משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ו:א

1בפרק ב מ"ג ומ"ד כבר נידונו שלושת האיסורים הבסיסיים בנזירות כחלק מלשונות הנדר. הדיון כאן מהווה פתיחה חדשה וכאילו ראשונית לנושא.

2שלושה מינים אסורים בנזיר הטומאה והתיגלחת והיוצא מן הגפן מיצטרפין זה עם זה – במרבית כתבי היד ובדפוס חוזר הביטוי "והיוצא מן הגפן" פעמיים; ייתכן שאין זו אלא השמטה מחמת הדומות, אך ייתכן שלפנינו שני נוסחים, ואזי לפי הנוסח הכפול רק תוצרי גפן מצטרפים עם תוצרי גפן אחרים לכלל חילול הנדר, והמשך המשנה עוסק אכן רק בתוצר הגפן, ואילו לכ"י קופמן ייתכן שכל שלושת האיסורים מצטרפים לכלל חילול הנדר. כלומר קצת תגלחת (בכמות שלא נקבעה) מצטרפת לאכילת פחות מכזית ענבים. ברם, אין "קצת טומאה" ואף אין זו דרך ההלכה לצרף איסורים הנמדדים במידות שונות (קצת תגלחת וקצת מזון), לפיכך עדיף, במקרה זה, לדעתנו לדחות את נוסח כתב היד, מפני יתר הנוסחים, וכן משמע במדרש (ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא כד, מהד' הורוויץ עמ' 29): "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין, בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכולם שהוא לוקה את הארבעים ומיכן אתה דן לכל איסורים שבתורה ומה אם היוצא מן הגפן שאין איסוריו איסור עולם ואין איסוריו איסור הנאה ויש היתר לאחר איסורו הרי הם מצטרפין זה עם זה בכזית".

3אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה הראשונה עד שישתה רביעית יין – את הסף המצטרף מודדים בכמות הענבים - חייב רק אם הכמות שאכל ושתה הצטרפה ל"כזית" של ענבים בעינם, או לרביעית יין בנוזל. 1 אין זיקה ריאלית בין שתי המידות הללו אלא הן סכמטיות. משקל עינב ממוצע היום הוא 10 גר', וכמות התירוש הוא 60% נפח של ענבים כזית הוא בערך 4 ענבים לכל היותר, כ־40 גרם, המפיקים 24 גרם יין. רביעית היא 100 גרם אותה מפיקים מ־16 ענבים בערך (4-5 זיתים). כל המידות הללו הן לפי הענבים היום, לפי ציורי הפסיפס הענבים של אז דומים בגודלם לענבים של היום, אך אין בידינו נתונים מדויקים על העבר. וכן משמע בירושלמי: "דהוון דרשין שכר מה שכר שנאמר להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל לא ישתה - מה אכילה כזית אף שתייה כזית". כלומר לפי משנה שנייה את שתי צורות המזון (ענבים בעין או יין, מודדים בכזית). לשון המשנה, "בראשונה", מציעה שינוי היסטורי, אך מן התוספתא מתברר שקיימת מחלוקת תנאים וההלכה "בראשונה" נשנית משמו של רבי אלעזר בן עזריה מדור יבנה: "רבי אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין, בין שמזגו ושתאו ובין ששתאו חצאין" (תוספתא פ"ד ה"א). 2 ה'בראשונה' חוזר גם בבלי לד ע"א.

