משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ה:ד

1מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שניגנבה אם עד שלא ניגנבה הבהמה נדר הרי זה נזיר אם משניגנבה הבהמה נדר אינו נזיר – הירושלמי מציע נסיבות לבחינת טווח ההלכה במשנה: "מה אנן קיימין? אם בשראה בהמה עוברת בשוק ואמר הריני נזיר על בהמה זאת שעברה, אפילו משנגנבה בהמה – נזיר. אם כסבור שיש לו ונמצא שאין לו, כך אנו אומרים, היה עשיר והעני תיפקע ממנו נזירותו? אלא אכן אנן קיימין באומר: הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית והלך ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר – הרי זה נזיר, אם משנגנבה הבהמה נזר – אין זה נזיר. תלמידוהי דרבי חייה בר לוליינא אמרין: רבי יודה שאל: החזירוה הגנבים בלילה, למפרע חזר עליו נזירותו או מיכן ולבא?" (נד ע"א). הירושלמי מונה שלושה מצבים, ומצרף להם את שאלתו של רבי יודה. 1. בהמה מקרית מהווה סיבה לנזירות – הנזירות לא בטלה. 2. סבור שיש לו ואין לו – הנזירות לא בטלה. 3. בהמה מסוימת בתוך הבית שנגנבה נשארת כאפשרות יחידה למשנתנו, ועליה מוסיפה שאלתו של רבי יודה נדבך נוסף: 4. אם החזירו הגנבים את הבהמה לא בטלה הנזירות והשאלה היא ממתי יש למנות את הנזירות. כל המקרים מציירים תמונה דומה: בכולם דומה שמטרת נדר הנזירות להביא בהמה כקרבנות נזיר חובה. כבר עמדנו על כך שקרבן הנזירות הוא מפעל כלכלי כבד, וממשנתנו עולה שאנשים נדרו נזירות כשהיה ברור להם כיצד יממנו את חובותיה, 17 ראו דיוננו, פ"ב מ"ה; פ"ג מ"ד, מ"ו, מ"ז. ואולי גם נדרו כדי לזכות בזכות להעלות קרבן חובה, כדרכם של החסידים. 18 ראו תוספתא פאה פ"ג ה"ח.

2המשנה מצרפת להלכה סיפור נדרי נזירות שעניינם התרת נזירות ללא קשר לשאלות הקודמות.

3זו טעות טעה נחום איש המדיי כשעלו נזירין מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להן נחום איש המדיי אילו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד לחרב נזרים הייתם אמרו לו לאו והתירן נחום איש המדי 19 ב־ מ, ר, דו: "איש המדי". – גם לתוספתא מסורת סיפור זו, אם כי כאזכור בלבד (פ"ג הי"ט באמצע). סיפורו של נחום המדי מציע לכאורה פרשנות ("זו טעות") לרישא במשנתנו, כלומר לראות בגנֵבת הפרה ברישא מצב שנולד. כפי שראינו, המחלוקת והפרשנות אינן רואות כך בהכרח את הרישא במשנתנו, ומנתקות אותה מן הסיפור ופרשנותו.

4מה הייתה טעותו של נחום המדי? בתוספתא נאמר בקצרה: "כשפתח בנדר" (פ"ג הי"ט), כלומר פתח להם פתח לביטול. הירושלמי מבאר: "מה טעה? שפתח להם ב'נולד' " (נג ע"ג; נדרים פ"ט ה"ב, מא ע"ג). המשנה בנדרים מציעה כפשוטה שנדרים הכוללים תנאי, כלומר עניין שעדיין לא נולד, תקפים ומחייבים. לכאורה זו טעותו של נחום המדי: החורבן אמנם לא היה תנאי אך מהווה עבור הנוזרים מרחוק שינוי נסיבות (נולד), ובהנחה שאדם נוזר על מנת להביא את קרבנותיו ניתן אולי אף לראות בכך תנאי שאינו מתקיים. דא עקא, ההלכה במשנה אינה אלא חלק מן המערכת ההלכתית, ובמשנה הבאה נדון בעמדות השונות ביחס לתנאי בנדרי נזיר. בשלב זה דיינו להקדים ולומר שנחום המדי הפותח לנזירים פתח לביטול (התרת הנדר) מניח כבית שמאי, שהנדר תקף אך ניתן להתירו ב"פתח" מעין זה.

