משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ד:ד

1שלוש המשניות ד, ו, ז המסיימות את הפרק קשורות זו בזו ועוסקות בביטול קרבנות נזיר. הראשונה קשורה במשנה הקודמת, ועוסקת בנזירה. כפי שנראה, משנה ה ממשיכה ישירות את משנתנו זו.

2האשה שנדרה בנזיר הפרישה את בהמתה – נדר הנזיר איננו רק החלטת נזירות אלא גם התחייבות כלפי הקודש, וכפי שראינו גם התחייבות כלכלית כבדה. 41 ראו דיוננו בפ"ב מ"ה להלן, פ"ד מ"ו, מ"ז ופ"ה מ"ד לעיל. ממשנתנו ברור שמקובל להפריש את הקרבנות מיד עם החלטת הנדר, בין אם בבהמה חיה ובין אם בהפרשת הכסף המיועד לקרבנות. כך גם פ"ה מ"ג: "נשאל לחכמים והיתירו, היתה לו בהמה מופרשת...". להפרשת הבהמה היה גם היבט כלכלי של ביטחון שבבוא היום יהיו לנזיר אמצעים "לגלח".

3ואחר כך היפר לה בעלה – הפרת נדר אישה תלויה בפסוק ב"יום שמעו" (במדבר ל ח, יג, טו), ומשתמע שאין היא צמודה בהכרח לזמן הנדר גופו אלא לידיעה של הבעל. 42 פירוש זה שונה ממסורת המדרש שהשתמרה לפסוק העוסקת בשאלת הפרת נדרים ביום ובלילה - ספרי במדבר, קנד, מהד' הורוויץ עמ' 205; ירושלמי נדרים פ"י ה"ח, מב ע"א ומקבילות, וראו דיוננו במשנה ה להלן. מבחינה פורמלית אפשר אמנם שההפרה הייתה ביום שמעו, אבל דומה שהמשנה מוכנה להעניק לבעל זמן רב יותר להפרה, בניגוד לדיני נדרים, ונרחיב בכך להלן מ"ה.

4כיוון שההפרה משבשת את ההקדש של הקרבן עוסקת המשנה במעמדם של הקדשי הנדר: אם משלו היתה בהמה – המשנה מבחינה בין מימון הקרבן בידי הבעל לבין מימונו בידי האישה. חלק מן הדאגה לאישה ופרנסתה כולל ככל הנראה את מימון קרבנותיה. כך גם הדרשן בפרשת סוטה: "והביא את קרבנה עליה (במדבר ה', טו) – יכול אף בזמן שחללה שבת? תלמוד לומר: 'קרבנה'. כשאמר 'את קרבנה' לרבות קרבן נגעה וזיבתה. ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו? מרבה אני את שהן באין לטהרה, וממעט אני אלו שאין באין אלא לכפרה" (ספרי זוטא ה' טו, מהד' הורוויץ עמ' 234). לעומת זאת במקומות אחרים דרשה שונה: "והביא את קרבנה עליה" (במדבר ה', טו) – כל קרבן שעליה דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת הרי זה מביא משלו, ואין מקיץ מכתובתה. וקרבן שאין מכשירה לו, כגון שקיפחה נזירו בראשה, או שחיללה את השבת, הרי זה מביא משלו ומקיץ מכתובתה" (ספרי במדבר פיסקא נשא ח, מהד' הורוויץ עמ' 13). 43 ראו גם ירושלמי סוטה פ"ב ה"א, יז ע"ד. "דרש רבי יהודה מביא אדם על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת אפילו אכלה את החלב ואפילו חללה את השבת שכך כותב לה: ואחרי די איתאי ליך עליי מן קדמת דנא..." (תוספתא כתובות פ"ד הי"א). 44 בספרא מצורע, פרשה ד הט"ו, עב ע"ד מובא משפט זה לעניין קרבן מצורע. "רבי יהודה אומר: אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר, וכן כל קרבן שהיא חייבת" (נגעים פי"ד מי"ב), וכן: "יכול אף על ידי אשתו יביא קרבן עני? תלמוד לומר 'זאת' (ויקרא י"ד, לב) דברי רבי יהודה" (ספרא, מצורע פרשה ד הט"ז, ע"ב ע"ד). משנתנו היא משנת רבי יהודה ומניחה כמובן מאליו את חובתו של הבעל לממן את חיובי הקרבנות של אשתו. 45 ראו דיוננו במסכת שקלים פ"א מ"ו, שם התשלום לאישה נתפס כתשלום למשהו אחר ולא כתשלום רגיל של הבעל הממלא את חובתו. עם זאת, במשנתנו מוצעות שתי האפשרויות ולא נאמר שהבעל חייב לשלם את קרבנה, אלא שמדובר כמובן בקרבן התנדבות שלה, ולבעל הייתה זכות להפר, והוא לא ניצל אותה. אפשר שמדובר בהסדר אישי בין הבעל לאישה שבמסגרתו התנה הבעל את נדרה בכך שלא ישלם את הקרבן.

