משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ד:ג

1משנה ג עוסקת במהותה הדתית והמשפטית של הפרת נדרי אישה, ופותחת בעונש על חילול נדרי נזיר. כיוון שעיסוקה בהפרת נדרים הרי שהיא מנוסחת בלשון נקבה, אף על פי שעונש על חילול או הפרת נדר חל על נשים וגברים כאחד: "מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים סופג את הארבעים" (תוספתא פ"ב הי"ד). ובמשנתנו: האשה שנדרה בנזיר היתה שותה ביין ומיטמא למיתים הרי זו סופגת את הארבעים – בפ"ב מ"ד ראינו שהגדרת נדרי נזיר, חילולם והפרתם מנוסחת או במכלול ההלכות או בתגלחת בלבד, שהיא תופעה חברתית של נזירות הבולטת בשוק, או כמשנתנו בתופעות בבית: שתיית יין וטומאה. 28 ראו דיוננו בפ"ב מ"ד.

2היפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה – הפרת נדרים היא מעשה הבעל ורצונו. האישה איננה חלק מן ההחלטה, וככל הנראה גם לא שותפה בביצועה. המדרש מתאר זאת: "הרי שנדרה, ובטלו בלבו, והלכה ועשתה – מזידה. מנין שצריכה סליחה? תלמוד לומר: 'וה' יסלח לה' (במדבר ל', ו)" (ספרי במדבר פיסקא קנג, מהד' הורוויץ עמ' 204). הפרת הבעל היא בינו לבין עצמו, והאישה עלולה שלא לדעת על כך. בכך נוצר מצב משפטי־דתי מורכב. מבחינה הלכתית אין היא חוטאת, ואילו מבחינה דתית היא חיללה נדר שקיבלה על עצמה.

3היתה שותה ביין ומיטמא למיתים אינה סופגת את הארבעים – כלומר כוונת חטא ללא מעשה חטא, כי הרי בעלה הפר לה, אינה חייבת בענישה. ובמדרש בלשון "דתית": "הפר ולא ידעה, והזידה ועברה עליהן, מניין שהיא פטורה? תלמוד לומר: 'וה' יסלח לה' (במדבר ל', ו)" (ספרי זוטא מטות ל' ו, מהד' הורוויץ עמ' 327). האישה מזידה, אך פטורה מעונש. 29 עורך הפרק בתוספתא (פ"ג הי"א) עוסק בשאלה כללית של מעשה וכוונה. לדיון בנדרי טעות ראו דיוננו במבוא למסכת נדרים. בתוספתא למשנתנו מובאת הערה ברוח זו משום רבי עקיבא: 30 וראו ירושלמי פ"ד ה"ג, נג ע"ב: "יעקב". "וכשהיה רבי עקיבא מגיע לדבר הזה היה בוכה ואמר: אם מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ואכלו – צריך כפרה, המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה צריך כפרה וסליחה" (פ"ג הי"ד), 31 וראו גם בבלי כג ע"א, אך בשמו של איסי בן יהודה. התוספתא מרחיבה מעט, והסוגיה הבבלית מרחיבה יותר. ובדומה לזה במדרש: " 'וה' יסלח לה' (במדבר ל', ו) – והרי דברים קל וחומר: ומה אם נדרים המופרים צריכין סליחה קל וחומר לנדרים שאינן מופרין. משל למה הדבר דומה? 32 בדרך כלל חכמים אינם משתמשים במשלים לצורך לימוד הלכה, ומדרשנו חריג, ברם במקבילה בתוספתא הטיעון מוצג כדימוי ולא כמשל. למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה. והרי דברים קל וחומר: ומה אם המתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך סליחה, קל וחומר למתכוין לאכול ואכל" (ספרי במדבר פיסקא קנג, מהד' הורוויץ עמ' 202). 33 ראו גם ספרי במדבר פיסקא קנג, מהד' הורוויץ עמ' 204; קנד, עמ' 206. כוונת חטא ללא מעשה חטא אמנם אינה מחייבת עונש, אך היא בבחינת חטא בזדון ומחייבת סליחה וכפרה. זו אכן העמדה בתוספתא שהובאה לאחר שאמרו שם שסופגת ארבעים, ועל כן נראה שהיא אינה תואמת לדברי ת"ק במשנתנו, שפוטר את האישה מכול וכול אלא לפחות כרבי יהודה במשנתנו שמחייבה במשהו.

