משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ג:ז

1משנה ז, כקודמתה, משקפת לכאורה פעילות ממסדית בבית הדין בקביעת חלות הנדר, כשם שהיא חלק מן המחלוקות בין בית הלל ובית שמאי ביחס להערכתן ואורכן של נזירויות. לפנינו פרשת עדות נזירות. המשנה מופיעה בשלמותה עם הרישא של מ"ו במשנה עדויות פ"ד מי"א, בלי סיפורה של הלני המלכה.

2מי שהיו שתי כיתי עידים מעידות אותו אילו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש – שתי עדויות חלוקות ביחס למספר הנזירויות. כלומר, עדים מופיעים בבית הדין על מנת לחייב אדם בנזירות. כל עדות כשלעצמה קבילה בבית הדין, אלא שעדותם חלוקה – האחת גדולה מחברתה. כך במשנתנו וכך במסכת עדויות, ולפנינו מחלוקת בית שמאי ובית הלל במסקנה.

3בית שמיי אומרים נחלקה העידות אין כן נזירות – בית שמאי סומכים על מחלוקת העדויות ואינם מכירים כלל בנזירות זו, ואילו בית הלל: ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים – בין שתי העדויות קיים על כל פנים נדר נזירות של שתי נזירויות, ולדעת בית הלל חייב הנודר לקיימן.

4לתוספתא הסבר שונה משמו של רבי יוחנן בן ברוקה: "אמר רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על שתי כתי עדים, על שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו שהוא נזיר בקטנה שבה. על מה נחלקו? על שהיו שני עדים מעידין אותו, שבית שמיי אומרים: נחלקה עדות ואין כן נזירות, ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש שתים יהא נזיר שתים, יהא נזיר שתים" (פ"ג ה"א; עדויות פ"ב ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 458). 88 וראו גם הדיון בירושלמי נב ע"ד. הירושלמי אמנם אינו מביא את המסורות על מחלוקת ממונות, אך מרמז בדיונו על עדות ממון כפי שתידון בהמשך. רבי ישמעאל מניח שקיימת הסכמה כבית הלל במשנה, והמחלוקת חלה רק במקרה שאין עדות שלמה אלא שני עדים במסגרת עדות אחת החולקים במספר הנזירויות. לפי בית שמאי אין זו עדות כלל שכן אינה מתואמת, ואילו בית הלל מניחים שהיא מתואמת בין העדים בכמות הקטנה. 89 הבבלי (כ ע"א) רואה בתוספתא זו מחלוקת על משנתנו.

5מחלוקת דומה נשתמרה בבבלי בעסקי כספים: "דתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה – שיש בכלל מאתים מנה. על מה נחלקו – על כת אחת, שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן, ובית הלל אומרים: יש בכלל מאתים מנה" (סנהדרין לא ע"א; ב"ב מא ע"ב). בירושלמי חוזר אותו דיון כמחלוקת רבי יוחנן ורב שכותרתה "עדות בתוך עדות" (ירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ב, כב ע"ד). טיפוס הטיעון מתאים לדיני ממונות אך מוקשה בדיני נזיר. בדיני ממונות אחד מעיד שהשור נגח חמש פעמים והשני מעיד שהשור נגח רק פעמיים. הרי פעמיים נכללים בכלל החמש. יש בין העדים הסכמה של שתי נגיחות. וכן אם פלוני היכה את אלמוני חמש פעמים. אבל בדיני נדרים או שהנודר הוציא מפיו את ההתחייבות לשתי נזירויות או שהתחייב לחמש נזירויות. אין בין שני העדים הסכמה על שתי נזירויות. הטיעון ששניים הם בכלל חמש, איננו מתאים.