5הפתרון של "מקיץ מכתובתה" מרמז לנוהג מקובל שהאישה הייתה מקבלת, בעודה בבית בעלה, חלק מכתובתה. בימינו מקובל שהכתובה היא סכום כסף השמור לעתיד, ורק גירושין או מותו של הבעל הופכים התחייבות זו לממשית. כפי שעולה מהמקורות הקדומים השתמשו זוגות בכתובה כקופת חיסכון. האישה רשאית הייתה לתבוע חלק מהכתובה לשימוש מידי - "פוגמת כתובתה" (כתובות פ"ט מ"ז, והסברה במ"ח שם). כך, למשל, אנו שומעים על אישה הנותנת צדקה לגבאים, שלא מדעת בעלה, חוששת שמא היא נותנת יותר ממה שהתחייב ומתנה שאם יסכים תהיה הצדקה מתנתו, ואם לא יסכים תיתן להם מכתובתה, "מן פרני" (ירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ג; אסתר רבה פרשה ב ג). המורדת פוחתים מכתובתה (לעיל פ"ה מ"ז), גם ריפוי שאין הבעל חייב לשלמו ניתן לשלם "מן פרניך" (ירושלמי בבא בתרא פ"ט ה"ו, יז ע"א; ראו פירושנו לפ"ד מ"ט). כך גם מעלים המקורות אפשרות שהבעל או היבם "יפייס" את האישה שתוותר על כתובתה (ראו פירושנו לעיל פ"ח מ"ח; תוספתא פ"ט ה"א).

6במשנה הראשונה בפרק ה של מסכת כתובות מנוצלת אפשרות זו לעקיפת הכתובה. האישה כותבת בשטר שקיבלה חלק מהכתובה, אף שבפועל לא קיבלה מאומה, ובכך למעשה מוותרת על כתובתה. מבחינה פורמלית הכתיבה היא שלה, והוויתור שלה ובאחריותה. בפועל עלול הבעל לנצל את מעמדו וכוחו ולכפות עליה את הכתיבה.

7הסדר זה מכונה, כאמור, "פוגמת" או "פוחתת", ובארמית "מן פרני" (לעיל ושיר השירים רבה פרשה א ג). בהקשר שלנו הוא מכונה "מקיץ מכתובתה".

8יש להניח שלפחות בחלק מהמקרים פגימת הכתובה מרמזת על ויתור של האישה בלחצו של הבעל, ולמעשה זו עקיפה של הכתובה, ומסתתר כאן סיפור של עושק האישה. אבל בחלק מהמקרים זו דרכה להשיג מימון לרצונותיה. מכיוון שבדרך כלל גירושים היו נדירים הרי שלמעשה הפכה הכתובה למעין קופת חיסכון של האישה.