4בספרות התנאית יש מחלוקת עקרונית מהי מידת הנפח הרגילה, כזית או כביצה. המחלוקת הזו חוזרת במקבילות רבות, ומידות אלו של כזית וכביצה מופיעות כמידות המינימום לברכה, זימון והלכות כיוצא באלו. 3 משנה ברכות פ"ז מ"ב ועוד; פסחים פ"ג מ"ח; תרומות פ"ה מ"ב-מ"ג; בהשוואה לפ"ז מ"ג; תוספתא זבים פ"ה הי"א, עמ' 680 ועוד. בשני המקרים (תרומות פ"ה מ"ב-מ"ג ותרומות פ"ז מ"ג) מדובר באותו נושא, כמה תרומה הופכת את המזון לנושא קדושת תרומה. בתרומות פרק ה רק תרומה כביצה מטמאת ונטמאת, ובפרק ז נקבע: "המאכיל את בניו... והאוכל פחות מכזית תרומה – משלם את הקרן ואינו משלם את החומש". את הקרן משלם כדין כל הגוזל ממון השווה יותר מפרוטה. ומתשלום החומש פטור, כי בכמות כה מזערית אין קדושת תרומה, או אין עונש על חילולה. הוי אומר שבעניין אכילת תרומה מצינו את שתי הדעות במפורש, המחלוקת שיטתית, אם כי ייתכן שבנושא מסוים אחת הדעות התקבלה או שהשנייה איננה נזכרת. בדרך כלל היא מופיעה כמחלוקת חכמי אושא, רבי מאיר ורבי יהודה, אבל לפי מסורת אחת זו מחלוקת המיוחסת כבר למוריהם מהדור הקודם: רבי אליעזר (כזית) ורבי יהושע (כביצה – תוספתא זבים פ"ה הי"א, מהד' צוקרמאנדל עמ' 680). 4 ראו עוד פירושנו לתרומות פי"א מ"א. שמות מוסרי המסורות מתחלפים במקורות. הירושלמי (פסחים פ"ג ה"ח, ל ע"ב) מעיר: "אית תניי תני ומחלף", והבבלי מצטרף לאפשרות זו. כלומר, יש השונה ומחליף את השמות. 5 אפשטיין, מבוא, עמ' 125; 714; ירושלמי פסחים פ"ג ה"ח, ל י"ב. הבבלי ברכות מט ע"ב, מסיק שמוחלפת השיטה בגלל הסתירה הפנימית בין המסורות השונות על עמדתו של רבי יהודה. ההבדל בשמות המוסרים מפלג בין כתבי היד השונים למשנה פסחים פ"ג מ"ח. בין מסורות ארץ ישראל לבין מסורות בבל, וכן בין הירושלמי לבין הבבלי. מצד אחד ניצבים כתב יד קופמן, כתבי יד ממסורת ארץ ישראל. ומצד שני כתבי יד טובים ממסורת בבלי, 6 מג, מגקב, מיל, מרא, מרש, מת, מרפ וכן בגיליון של ש. והם גורסים כמשנת פסחים. מעניין שבגיליון של כתב יד קופמן "תוקן" הנוסח לפי מסורת בבל, כפי שבגיליון של ש המשקף את מסורת בבל, הוא תוקן הפוך כך שיתאים למסורת ארץ ישראל. עם זאת אין המחלוקת חייבת להיות עקבית ושיטתית, כלומר מי שאומר כזית לעניין אחד עשוי לומר כביצה לעניין אחר. מכל מקום, שתי הדעות מופיעות במקורות רבים.

5לעתים ננקטו גם עמדות ביניים, כלומר שבנושא אחד השיעור הוא כזית ובאחר השיעור כביצה (טהרות פ"ג מ"ד). היו חכמים שלא דרשו שיעור כמותי אלא שיעור כללי אחד ולא מידות מדוקדקות שכל אחת מתנגדת לחברתה: "רבי יוסה אומר צרור המקורזל כזית, כאגוז וכביצה נוטלו ומקנח בו את רגליו. 7 רבי יוסי מכיר אפוא בשלושה שיעורים שכל אחד מהם מקובל במקומות שונים או בבתי מדרש שונים, ולעניין ספציפי זה כל השיעורים משמשים. רבי ישמעאל בי רבי יוסה אומר משם אביו: מלוא היד" (תוספתא שבת פי"ג הי"ז). לפי הדעה הראשונה מותר לטלטל עד שלוש אבנים קטנות (הגדולה כביצה, אבן כזית ועוד אבן בגודל אגוז) שלושת השיעורים משמעותיים. לא נאמר מה יהיה הדין בגדלים אחרים, ולא כאן המקום להרחיב בכך. רבי יוסי מציע אפוא שיעור ברור (גם אם ניתן להתווכח מהו בדיוק). לדעה השנייה אין צורך במידה מדוקדקת אלא במידה כללית יותר: במלוא היד, לכל האבנים (ואולי גם בכל מספר שהוא?). הערה אחרונה זו חשובה עד מאוד להבנת דרכם ההיסטורית של חכמים בקביעת השיעורים המדויקים. מצד אחד הכימות (קביעת שיעורים מדוקדקים) הוא אחד מהחידושים השיטתיים וקווי ההיכר של תורה שבעל פה, מצד שני היו גם חכמים כרבי ישמעאל בר יוסי שלא ראו בהבחנות הכמותיות דעות שונות אלא הגדרות כלליות.

