העקרוני, ומשתמע מהן שברגע שהוא איננו טמא הוא טהור (ברגע שיצא מבין הקברות). בפועל הוא טמא עד שיטהר, וכנראה לכך מתכוונת המשנה.

28המשנה מסתיימת במדרש הלכה של רבי אליעזר: רבי אליעזר אומר לא בו ביום שנאמר הימים הראשונים יפלו (במדבר ו', יב) שיהוא לו ימים ראשונים – דומה שרבי אליעזר אינו מתייחס ישירות לשני חלקי המשנה הקודמים אלא דווקא למחלוקת בתוספתא (2)-(4) מאימתי מתחיל האדם למנות את ימי הנזר לאחר שנטמא, ולדעת רבי אליעזר אין מתחילים למנות בו ביום אלא למחרתו. בירושלמי מצינו הסבר או חלופה למשנה משמו של רב: "יצא מונה לנזירות בטהרה. נכנס בשביעי שלו מביא קרבן טומאה בו ביום, רבי ליעזר אומר: לא בו ביום" (נב ע"ד).

29במשנה הקודמת מנינו מדרשים נוספים לאותו הפסוק עצמו, והם כללו גם מדרש משמו של רבי אליעזר עצמו. 59 וראו דיוננו בסוף המשנה הקודמת. המדרש משמר את הלכות בית שמאי ובית הלל כאחד. דומה שמשנתנו מהווה חלק מאותה מסורת דרשנית.

30מעניין שגם המשנה וגם התוספתא אינן מורות לנודר לצאת מיידית מבית הקברות. כאילו שהותו שם היא גזירת גורל, או מעשה רצוי שאין צורך להימנע ממנו.