9דוגמה אחרת לפגימה: "רבי שמעון בן לעזר אומר, הלוקח מן האשה בכתובתה וחזר ולקח מן האיש – מקחו קיים, מן האיש וחזר ולקח מן האשה – מקחו בטל, אם עשתה לו אשה אחריות בכתובתה – מקחו קיים" (תוספתא גיטין פ"ג הי"א). בהלכה זו מובטחת זכותה של האישה להיות זו שפוגמת בכתובה. בפועל הגנה כזאת איננה מספיקה. הבעל יכול ללחוץ על האישה לפגום בכתובתה כדי להקל את המצוקה שבה מצוי המשק המשפחתי. הקרקע תימכר, ובבוא היום תישאר האישה ללא כתובה.

10תצא ותרעה בעדר – הבהמה חולין לכל דבר. בפ"ה מ"א ומ"ג במשנתנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל ביחס להקדש טעות. לדעת בית שמאי "הקדש טעות – הקדש", ולכן אין להשתמש בבהמה שהוקדשה גם אם אין מקריבים אותה. יש לדאוג לכלכלתה כל חייה, עד שתיפסל לקרבן. אילו הייתה הבהמה שלו הרי שהקדשת האישה איננה תקפה כלל, שכן היא אינה יכולה להקדיש מרכושו. לכן אין כאן אפילו הקדש טעות, וברור שהבהמה יוצאת לחולין לכל הדעות.

11ואם משלה היתה הבהמה – המשנה מניחה שיש לאישה רכוש עצמאי והיא משתמשת בו, והתלמוד הבבלי מיד תמה על סמך כלל משפטי בנכסים - "מה שקנתה אשה קנה בעלה" (כד ע"ב), מניין לה בהמה להפריש? הירושלמי נדחק להסביר שני הסברים שונים, האחד באמצעות משנה בנדרים: "המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך" (פי"א מ"ח). 46 בבלי סנהדרין עא ע"א; גיטין עז ע"א; נזיר כד ע"ב; קידושין כג ע"ב; ירושלמי נג ע"ב; סנהדרין פ"ח ה"ד, כו ע"ב; גיטין פ"ח ה"א, מט ע"ב. שני התלמודים מתחבטים, אפוא, בשאלה כיצד ייתכן שיש לאישה רכוש "פרטי", והם מחפשים לה פתרון. המשנה מציגה פתרון של "תנאי" שבאמצעותו ניתן להעניק לאישה רכוש פרטי, אלא שבמשנה נועד הדבר למקרה מיוחד של נדר. הסברו השני של הירושלמי הוא שמדובר כשהאישה "משלטת על נכסיו", כלומר כשיש לה זכות ביצוע בנכסי בעלה גם אם איננה בעלת הרכוש (ירושלמי נג ע"ב).

12מן הראוי להדגיש שאמנם שאלת התלמודים היא שאלה משפטית קשה, ברם למעשה היו פני הדברים שונים. הכלל המשפטי ש"כל מה שקנתה אישה קנה בעלה" הופר לעתים מזומנות, ומצינו נשים נשואות בעלות רכוש המפעילות את רכושן ונהנות מזכות משפטית בפועל. דומה שבתחום זה היה פער ניכר בין ההלכה הפורמלית והמציאות החברתית־משפחתית. עסקנו בכך בפירושנו לעירובין פ"ז מ"ו.

13שאלת רכוש האישה היא, אפוא, דוגמה נאה לכמה עיקרים למחקר: עד כמה ספרות חז"ל רבגונית, ועד כמה החוק והמשפט נותנים רק ביטוי חלקי למציאות החברתית. יתרה מזו, ההלכה של חכמים איננה אחידה מבחינה משפטית ומשקפת את המורכבות החברתית, אף שניכרת בה חתירה לאחידות משפטית.

14כיוון שהאישה המביאה את הקרבן רשאית הייתה להקדישו, וכאשר הקדישה אותו הייתה הקדשתה בכוונה מלאה, בסמכות וברשות, הרי שהקדשתה תופסת.