6פרשנים מאוחרים קבעו ש"כזית" הוא חצי ביצה, ובספרות הפרשנית, כולל בדורות האחרונים, נעשו ניסיונות שונים לתרגם את המידות הקדומות לשפת הנומרולוגיה של זמנם. אחת ההנחות היא שמאז ימי קדם "השתנו המידות", והזית הקדום היה גדול מהזית בן ימינו. לא ניכנס כאן לדיון ונסתפק בדברי רב שרירא גאון, מאבות ההלכה הנוהגת בתפוצות ישראל:

7"וששאלתם לפרש לכם משקל כזית... הוו יודעים שאין לאלו שעורים במשקל כסף לא במשנה ולא בתלמוד שלנו כל עיקר. ואילו בקשו לתת שעור מן המשקל לדינרים היו עושין כן. אלא שנתנו שעור בביצים ופירות שמצוים תמיד ואין לחוש שנשתנו... אלא הכל לפי דעתו של רואה... לא גדול ולא קטן אלא בינוני וגם היא לפי דעתו של הרואה". 8 תשובות הגאונים אסף, עמ' 80, והשוו שערי תשובה לרב האי סימן מו, תשובות הגאונים הרכבי, עמ' 137, וראו ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 171. אם כן, העמעום של השיעורים הוא חלק מובנה משיטת הפסיקה הקדומה. מן הראוי עוד להעיר כי בדיקות ארכאו־בוטניות של גרעיני זיתים ששרדו באתרים ארכאולוגיים מוכיחה כי אין כל בסיס לטענה שהפֵּרות בעבר היו גדולים מאלו של ימינו. 9 כסלו, כזית. "בראשונה" או "משנה ראשונה" משמש בדרך כלל כתיאור של מצב הלכתי קדום שהשתנה, מן הסתם דור קודם לתנא הנוקט בהלכה במשנה, ולעתים קרובות כמידע הלכתי מסוף ימי הבית שהשתנה עם החורבן ובסמוך לו. 10 כך, למשל, תוספתא יבמות פי"ב הט"ו; ירושלמי מועד קטן פ"ג ה"ז, פג ע"ב, וראו דיוננו במסכת מועד קטן פ"ג מ"ג; משנה שביעית פ"ד מ"א; מעשר שני, פ"ה מ"ח; שקלים פ"א מ"ב; פ"ז מ"ה ומקומות רבים אחרים, וראו דיוננו שם. אך מצינו אותו בספרות תנאים גם כמינוח למחלוקת תנאים מבלי שיש לייחס לו ציון היסטורי. 11 ראו דיוננו במסכת נדרים פי"א מ"ו. למדנו אפוא שהמחלוקת הידועה האם השיעור הוא כזית או כביצה חוזר בהלכות רבות. מן הסתם מחלוקת כזאת קיימת גם בנזיר, אך לא מצאנו אותה במפורש.

8ההבדל בין כזית לבין רביעית מוצג כאן כהתפתחות ("בראשונה"). אנו נוסיף שלעתים מה שמוצג במקור אחד כהתפתחות שינוי (בראשונה, חזרו לומר – כלומר מחלוקת היסטורית שהוכרעה), מוצג במקור אחר כמחלוקת שרירה קיימת.

9המשנה מונה גם עמדה נוספת: רבי עקיבה אומר אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב – מאכל ומשקה מצטרפים לאחד, כשהם תערובת, אף אם הפת איננה תוצר גפן כשלעצמה. הבבלי מסביר שהצירוף הוא של מאכל ומשקה כאחד, צירוף של פת היתר עם יין אסור, אם הכל יחדיו בנפח של לפחות כזית. 12 אבל ראו בבבלי לז ע"א, שם הבבלי מעלה את האפשרות שרבי עקיבא אומר את דבריו רק כשיש ביין רביעית. בעינינו פרשנות זו נראית דחוקה שכן אם היין בכמות מתאימה אין משמעות למילה, אם יש ביין עצמו רביעית, הרי שתה רביעית יין אז אין כאן צירוף אלא לכל היותר 'מצב צבירה' שונה. הפת בעצם הייתה מותרת אך לאחר שנטבלה ביין היא אסורה (כדין תערובת בנותן טעם בכל תערובת שאסור). לא רק שהפת אסורה אלא היא מצטרפת בנפחה לכמות הקטנה של היין. מן הסתם (ומקל וחומר), מובן שענבים ויין מצטרפים לכזית. זאת מדגיש רבי עקיבא באומרו "אפילו" כלומר שאיננו חולק על תנא קמא.