4רבי יהודה חולק על עמדה זו ומחייב עונש בפועל: רבי יהודה אמר אם אינה סופגת את הארבעים תיספוג מכות מרדות – נוסח הדברים מציע ענישה רגילה, כלומר ארבעים מלקות, או לחילופין מכות מרדות. ארבעים מכות הם העונש הסטנדרטי לעובר על לאו. מכות מרדות הן מכות מדרבנן שאינן לפי הפרוצדורה הרגילה (הן יותר מארבעים מלקות, או פחות לפי החלטת הדיין, הן ניתנות לא רק על ידי בית דין מוסמך, ועוד הבדלים). 34 ראו המבוא למסכת מכות ולמסכת נזיקין (בבא קמא). על כן קשה לדעת האם רבי יהודה מחמיר עם האישה המזידה או מקל עליה. מן הברייתא במסכת מכות נראה לכאורה שמכות מרדות חמורות יותר: "מכת תורה ארבעים חסר אחת, אומדין אותו אם יש בו ללקות לוקה ואם לאו אינו לוקה. אבל מכות מרדות אינו כן, אלא מכין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו" (תוספתא מכות פ"ד הי"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 443). כך גם: " 'פן יסיף להכותו על אלה' (דברים כ"ה, ג) – על אלה אין את מוסיף להכתו מוסיף את להכותו על מכת מרדות: 'על אלה' הוא עובר בלא תעשה אינו עובר בלא תעשה על מכת מרדות: אלא שהפרש בין מכות בית דין למכות מרדות. מכות בית דין בבית דין, מכות מרדות שלא בבית דין. מכות בית דין במנין מכות מרדות שלא במנין. מכות בית דין באומד מכות מרדות שלא באומד. מכות בית דין ברצועה, מכות מרדות ברצועה ושלא ברצועה" (מדרש תנאים דברים כ"ה ג, מהד' הופמן עמ' 163) (איור 20).

5אך מן ההקשר ההלכתי שם לכאורה מכות מרדות היא על ספקות טומאה או על טומאה מדרבנן, כשעל ודאי לוקים מן התורה: "כהן גדול שפרע או שפירם או שניטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב. זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקה עליה את הארבעים. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקה עליה את הארבעים. אבל כהן הדיוט שמיטמא לשאר מתים או שנכנס לבית הקברות חייב נכנס לשדה שאבד בה קבר בתוכה אינו חייב עד שיהלך את כולה נכנס לבית הפרס או למדוד את ארץ העמים או שיצא לחוצה לארץ מלקין אותו מכות מרדות" (תוספתא מכות פ"ד הי"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 443). 35 השוו: שמחות פ"ד הי"ג, עמ' 121.

