משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ה:ו

1משנה זו ממשיכה את המקרה שבמשנה הקודמת: הרתיע לאחוריו אינו נזיר – האיש שגירה את הוויכוח בין המהלכים בדרך נעלם מעיניהם, ולא ניתן לאשש או להזים את דבריהם. תנא קמא מהלך בשיטת בית הלל או בשיטת רבי טרפון, שאם ההקדש היה בטעות הוא בטל. לדעת בית שמאי אפילו אם נתברר שטעה, הרי כבר התחייב בנזירות (כשאמר 'הריני נזיר') וכל התנאים שנאמרו אחר כך אינם משנים את ההלכה. ומדברי תנא קמא משמע שזו שיטת הכול. בירושלמי (נד ע"ב) ברייתא: "תני רבי יודה אומר משום רבי טרפון אין אחד מהן נזיר שאין נזירות אלא על התרייה" תנא קמא הוא רבי טרפון שנזירות צריכה להיות מתוך כוונה שלמה.

2לרבי שמעון הצעת ביניים שונה מדברי בית הלל ובית שמאי כאחד: רבי שמעון אומר יומר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה – נזיר נדבה הוא פתרון ביניים של רבי שמעון גם ביחס לנדר הקשור בלידה והפילה אשתו (פ"ב מ"ח). 35 ראו דיוננו לעיל פ"ב מ"ח. הירושלמי מפרש את דברי רבי שמעון: "אינו מביא קרבן עד שיהיה" (נד ע"ב). הפירוש מתאים מאוד לפ"ב מ"ח, וניתן לקשרו גם למשנתנו. ראינו שכל הפתרון הזה איננו מקובל על תנאים אחרים. בוודאי לא על רבי טרפון הנזכר במשנה ה. רבי שמעון סבור אפוא שנזירות על תנאי היא נזירות כדעת בית הלל. אך לא נזירות ודאי אלא נזירות ממעמד שונה. זו כנראה דעה רביעית במחלוקת שבמשנה ד, אבל אפשר גם לראות בה פרשנות לדברי בית הלל.