10איננו יודעים עד היכן הרחיק רבי עקיבא בהצעתו. האם כל היתר ואיסור מצטרפים, או שמא רק פת שנטבלה ביין מצטרפת ליין מפני שנשרתה ונטבלה ביין והיא ספוגה בו.

11אולם אין הכרח לפרש את רבי עקיבא כמחדש. ייתכן גם שרבי עקיבא רק חוזר על דברי תנא קמא (אולי הוא תנא קמא), ומדגים את המשפט "מצטרפין זה עם זה". לפי הסבר זה רבי עקיבא לא התייחס לעניין ההיתר במפורש, אלא בעצם נתן דוגמה נוספת לתנא קמא שברישא. הווה אומר שלדעת רבי עקיבא ולדעת העורך של המשנה גם תנא קמא איננו מבחין בין הצטרפות שני איסורים להצטרפות איסור והיתר, 13 רבי עקיבא והמשנה אינם מתייחסים במפורש לשאלה של היתר מצטרף לאיסור, וגם לא לשאלות מאוחרות אחרות האם ההצטרפות היא בבת אחת או זה אחר זה (בבלי לו ע"ב). אפשר שהם הניחו בפשטות שכך הדבר, או שמא לא נתנו את הדעת על השאלה. מבנה כזה רגיל במשניות. בתחילה שונה המשנה דעה סתמית ואחר כך מחלוקת שבה הדעה הסתמית היא כתנא השני או הראשון. 14 במשנת שבת פ"ב מ"א הבאנו סדרת דוגמאות לכך. כאמור, אפשר גם לפרש שרבי עקיבא מחדש במודע שהיתר מצטרף לאיסור, ובכך הוא שונה (ומוסיף) על דברי תנא קמא. המונח "היתר מצטרף לאיסור" הוא ניסוח עקרוני־משפטי.

12גם באיסורים אחרים עולה השאלה אם היתר מצטרף לאיסור כדי לחייב את האוכל. הבבלי מתחבט מה הדין במקרים האחרים ומסקנתו (כאן לה ע"ב; פסחים מג ע"א) היא שהיתר מצטרף לאיסור רק בנזיר. מכל מקום הניסוח הוא רק אמוראי, בעיקר בבלי אך גם בירושלמי. ברם, נראה שהתנאים חשו בשאלה מיוחדת זו. נראה שלכך מתכוון רבי עקיבא, אף שהמונח עצמו מאוחר. בתוספתא יש הרחבה בכמה נושאים להלכה שבמשנה: "נזיר שאכל מכל האסורין לו, ושתה מכל האסורין לו, בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת. מתרין בו ואכל מתרין בו ושתה – חייב על כל אחת ואחת. וכמה שיעורן? בכזית. וכולן מצטרפין בזית. היין והחומץ כיוצא בהן. כיצד הוא עושה? מביא כוס מלא יין, מביא זית איגורי, נותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב, אם לאו פטור, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין, בין שמזגו ושתאו ובין ששתאו חצאין" (תוספתא פ"ד ה"א).

13בכלל המקורות שלוש דעות: 1. איסור מצטרף לאיסור, אבל היתר אינו מצטרף לאיסור. 2. איסור מצטרף לאיסור והיתר מצטרף לאיסור. 3. אין איסור מצטרף לאיסור.