15החטאת תמות 47 כך גם בקרבן עולה ויורד: "הפריש תורין ובני יונה והעשיר סתומין ימותו שאין פדיון לעוף, פרושין חטאת תמות ועולה תקרב עולה..." (תוספתא כריתות פ"ד הי"ד מהד' צוקרמאנדל עמ' 566). והעולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים – כל נזיר חייב עם תום ימי נזירותו בשלושה קרבנות: "כבש בן שנתו תמים אחד לעֹלה וכַבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים" (במדבר ו', יד). כך מונה גם המשנה את שלושתם, אם כי בסדר שונה מן התורה. המשנה פותחת בקרבן שאיננו קרב, "החטאת", כיוון שחטאת איננה יכולה להפוך לקרבן שלמים או נדבה (קידושין נה ע"ב). אך היא הקדש, ולכן אסור לבעלים ליהנות ממנה או להחליפה. בפרק הבא יחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה של הקדש טעות; לדעת בית שמאי הקדש טעות תקף ולדעת בית הלל בטל. משנתנו מהלכת בדרך בית שמאי, או לפחות היא קרובה להם. 48 על פי רוב המשנה מהלכת בשיטת בית הלל, אך מצינו משניות המהלכות כבית שמאי. לדיון על כך ראו: ספראי, הכרעה כבית הלל. במשנה כריתות מצינו דיון כולל בקרבנות טעות, ומתברר שבדור יבנה עדיין עומדת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. חכמים מהלכים כבית שמאי: "המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה... אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר... שור הנסקל אינו כן, אם עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר, משנסקל מותר בהנאה, עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר, 49 ראו גם: משנה סוטה פ"ט מ"ז, הכרעה כרבי מאיר וכבית שמאי. משנערפה תקבר במקומה, שעל ספק באה מתחלתה..." (כריתות פ"ו מ"א-מ"ב), באשם תלוי מצטרפים כנראה שני ספקות (הטעות והיעדר ודאות לגבי חובת האשם). מן הדיון למדנו שחכמים ברוח בית שמאי ממתינים לבהמה שתאבד את תמימותה, "תסתאב", ואז ניתן למכרה ולהפוך אותה לקרבן נדבה, כלומר שלהקדש יש תוקף מסוים. בית הלל, וברוחם רבי מאיר ומשנתנו, רואים בהקדש טעות הקדש בטל והבהמה חוזרת לעדר כבהמת חולין. 50 הירושלמי מנמק את המחלוקת בהעדפה משפטית הלכתית של סמכות הזקן המפר לבעלים את נדרו, "עוקר את הנדר מעיקרו". הנמקה זו מופיעה במסורת ארץ ישראל האמוראית פעמים מספר, ומן הסתם משקפת את מעמדו של החכם האמוראי ולא את מהות המחלוקת עצמה (ירושלמי נג ע"ב; כתובות פ"ז ה"ז, לא ע"ג; נדרים פ"ו ה"ה, לט ע"ד). הדגשנו את המרכיב של הקדש טעות. אך הוא איננו השאלה ההלכתית היחידה ובסוף המשנה נציע הצעה אחרת.

16שני הקרבנות האחרים קרבים בהתאם למטרתם הראשונית כקרבנות נדבה של עולה ושלמים. במשנה זבחים נידון קרבן הנזיר ונוהליו: "התודה ואיל נזיר קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל ליום ולילה עד חצות" (פ"ה מ"ו). מכל הנהלים הטקסיים מונה משנתנו שניים: ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם – משך אכילת הקרבן כל היום ומן הסתם גם הלילה, כקרבן נזיר, ואיננו נידון כקרבן שלמים ונדבה שזמנו נמשך "שני ימים ולילה אחד" (שם מ"ז). אף על פי שהם לכאורה קרבנות נדבה חל עליהם דין קרבן נזיר, ועם זאת הם פטורים מן המתנות הנלוות.

17היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה – אם היה כסף מופרש אך לא נקבע לו ייעוד מדויק. לא ברור האם המעות יועדו לקרבנות נזיר, אך טרם נקבע לאיזה קרבן יוקדשו, ועתה הנזירות הופרה. או שמא ההלכה כבר עוסקת במקרה הכללי יותר, היו לה (או לו) מעות שהקדיש לקרבן, אך לא פירט לאיזה קרבן. בהקשר של משנתנו נראה שמדובר בסוג הראשון. הכסף המוקדש הופך כולו לנדבה ללא כל הגבלה, אך עדיין נשאר בחזקת הקדש, אי לכך יש להפנותו לקניית קרבן עולה שהוא היותר קדוש (וממילא גם יותר נעלה) כמפורש במסכת שקלים פ"ו מ"ו: "נדבה מה היו עושין בה לוקחין בה עולות הבשר לשם והעורות לכהנים", ואין ליהנות ממנו. עם זאת, אין בו מעילה (מעילה פ"ג מ"ב; תוספתא מעילה פ"א ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 556), אין במעות מעילה, משום אפשר שיועדו לשלמים, מהם הבעלים רשאי ליהנות מחלק מהקרבן. 51 בהמשך גם נצטט את הברייתא במלואה. האמוראים חלוקים על מהותה של הלכה מיוחדת זו: הרי בתוך המעות מעורבת גם חטאת שאין להפכה לנדבה. רבי יוחנן אומר שזו הלכה מיוחדת לנזירות, "הלכה היא בנזיר", 52 המושג מופיע רק בדיון הבבלי, ומן הסתם מקורו בהקשר זה. ואילו ריש לקיש מארגן אותה במסגרת כללית של נדרים, "מותר נדר יהא לנדבה" (בבלי כה ע"א). כפי שנראה מיד, פתרון שונה קיים במושג "תרעה עד שתסתאב", ודומה שחכמים נמנעו במידת האפשר מלהפקיע ולהשמיד רכוש, והעדיפו להפכו למסגרת נורמטיבית של קודשים קלים.

18אם כבר נקבע ייעוד מוגדר לסכומי הכסף דינם כקרבן מופרש.

19מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנים – בדומה לבהמה הכסף למעשה מושמד ואסור בהנאה לבעליו. באזור ים המלח, שהוא אזור מדברי ואינו מיושב בצפיפות, נמצאו מטמוני מטבעות המשקפים מן הסתם את מימושה של הלכה זו בזמן הבית. 53 אשל וזיסו, יוליכם לים המלח. ים המלח, כמקום השמדה של מטבעות, הוא חלק מן ההווי של מקדש וקודשיו. כך נוהגים גם אם אבדו מעות לקרבן ונמצאו לאחר הקרבת החלופה (תמורה פ"ד מ"ב-מ"ג), וכן היו נוהגים בעבודה זרה (עבודה זרה פ"ג מ"ג, מ"ט; תוספתא דמאי, פ"ו הי"ג). 54 ומקבילותיו במדרש הלכה: ספרי דברים פיסקא צו, מהד' פינקלשטיין עמ' 157; מדרש תנאים דברים י"ג יח, מהד' הופמן עמ' 68. למעשה, כך נוהגים בשעיר לעזאזל ביום הכיפורים: "אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר?... ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה והלא סימן גדול היה להם; מירושלים ועד בית חדורו ג' מילין, הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל, ויודעין שהגיע שעיר למדבר" (יומא פ"ו מ"ח). המדבר כמקום הקליטה של כל העבירות מודגש במשנה כמה פעמים, וכן: "יכול בישוב – תלמוד לומר במדבר" (בבלי יומא סז ע"ב).

