משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ה:ה

1היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה פלוני ו[איש] אחד אמר הריני נזיר שאינו הוא 24 נוסח הדפוס: "שאין זה פלוני". בתוספתא להלן: "שאין זה איש פלוני". – הנוסח החיובי והשלילי האפשרי בניסוח הנדר משקף את אווירת ההימור החברתי המהווה מנוע לנדרי הנזירות.

2הריני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר 25 חסר במרבית כתבי היד: מ, א, מיל, מפ, ק, מנ, מיל, מת, מדלק, מרפ, מרב, כ. אבל השוו למ"ז להלן. ששניכם נזירים שכולכם נזירים בית שמי אמרים כולם נזירים בית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקימו דבריו ורבי טרפון אמר אין אחד מהם נזיר – ובתוספתא שנינו: "היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן, אמר אחד 'הריני נזיר שזה פלוני', ואחד אומר 'הריני נזיר שאין זה איש פלוני'; 'הריני נזיר שאחד מכם נזיר', ואחד אומר 'הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר'; 'הריני נזיר ששניהם נזירין', ואחד אומר 'הריני נזיר שכולם נזירין', בית שמאי אומרים: כולן נזירין, ובית הילל אומרים: אינו נזיר אלא ממי שלא נתקיימו דבריו, ויביאו קרבן בשותפות. רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: אין אחד מהן, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה" (תוספתא פ"ג הי"ט). 26 הבבלי הכיר את המחלוקת אך מצטט רק את דברי רבי טרפון, ואין בסוגיות הבבלי ביטוי לדעת בית שמאי ובית הלל. ראו עירובין פב ע"א; חגיגה י ע"א; נדרים יט ע"ב. אין בכך לקבוע שהבבלי לא הכיר את יתר הדעות, אלא שדן בדעת רבי טרפון. כלומר, נושא התנאי המתקיים ושאינו מתקיים שנוי במחלוקת, ולמעשה לפנינו שלוש דעות. שלוש הדעות מצויות במשנה, אך בתוספתא מצוי הנימוק לעמדות השונות. בית הלל סבורים שהתנאי מהווה בסיס לנדר, ורק אם התנאי קיים הנדר מתקיים. 27 בירושלמי "כיני מתניתין" לנוסח בית הלל, "מי שנתקיימו דברים" (נד ע"ב). נוסח חיובי או שלילי בנדר אינו משנה את מהות התנאי או חיוב הנדר, ראו דיון ארוך: אלבק, מבוא למשנה, עמ' 334-332. להערכתו עמדת בית הלל מכילה בתוכה את הלאו וההן כאחד: בית הלל מתכוונים למי שנתקיים דברו אך לא נתקיימה מחשבתו (שם, עמ' 333 למטה). כך גם הדיון בבבלי לב ע"ב. דומה שאביי שם מהלך קרוב יותר לפירושנו. בתוספתא יש הרחבה של עמדת בית הלל המשקפת את הצוותא בנזירות, 28 ראו דיוננו בפ"א מ"א לעיל. ובה בשעה גם מחזקת אותה; הנודרים השונים יביאו קרבן בשותפות אם התנאי קיים. הלכה זו מכירה בצוותא כחלק ממהות הנדר.

3"הפלאה" היא מלשון המקרא "איש כי יפלא לנדור נדר נזיר". מדברי שמעון הצדיק שציטטנו במבוא נראה שהמונח "הפלאה" מתפרש מלשון צדקה (מעין מעשה פלא) והנודר מתוך תנאי אין זו הפלאה. בעל ספרי זוטא מעניק פרשנות אחרת פחות מתרשמת: "איש כי יפליא, כשיפרש: לנדור, פרט למהרהר בלב ומנין אתה מרבה הגומר בלב? תלמוד לומר נדר" (ספרי זוטא ו' ב, מהד' הורוויץ עמ' 240). פירוש זה מתאים גם לרבי טרפון, הנזירות באה בלשון מפורשת וברורה ללא תנאי. בלשון זו מנוסחים דברי רבי טרפון במקבילות בבבלי (לד ע"א ועוד).

4אבל בירושלמי מנוסחים דברי רבי טרפון אחרת: "תני רבי יודה אומר משום רבי טרפון. אין אחד מהן נזיר, שאין נזירות אלא על התרייה. הדא היא דרבי יודה אמר ספק נזירות מותר" (פ"ה ה"ד נד ע"ב). נזירות צריכה להיות מדויקת כמו התראה (אזהרה להורג שלא יהרוג), והניגוד של התראה הוא ספק. בניסוח זה העיקרון שנזירות צריכה לבוא מלב שלם וטהור, נעלם והופך להיות תנאי טכני. נזירות באה מוודאי ולא מספק. אפשר כמובן לגשר בין שני הפירושים אך לדעתנו יש ביניהם הבדל. בראשון ההפלאה היא כוונה ערכית טהורה. והסבר הירושלמי הוא במישור הטכני (נדרשת ודאות ולא ספק).