14אפשר שגם יין מזוג בכזית או ברביעית הוא בעצם צירוף היתר לאיסור. אך לתנאים ברור שביין ההיתר (המים) מצטרף, 15 וכן ספרי זוטא ו ג, עמ' 240. אפשר שבכך יש דין מיוחד ליין, שכן דרך השותים לשתות יין מזוג, ויין חי אינו מאכל 'תקני' (תוספתא ברכות פ"ד ה"ג). לפי התוספתא מברכים עליו בורא פרי העץ, ולא בורא פרי הגפן כי איננו בבחינת יין; בבלי סנהדרין ע ע"א; מכבים ב טו לט. יש להניח שבכל מקום שנכתב במקורות יין, התכוונו ליין מזוג. אם כי בדרך כלל לא נאמר זאת במפורש. להערכתנו עבור התנאים הניסוח של הבבלי המאוחר, היה מובן מאיליו, לפחות ביין.

15המשנה עוסקת ביחס בין מאכל ומשקה במיני גפן. התוספתא אמנם נוגעת בשאלה זו אך עניינה התראה ומספר העבירות שהנזיר עובר. בנושא זה עוסקת המשנה בפ"ו בהמשך. 16 ראו דיוננו בפ"ו מ"ד.

16המשנה מנסחת הלכות נזיר בלשונה, ואילו הדיון בתוספתא מנסח את עמדותיו תוך תלות קרובה ללשון הפסוק. הצירוף "יין וחומץ" שבתוספתא קרוב ללשון המקרא (במדבר ו', ג-ד). ייתכן שהדיון ניזון מלשון הכתובים עצמה, וכפי שנראה במשנה הבאה לשון זו אינה ברורה דיה לתנאים.

17שאלה נוספת שעולה במשנה ומתחזקת בתוספתא היא "צירוף" לכלל עבירה. אליבא דרבי עקיבא מאכל ומשקה מצטרפים, 17 כפי שראינו, הבבלי (לה ע"ב) מסתייג מכך. מהתוספתא עולה שרבי עקיבא הוא זה המאפשר צירוף לכזית (כפי שהסברנו את דבריו) (השיעור הוא כדעת המשנה האחרונה).

18אליבא דרבי אלעזר משקה בכל כמות מצטרף, ובלבד שבהתראה אחת, ואילו מאכל אינו מצטרף, וכך גם לא לח ויבש. 18 ראו דיוננו במשנה הבאה.

19לדעתנו רבי אלעזר חולק בשתי נקודות. הוא סבור שהשיעור הוא רביעית (כמשנה ראשונה) אך גם סובר שרק שתיית יין ממש מזוג או לא מזוג, מחייבת, ולא הצטרפות של פת ויין, שכן הוא "פוטר עד שישתה רביעית יין". ייתכן שאינו חולק על כך שענבים וזגים מצטרפים, לכמות ראויה, אלא רק על הצטרפות של יין ולחם, או פֵרות ומיץ ענבים שלדעתו איננה משמעותית. יין הוא לשון קצרה היא כוללת את היוצא מן הגפן כפי שהגדירו חכמים.

20פירשנו שהוא איננו חולק על הצטרפות חומץ ויין הנזכר במפורש בתורה. מסתבר שגם לדעתו יהיה הבדל בין הצטרפות של איסור לאיסור ובין איסור להיתר. ברם, ייתכן שגם על כך הוא חולק. מכל מקום ראב"ע מתייחס ישירות למשנה. ראב"ע קרוב מאוד לדברי המשנה הראשונה וייתכן אף שהוא בעל המשנה הראשונה. אם כן מה שמציגה המשנה כהתפתחות היסטורית הוא לפי התוספתא מחלוקת קיימת.

21הצטרפות לכלל עבירה עולה בהקשרים שונים: בהלכות כלאיים, שביעית, מעשרות, כשרות, איסורי שבת, קודשים ומתנות. בכולם נעשה ניסיון לקבוע את הגבול המינימלי לחיוב בחטא, ובשלב שני נדון צירוף של שני מרכיבים לכלל הכמות המינימלית. כך גם בתוספתא: "אכל הימנו ענבים לחים ויבשים אכל הימנו שני חרצנים וזגא או שסחט ממנו כזית יין ושתה חייב על כל אחת ואחת" (מכות פ"ה ה"א, מהד' צוקרמאנדל עמ' 443). התלמוד הבבלי מניח בפשטות שאם כך, 19 וכן מחלוקת רבי עקיבא ותנא קמא במשנה. הרי שזו מחלוקת אחידה בכל הנושאים ותמיד איסורים דומים מצטרפים (לה ע"ב-לח ע"ב), ולגבי פת היתר ויין איסור התלמוד מניח בפשטות שבכל האיסורים אין ההיתר מצטרף לאיסור, אלא בנזיר מגזרת הכתוב. הירושלמי בדיונו מביא כמה מקרים בניסיון לקבוע האם הכלל "כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן כזית" חל בכל המגוון ההלכתי. לעומתם רבי אבהו בבבלי טוען שרק בנזיר מצטרפים מינים שונים (חומץ ויין; חרצנים וזגא), כמו גם לח ויבש, לכלל חיוב (לה ע"ב; לח ע"א). רבי זעירא שם (לה ע"ב) מוסיף שגם בשאור של קרבן מצטרפים מינים שונים (היתר ואיסור). המחלוקת על הרחבת ההגדרה של הצטרפות, אם כן, נותרת בעינה גם בתקופה האמוראית.