6מכות מרדות הן מכות שחכמים מציעים כעונש על עבירות: "לוקה, מכת מרדות מדרבנן" (יבמות נב ע"א). 36 וכן בבלי כתובות מה ע"ב; מנחות ע ע"א; חולין קמא ע"ב. בירושלמי אין המונח מופיע חוץ מבמשנתנו. הסבר מעניין למהותה של מכות מרדות נותן רב נטרונאי גאון כשהוא מדבר על מי שחייב מיתה ואין מוציאים אותו להורג: "אבל שלא לפוטרו לגמרי ושלא יהא הדבר כהיתר, מנדין אותו ומייסרין אותו ומבדילין אותו מן הקהל, ומכין אותו מכת מרדות מדרבנן", 37 תשובות רב נטרונאי גאון, ברודי, חושן משפט שעה. או: "כן מי שעובר על דברי חכמים, אינמי חייבי לווין בלא התראה, מכין אותו בלא [מספר ו]בלא מינין [ובלא אומד ונקראת] מכת מרדות מדרבנן. ולמה קוראין אותה מכת מרדות, שמרד זה בדברי תורה ובדברי ס[ופרים]". 38 שם, תשובות פרשניות, תכ. כמו כן: "ומידי מכת מרדות דרבנן אין ראוי לפטרו, כדי לעשות סייג לתורה". 39 תשובות הגאונים, הרכבי, סימן שמה. כלומר, מכת מרדות איננה עונש אלא בבחינת קנס או התראה. ממדרש תנאים מתברר שיש לה אופי ציבורי, חריג ושונה ממערכת משפטית רגילה. אופייה זה משתמר עדיין גם בתקופה הגאונית. כשרבי יהודה מציע מכת מרדות ייתכן שהוא טוען לקולא מסוימת, אך בעיקר הוא טוען לענישה שאינה חלק ממערכת המשפט, וייתכן שיש לדונה יותר בבחינת קנס והתראה. מבחינה מעשית אופייה ממוסד פחות, ומן הסתם גולש בקלות יתר לאכזריות ולהשתלחות ציבורית. 40 בספרות חכמים אין הסבר לאומד ומניין של ל"ט מלקות מדאורייתא אלא בתנחומא: "ולמה ארבעים, אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון כשנצטווה ונאמר לו מעץ הדעת [טוב ורע לא תאכל וגו'] (בראשית ב', יז), נתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים עונשין, עשר לאדם, עשר לחוה, עשר לנחש, עשר לאדמה" (מדרש תנחומא [בובר], פרשת במדבר סימן כח, עמ' 22). כלומר, אומד המלקות הוא ממהות בריאת העולם וקשור בחטא הקדמון. לעומת זאת ספרות הראשונים קושרת את ל"ט המלקות לביטוי המקראי "אחיך" ("רמז למלקות ל"ט 'ונקלה אחיך', אחיך בגמטריא ל"ט", מחזור ויטרי סימן שמד). ראו גם: פירושי סידור התפילה לרוקח [טו], הודו לה', עמ' סא; ספר כלבו, סימן סח; שו"ת בנימין זאב, סימן רפד. אומד ומידה הם ביטוי לאחווה; מכת מרדות אין לה אומד, ומידת אכזריותה מתבלטת. ייתכן שיש לראות את טענתו של רבי יהודה לחומרה, כלומר עונש מחמיר יותר כקנס והתראה.

7בתוספתא מופיעה הלכה מקבילה למשנתנו המשקפת עמדה דומה של רבי יהודה ביחס לגבר: "מי שנדר בנזיר, והיה שותה יין ומיטמא למתים, ואחר כך נשאל לחכם והתיר לו, אינו סופג את הארבעים. אמר רבי יהודה אם אינו סופג את הארבעים יספוג מכות מרדות" (פ"ג הט"ו). לדעת התנא קמא התרת הנדר בדיעבד משחררת את האיש מעונש מלקות, וזאת בניגוד לדרשת הקל וחומר משמו של רבי עקיבא. ייתכן אמנם שהלכה זו עוסקת מעיקרה בשאלת התרה למפרע ואילו הפרת נדרי אישה היא בזמן המותר והתִקני, ולכן קיים ההבדל העקרוני בחלותו של ההיתר. התרת הנדר מבטלת אותו לכתחילה, וההפרה משחררת את הנדר מרגע ההפרה בלבד. אך ייתכן שאין זה אלא הבדל בין היחס לחטאה של האישה לבין ההחלטה במסגרות הפורמליות של האיש. רבי יהודה נשאר לשיטתו ומחייב מכת מרדות, שאינה חובה מדאורייתא אך ענישה ראויה למעשה אסור, והתראה מפני זילות של נדרי נזיר.

8חומרא קולא

9מבחינה ספרותית המשנה מדגימה כמה מההבדלים בין עריכתה של משנת נזיר לעריכתה של משנת נדרים. יש להניח שדין מי שאינו מבצע את נדרו זהה בנדר ובנזיר, אבל משנת נדרים איננה עוסקת בשאלה זו והעונש של "סופג את הארבעים" איננו נזכר בהקשר לנדר. קשה להניח שהוא בוצע אי פעם, אך עדיין ההבדל הספרותי בולט. כל המקורות שציטטנו המדברים על סליחה או על צורך בסליחה נוצרו במרחב הדיון של דיני נדרים. מימרתו של רבי עקיבא "אם מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" מצויה בתוספתא נזיר (פ"ג הי"ד), אך במדרשי ההלכה היא מופיעה אגב דיני נדרים. אם כן במסגרת דיני נזיר הדיון הוא משפטי, לוקה מלקות ארבעים, או אינה לוקה, ובמסגרת דיני נדרים על מלקות אין מדברים, והשאלה היא האם יש כאן חטא דתי ולא נזכרת אפשרות למעורבות משפטית. התלמודים, ואולי כבר התוספתא, יוצקים את שני ענפי הדיון למקשה אחת.