5יתרה מזאת, במשנה נדרים מתנהל דיון נפרד ב"נולד" בנדרים. המשנה כוללת הלכה המנוסחת כמחלוקת, דוגמאות ושוב כלל מסכם באמצעות דוגמה: "ועוד אמר רבי אליעזר: פותחין בנולד, וחכמים אוסרין. כיצד? אמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר, או שהיה משיא את בנו בקרוב, ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר. קונם לבית זה שאיני נכנס ונעשה בית הכנסת, אמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת לא הייתי נודר, רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין" (נדרים פ"ט מ"ב). המקבילה בתוספתא שם מחדדת את ההבדל בין טעות גרידא ונולד: "הנודר מן הבית מן העליה וקודם לנדרו נודע שנפלו לו בירושה או שניתנו לו במתנה, אמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, הרי זה מותר" (פ"ה ה"א). כפשוטו "מותר" כאן הוא שחכם יכול להישען על טיעון זה להתרת הנדר. המשפט סותר את עצמו: אם נודע לו הדבר לפני הנדר – למה יותר הנדר? ליברמן מפרש שנודע לו הדבר לאחר הנדר, וקושר את ההלכה למשנה הבאה. אם הבית והעלייה נפלו לו לאחר הנדר, הרי זה "נולד" רגיל, ברם ייתכן לפרש שהכוונה שלאחר הנדר נודע שהבית והעלייה היו שלו כבר לפני הנדר, ואזי הוא כפשוטו נדר טעות. לפיכך נראה ש"מותר" כאן הוא מותר לחלוטין – אין זה נדר כלל, שכן זה נדר טעות. "נולד" הוא טעות בשיקול דעת על העתיד, ו"טעות" הוא טעות עובדתית בתנאי ההווה. יש להדגיש שבלשון המקורות המונח "מותר" משמש לשני המובנים: גם נדר שהתבטל מעצמו וגם עילה להתרת הנדר על ידי חכם. 20 ראו דיוננו בנדרים פ"ט מ"ב.

6טעותו של נחום המדי, אם כן, אינה טעות אלא בחירה באחת העמדות, או במחלוקת חלותו של נדר טעות כנוסח התוספתא, או במחלוקת "נולד" כדברי הירושלמי.

7לשון "זו טעות טעה" ייחודית בספרות, וכאמור מתמיהה במערכת ההלכתית הנידונה. לא מצינו לשון דומה כלפי חכם אחר, 21 בסדר עולם רבא, פכ"ג, עמ' 100: "אמר רבי יהושע בן קרחה: טעות גדולה טעה סנחריב". ויש אולי לשייכה לדמותו של נחום המדי בעולם התגבשות ההלכה. לפי המסורת בכתובות (קה ע"א) נחום המדי הוא מדייני גזרות שהיו בירושלים. בדייני הגזֵרות דנו בפירושנו לכתובות פי"ג מ"א וראינו שאין הם חכמים רגילים, אלא בית דין מיוחד. אם דייני גזרות מרמזים על בית דין בעל ייחוד פנים, ניתן להבין גם את ההתייחסויות המיוחדות של חכמים מן השורה לדבריהם. "טעות" תחת "מחלוקת", והסכמה בלשון "יפה אמר" או "נראים דברי". בכך מרמזת המסורת על מתח, אך גם על שיח משותף. וכך במשנתנו. 22 טיפוס דומה של תגובת חכמים מצינו במסורת הסכוליון של מגילת תענית, "ספר גזירות של צדוקים". ראו נעם, מגילת תענית, עמ' 77, ודיון בעמ' 215; שמש, חטאים, עמ' 125-123. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו כל שנדר עד שלא חרב בית המקדש נזיר משחרב בית המקדש אינו נזיר – "טעותו" של נחום המדי מנוסחת כדעת חכמים, ועם זאת המסורת משמרת רמז למתח בין נחום המדי וחכמים.

8נחום המדי, כמו גם חנן המצרי, הם חכמים או אישים העולים מן הגלויות המרכזיות בדור האחרון של ימי הבית השני. 23 אלון, משפט עברי, עמ' 892; אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 12-8, ופירושנו לכתובות פי"ג מ"א.

9הסיפור איננו קשור לנדר טעות. מבחינה הלכתית אין כאן טעות, אלא לכל היותר מה שהמשנה קוראת "פותחין בנולד" (התפתחות עתידית כסיבה להתרת נדר – נדרים פ"ט מ"א-מ"ב). מדוע אפוא הובא סיפור זה בהקשר הנוכחי? לדעתנו המילה "טעות" משרשרת את שתי המשניות. המונח המוביל הוא אפוא טכני, ונועד לעידוד הזכרון.