20נחזור להלכות המעות. למרות השמדתן קיימת קולא מסוימת: ולא מועילין – אם הבעלים נהנה מן הכסף לא חלה עליו חובת קרבן מעילה. מבחינה הלכתית משמעות הדבר שהכסף אינו קודש ממש אלא מושמד. מבחינה חברתית־כלכלית הלכה זו פותחת פתח לשימוש מסוים ומסויג בכסף, שלא ברשות. כלל משפטי ידוע, בן זמננו, שכל הוראת חוק צריכה לכלול עונש מוגדר על אי עשייתה. ללא עונש ברור, הסיכוי שההוראה תישמר קלוש. לדיינים בימי קדם (במרחב הלא יהודי) הייתה זכות ענישה עצמאית רחבה ביותר. אבל במערכת היהודית נקבעו הגדרות ברורות למערכת הענישה, והדיין איננו רשאי להעניש, בעונש שלא נקבע בבירור. בתנאים אלו, בהיעדר עונש, ולו סימלי, נפתח פתח לכרסום במצווה.

21על הכסף הנותר המשמש כבסיס לקרבנות בפועל חל דין זהה לדינה של הבהמה המופרשת.

22דמי עולה יבואו עולה ומועלין בהם – כיוון שעולה היא קודשים, לפי דיני תורה יש מעילה על קרבן עולה: "נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקֹדש לאשם" (ויקרא ה', טו), וכך גם על דמי קרבן העולה חלים דיני מעילה. לעומתם שלמים, דמי שלמים יבוא [ ו ] שלמים נאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם – נאכלים ליום אחד כדין שלמי נזיר (זבחים פ"ה מ"ו), ואין בהם מעילה כדין שלמים, אך לא מתלוות לקרבן המתנות הרגילות. משנתנו מונה לחם, ובתוספתא (פ"ד ה"ט) מצינו גם "לא לחם ולא זרוע" במקרה שהשלים נזירותו אך הביא שלמים שלא כמצוותם. מינוח מחודד זה הוא חידוש של התוספתא וכמובן בתלמודים משתמשים בו.

23נוסח מקביל למשנתנו, המעלה את הפן העקרוני יותר, מצוי במשנה מעילה: "המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים. מת היו סתומים יפלו לנדבה, היו מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנים ולא מועלין בהן, דמי עולה יביאו עולה ודמי שלמים יביאו שלמים ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם" (מעילה פ"ג מ"ב; תוספתא פ"א ה"ו, מהד' צוקרמאנדל עמ' 556). אותן הלכות שנויות בסדר שונה. "הפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין לבוא בכולן שלמים [מת מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין דמי עולה יביאו עולה ומועל בהן ושלמים יקרבו שלמים ונאכלין ביום אחד ואין טעונין לחם] 55 כל הקטע בסוגריים מרובעים חסר בכ"י ערפורט, וכן בציטוט בבבלי כד ע"ב. ..." (פ"ג הט"ז), המשנה מתייחסת גם ללחם, קרי המתנות הנלוות, בשונה מן המסורת בתוספתא. אך עיקר ההבדל הוא כמו במשנה הקודמת בפרקנו, שהמשנה עסקה באישה ואילו התוספתא עוסקת בנזיר הגבר וממילא לא רק בהפרה.

24אנו נעסוק במשנה מעילה במקומה, ונראה ששתי המשניות הנוגעות לענייננו במעילה מצויות גם במסכת תמורה. בשאלת היחס בין עריכת מסכת מעילה לעריכת מסכת תמורה נעסוק במקומה. נסתפק כאן בכך שבמשנתנו ובמשנה ו' להלן שתי דוגמאות לכלל שבמסכת מעילה. וליתר דיוק הכלל מצוי במסכת תמורה, במסכת מעילה מצוי כלל מִשנֶה, ואצלנו שני פרטים נקודתיים המיישמים את הכללים.

25משנתנו מונה, אם כן, הפרת נדרי האישה כסיבה לביטולם של קרבנות מופרשים. התוספתא, כפי שראינו, מונה גם את התרת הנדר כסיבה לביטול קרבן. "נשאל לחכם והיתירו, אילו ואילו מודים שאם היתה לו בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר" (תוספתא נזיר פ"ג הי"ט).

26להלן פ"ה מ"ג נדון בגישה שונה בדבר השאלה העקרונית של דין קרבנות נזיר שנזרו הותר, והמשנה שם איננה מבחינה בין הקרבנות השונים.