6הירושלמי למשנתנו מביא את מחלוקת רבי יוחנן ורב ביחס לנזירות: "רב אמר: בכולל נחלקו, אבל בפורט כל עמא מודיי, יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים. רבי יוחנן אמר: במונה נחלקו, אבל בכולל כל עמא מודיי, נחלקה העדות אין כאן נזירות" (נב ע"ד). 90 הדיון נוקט גם בשלושה ביטויים סתומים: "מונה", "כולל" ו"פורט". כך בתחילת הדיון, בהמשך הירושלמי מפרשם, ובעקבות התלמוד פירשנו גם אנו את המונחים. ייתכן ש"מונה" מתייחס לברייתא בעסקי ממונות שנידונה במסכתות סנהדרין ובבא בתרא, ורבי יוחנן טוען שהמחלוקת חלה על דיני ממונות אך איננה שייכת לנזיר, ואילו רב כבית הלל מניח שגם בנזיר יש לקיים את הנזירות הקצרה יותר. "מונה" הוא כשהנוזר אמר הריני נודר נזירות אחת, ועוד אחת, ועוד אחת (עד חמש) ו"כולל" הוא כשאמר הריני נזיר חמש נזירויות.

7הירושלמי עונה על שאלת ההתאמה של המחלוקת לדיני ממונות. ועם זאת קשה לקבל הסבר זה כפשט המשנה: העמדות המסומנות בכוכבית אינן מוסברות, יתר על כן החלוקה בין כולל למונה איננה מפורשת במשנה. על כן ניתן אולי לשער שמסורת הלימוד צירפה את שתי המחלוקות ליחידה אחת שראשיתה בדיני ממונות, והיא הועתקה בהשפעת הדיון של רבי יוחנן בן ברוקה בתוספתא לכלל משנה מוקשה במסכת נזיר ועדויות. רב ורבי יוחנן, כל אחד בדרכו, התאימו אותה, בצורה מעט מלאכותית, למקרה של נזיר, ועורך המשנה התכוון לאחד משני ההסברים הללו.

8אם יש אמת בהשערה זו, תיפטר גם הקושיה החברתית הנלווית לדיון זה. נזירות היא מעשה פרטי, ומשנתנו לכאורה טוענת לדיון בבית דין והכרעת פוסק ומערכת משפט. מערכת מעין זו מתאימה לדיוני נזיקין וממונות ואיננה מתאימה כלל למושגי נזירות ונדר, שהם מעשה פרטי והנודר מודע למעשיו. לכאורה הנוזר אמור לפרש את דבריו ובדרך כלל נקבע ש"פירוש נדרים להקל", "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל" (נדרים פ"ב מ"ד). מדוע לא מועלית אפוא ההצעה המעשית, לברר עם הנוזר למה התכוון. ואכן כל הסיטואציה נראית דמיונית; אדם נאמן על עצמו, וקשה להאמין שהיה גוף שכפה על אדם נזירות שלא רצה בה. אדם צריך לזכור מה קיבל על עצמו, ואם איננו זוכר, ספק אם זו קבלה. כמובן במישור העקרוני יכולה המשנה לעסוק גם בהבחנה תיאורטית, כלומר שההלכה כנראה איננה מציאותית אלא באה לבחון את ההיבט העקרוני. הסבר כזה מתאים יותר אם ההלכה היא העברה ספרותית מדיני ממונות. 91 ראו דיוננו בפ"ח מ"א, שם המתרה על טומאה הוא "אדם אחד" ולא מעשה בית דין. הווה אומר זו שאלה של בית המדרש (האם דיני נזיר לעניין זה כדיני ממונות) ולא שאלה מעשית שצמחה ממקרה שהיה. אם משנתנו אינה אלא מעשה העתקה אזי אין היא משקפת מיסוד של נזירות אלא הרכבה לימודית של מחלוקות בית הלל ובית שמאי.

9אפשר גם שלעורך מסר רעיוני שלפיו גם נזירות תלויה בבית דין, מסר שההלכה המאוחרת בחרה להדגיש, כפי שרמזנו במבוא. ואכן, מסורת חז"ל מציגה גם שאלות של נדר כשאלות הבאות לבית הדין כמו דיני ממונות. במקרה זה ניתן לתלות העמדה זו בגלגול ספרותי. אבל יש להודות שחז"ל רואים עצמם כפוסקים גם בשאלות אישיות כאלה. 92 ראו דיוננו סביב משנת נדרים פ"ב מ"ד.