5בית שמאי סבורים שהצהרת הנדר עצמה מחייבת בלי קשר לתנאי. הסברנו זאת לעיל בכך שלדעת בית שמאי מעשה הקודש (ההצהרה) תמיד קיים, למרות שאיננו עומד בתנאי ההלכה. בבחינת "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" (לעיל דיוננו בפ"ב מ"א). רבי טרפון, שבדרך כלל קרוב לבית שמאי, נוקט בעמדה הפוכה. נזירות אינה יכולה להיות תלויה בתנאי, היא צריכה להיות טהורה. טהורה בניסוחה, טהורה בכוונתה, לפי כל הכללים, ולכן הנדר בטל. עמדתו של רבי טרפון קרובה לבית שמאי בכך ששניהם מסכימים שנדר על תנאי בטל, אלא שבית שמאי סבורים שהתנאי בטל ואילו רבי טרפון סובר שהנדר בטל, "שלא נתנה נזירות אלא להפלאה" (תוספתא שם), ובלשון הירושלמי: "שאין נזירות אלא על התרייה" (נד ע"ב). היא חייבת להיות הגיונית ואפשרית, ובלשונו של רבי שמעון: "כדרך המתנדבים" (מנחות פי"ב מ"ג). 29 בירושלמי פ"ב ה"ד, נב ע"א, משמש הביטוי את הדיון בתנאי גט פרועים כדגם לתנאי נדר פרועים. ראו גם בבלי ט ע"א. אמנם הירושלמי קושר את דברי רבי שמעון לבית הלל, ברם בנושא שלנו, לרבי שמעון עמדה רביעית. הנוזר חייב בנזירות מתוך הספק ולרבי שמעון פתרון באיזה ניסוח עליו לאשש את נזירותו (משנה ו).

6הסוגיה האמוראית קושרת את עמדת רבי טרפון משמו של רבי יהודה לפרשה הלכתית סבוכה נוספת – מעמדם של ספקות. הסתם במשנת טהרות (פ"ד מי"ב), "ספק נזירות מותר", מתאים לדברי רבי טרפון, אלא שהדברים עומדים בניגוד לסתם בתוספתא ביחס לאנדרוגינוס, שהוא ספק איש, ואף על פי כן תנאי אנדרוגינוס מחייב. 30 להלכת אנדרוגינוס ראו דיוננו במסכת ביכורים פ"ד מ"א.

7דרך שונה להבנת משנתנו, ולשונות נדרי תנאי בכלל, היא לדייק במהות אות השימוש שי"ן בלשון השבועה, וזו משמשת בדיוק כ"אני"-"איני", בשני מובנים הפוכים. 31 ראו דיוננו במסכת נדרים פ"א מ"א. מחד גיסא אני נזיר כי אני מזהה את פלוני, ומאידך גיסא אני נזיר אם פלוני נזיר. הירושלמי (נד ע"ב) אומר שהתנא במשנה נקט לשון הפוכה (לשון סגי נהור) כשם שאישה אומרת "דלא קברת ברה" כלומר שלא תקבור את בנה, וכוונתה בעצם שתקבור אותו אם לא יתקיימו הדברים.

8הווה אומר שהנדר היה 'הריני נזיר שאין זה פלוני', ולא התקיימו דבריו, כלומר התברר שזה אכן פלוני. פרשנים מנסים באמצעות שני המובנים לנסות ולגשר בין המשניות והברייתות בנושא ולקבל תמונה אחידה, 32 ראו דיונו של ליברמן, תוספתא כפשוטה, ביכורים עמ' 835. ולשיטתנו אין הדברים הכרחיים. לשונות השבועה והנדר נובעות מן השיח המקובל, ולא מן הדיוק ההלכתי של משמעותן. הרחבנו בכך במבוא למסכת נדרים. דוגמה מובהקת לכך מצויה בשבועתו של רבי טרפון כשאינו מרוצה מן ההלכה המנוסחת בדיני טומאה: "אמר רבי טרפון: אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע וטעה..." (אהלות פט"ז מ"א). אין ספק שרבי טרפון משוכנע ואינו מטיל ספק אם זו הלכה מקופחת, אין הוא מסכן את בניו אלא מחזק את שבועתו במשפט.

9הברייתא בתוספתא ממשיכה ביחידה נוספת, מקבילה לדיון עד כה, משמו של רבי יוסי אליבא דבית שמאי: "אמר רבי יוסי, אומרים היו בית שמאי: באומר 'הריני נזיר שזה יוסף' ונמצא יוסף, 'שזה שמעון' ונמצא שמעון, שהוא נזיר. ראה אנדרגינוס ואמר 'הריני נזיר שזה איש', ואחד אומר 'הריני נזיר שאין זה איש'; 'הריני נזיר שהיא אשה', ואחד אומר 'הריני נזיר שאינה אשה'; 'הריני נזיר שהוא איש ואשה', ואחד אומר 'הריני נזיר שאינו איש ואשה'; 'הריני נזיר שאחד מכם נזיר', 'הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר'; 'ששניכם נזירין', 'שכולכם נזירין' – כולם נזירין, וכולם מונין לתשע נזירות" (תוספתא פ"ג הי"ט) 33 בירושלמי "נזירויות", בבבלי "נזירים" או "נזירויות" וראו להלן. הברייתא מסתיימת בביטוי מוקשה: "וכולם מונין לתשע נזירות". סיומת זו, מבלי שהיא קשורה בהכרח למכלול הברייתא, מצינו גם בבבלי (לד ע"א) 34 לבבלי פתרון שונה למשמעות הביטוי. וגם בירושלמי (נד ע"ב) למשנה הבאה ונדון בה בפירוש המשנה הבאה.

10לסיכום המשנה עלינו לחזור לעמדת בית שמאי. כבר קבענו שעבור בית שמאי יש למילים "הריני נזיר" או "הקדש" כוח כשלעצמן. עתה מתברר שהכוח אינו למילה עצמה אלא למילה כשאליה מצורפת כוונה בסיסית. אם כן, להקדשה מלאה שלושה מרכיבים: מעשה, כוונה ודקדוק משפטי. בית שמאי מתעלמים כמעט כליל מהמרכיב השלישי, שלדעת בית הלל הוא תנאי בל יעבור.