משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ד:ב

1המשנה היא המשך ישיר לסיפא של מ"א: אם במ"א בן/בת הזוג הצטרפו אגב שמיעה, כאן המשנה מונה שני מצבים מקבילים שבהם הנודר או הנודרת מזמינים את בן/בת הזוג להצטרף לנדר הנזירות. אלא שקיימת עדיין האפשרות להפר את נדר האישה, והמשנה דנה במתח שבין הצוותא שבנדר לבין זכות ההפרה של הבעל.

2הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו בטל – לפי פשוטם של דברים שני הנדרים סמוכים זה לזה, ואם הבעל מפר את נדרה של האישה הוא למעשה מבטל גם את שלו. בחלק מעדי הנוסח, ובעיקר באלו המושפעים מהבבלי: "קָיָים". 21 מ, ר, דו, ג25, מנ, מדלנ, מרפ, מרב, כ. כך מובא גם משום רב יהודה: "תני: מיפר את שלה ושלו קיים" (בבלי כב ע"ב), ואזי הביטול חל רק על נדרה של האישה ואילו נדרו של הבעל נשאר תקף. לתוספתא מסורת הלכתית מקבילה: "האומר לאשתו הריני נזיר ואת, אם אמרה הין שניהם אסורין. אם רצה להפר מפר לה, מפני שקדם נדר להקם. אם לאו, הוא אסור והיא מותרת. האומר לאשתו הריני נזיר ואת 22 כלומר בתנאי שגם את מסכימה לנזירות שלך. ? אם אמרה הין שניהן אסורין, ואם לאו שניהן מותרין, מפני שתולה נדרו בנדרה" (פ"ג ה"ד). התוספתא פותחת בהנחת היסוד של המשנה, צוותא של בני הזוג לפי הזמנתו של הבעל, אך גם אפשרות של הפרת נדר האישה. כאן נוסף הכלל "מפני שקדם נדר להקם". במסורת התוספתא התייחסות אגבית לנדר הבעל לאחר ההפרה של האישה "קדם הנדר להקם" משמע שנדר הבעל קיים. אך ניכר שהתוספתא, כמו המשנה, מתמקדת במצב הנדר שלה, בניגוד למשנתנו שבה נאמר במפורש "ונדרו קים". הניסוח המילולי של שני המקרים זהה, אך הפיסוק שונה. בנדר השני הבעל קושר את הנדרים ואומר שהנדר שלו תלוי בכך שהיא תסכים. בלשון התוספתא: "תולה נדרו בנדרה". אם האישה הסכימה להצטרף שניהם חייבים בנדרי נזירות, ואילו אם האישה מסרבת הרי שאין חלות נדר על שניהם כי הצוותא מעצבת את כל המכלול.

3השאלה ההלכתית שהמשנה דנה בה היא האם נדר שהופר מקצתו הופר כולו או לא. לפנינו, אפוא, שתי מגמות שונות: הראשונה המפרידה בין נדר הבעל ונדר האישה למרות הצוותא, והשנייה המכפיפה את נדר הבעל לנדר האישה. לפי נוסח כ"י קופמן הפרת נדר האישה מפרה גם את נדר הבעל, וסירובה מבטל את נדר הבעל מעיקרו לפי הסיפא של התוספתא. מאידך גיסא, הרישא של התוספתא ונוסח הדפוס מפרידים בין חיובי הנדר לבעל ולאשתו.

4בחלקה השני של המשנה נידונה הצוותא ההפוכה: האישה יוזמת את הנדר, הריני נזירה ואת 23 כך ב־ ק, ל, מרש, מרא, מג, ק, כ. ב־ א, מנ, מת, מדלנ, מרב: "ואתה"; ב־ מ, ר, דו, ג25: "ניזרה ושמע בעלה". ב־ מיל שולבו הנוסחאות: "נזירה ואתה ושמע בעלה", וב־ מרפ: "נזירה ואת בעלה". נראה לנו שבמקרה זה ניתן לשחזר את התפתחות הנוסח. במקור נכתב "ואת", ומשמעותו "ואתה" בכתיב חסר. עדי הנוסח שִחזרו את המילה בכתיב הבבלי המלא, "ואתה"; עדי הנוסח מ, ר ודומיהם התקשו בנוסח, וקיצרוהו. ואמרה 24 בדומה ל"ואמר", וכך גם ב־ כ, אבל ביתר עדי הנוסח: "ואמר" או "ואמ' ". ייתכן גם לחילופין לפרש "והוא אמר לה" = אָמָרָהּ. אמן 25 מיל: "שמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר". הרחבה או נוסח מקביל ל"אמן". ב־ א, מנ, מת, מדלנ, מרב: "ואתה". אינו יכול להפר – גם כאן לתוספתא שני ניסוחים, כשכל אחד נתלה בכלל שונה: 26 כך ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 529. הוא גם מציין את המבנה הספרותי של עריכת הפרק בתוספתא: שתי אמירות של האישה ושתיים של האיש. לסיכום תופעת הכללים בתוספתא נזיר ראו דיוננו במבוא למסכת. "אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת! אמר הין – שניהן אסורין. אם רצה להפר אינו יכול, מפני שקדם הקם לנדר. אם לאו, היא אסורה והוא מותר" (תוספתא פ"ג ה"ו). כשהבעל נענה ב"הין" הוא מאשר את הנדר ולכן אינו יכול להפר, גם אם אין הוא מצטרף בפועל לנדר. מאידך גיסא, במסורת הכלל השני נאמר: "אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת? אם אמר הן – שניהן אסורין. אם לאו – שניהן מותרין, מפני שתלת נדרה בנדרו" (שם ה"ז). הרישא משותפת בשתי ההלכות, אך הסיפא שונה בהתאם לכלל שההלכה נוקטת בו. ברישא של התוספתא, הנודרת לא תלתה נדרה בו, ולכן מסתבר שיש לפסק עם סימן שאלה: "אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת? אמר הין – שניהן אסורין. אם רצה להפר אינו יכול, מפני שקדם הקם לנדר. אם לאו, היא אסורה והוא מותר", ואילו בסיפא תלתה נדרה בנדרו ולכן מסתבר שיש לפסק בסימן קריאה: "אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת! אם אמר הן – שניהן אסורין. אם לאו – שניהן מותרין, מפני שתלת נדרה בנדרו". 27 ראו בבלי כב ע"ב-כג ע"א.

5הטיעון, או הכלל ההלכתי שבתוספתא, ש"אם קדמה הפרה לנדר" אז הנדר הראשון בטל (אבל הנדר השני קיים), אינו מופיע במקבילות בנדרים לעניין התרה חלקית של הנדר. זהו פיתוח בלעדי לתחום הנזירות. יתרה מזו, במסכת נדרים הייתה כל השאלה רק על היתר נדרים, ואילו בנזיר היא מועברת גם להפרת נזירות. מצד שני, בנדרים המקרה מאולץ שכן התופעה של נדרי צוותא איננה מופיעה, ואילו בנזיר כל הנושא מובא אגב נזירות הנידרת בצוותא, וכפי שהדגשנו במבוא זו תופעה מקובלת במסכת נזיר, ומן הסתם יש לה רקע מציאותי.

6מבחינה ספרותית הדיון בנזירות קצר ופשוט בהרבה מהדיון בנדרים. ניכר שהדיון בנזירות כאילו הופסק, הוא נותר ברמה הראשונית שבה שאלת הנדר שהותר מקצתו כלל לא עלתה, וברור היה שהוא מותר. במבוא הרחבנו בעניין ההשוואה בין משניות נזיר לנדרים.