22הניסוח האם "כל האיסורין מצטרפין" לוקה להערכתנו ב"משפטיות יתר". הכללים לא נקבעו מתוך עיון תאורטי אלא מתוך חיי המעשה, ולכן אין לצפות למדיניות אחידה.

23נוסיף עוד שבתחומים רבים אכן מנוסחים כללים משפטיים. אך בדרך כלל, לדעתנו, לא הכללים יצרו את ההלכה. ההלכה נוצרה מאוסף החלטות נקודתיות. הכלל הוא סיכום מאוחר, שאיננו יוצר את ההלכה אלא מסכם אותה כמו כלל דקדוקי, שאין לו נימוק, אלא הוא סיכום המקרים. וכמעט תמיד יש בו חריגים. כאלה הם הכללים ש"ספק נזירות להקל", ו"ספק נגעים להקל" (דיוננו להלן פ"ט מ"א). עמדנו על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות. כאחת הדוגמאות הבאנו שם מסקנה של מאמר אחר העוסק בכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. 20 ספראי, נשים במצוות עשה. לכלל סדרה ארוכה של חריגים, ובחלק מהמקרים שעליהם הוא חל, נתנו לו במקורות הסברים נקודתיים מתאימים. עם זאת, מאוחר יותר, בהמשך העיצוב ההלכתי, כבר בבבלי ועוד יותר בספרות המפרשים, הבינו את הכללים כיוצרי הלכה, וחיפשו סיבות לחריגים השונים.

24נוסיף עוד שהתוספתא מנסה גם היא לגבש כלל אחיד. אבל בהמשך מתברר שההצטרפות היא רק כאשר השיעורים דומים ובאותו קנה מידה.

25"כל המשקין מצטרפין זה עם זה לרביעית, ולשפיכת שבת, השרץ דמו בשרו ואימוריו מצטרפין לכעדשה. כל האיסורין בנזיר מצטרפין זה עם זה לכזית (כמשנה האחרונה אצלנו, במשנה הראשונה לכרביעית), כחצי זית מן בהמה טהורה בחייה וכחצי זית במיתתה הרי אלו מצטרפין. וכחצי זית מן בהמה טמאה בחייה וכחצי זית במיתתה אין מצטרפין כחצי זית מן בהמה טהורה וכחצי זית מן בהמה טמאה בין בחייהן ובין במיתתן אין מצטרפין" (תוספתא מעילה פ"א הכ"ט-ה"ל, מהד' צוקרמאנדל, עמ' 559). אין איפוא כל חולק שחלקים שונים של העינב, ומצבי צבירה שונים מאותו איסור כגון חרצנים+זג בנזיר מצטרפים.

26כמו כן, משנתנו מהווה בסיס לכמות המינימום המחייבת, "כזית". התיאור בתוספתא משקף אורח חיים מעשי עממי: "...כיצד הוא עושה? מביא כוס מלא יין, מביא זית איגורי, נותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב" (פ"ד ה"א). זית אגורי הוא הזית השגרתי, אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל (ספרי דברים, פיסקא רצז, מהד' פינקלשטיין עמ' 316; מדרש תנאים דברים כ"ו ב, מהד' הופמן עמ' 171). הזית השגרתי הוא מדד קבוע לכמות מינימלית ביבש, ואילו בלח הנפח הזה משוקע בנוזל והכמות שהוא מציף היא כמות הנוזל המינימלית. זהו אמצעי מדידה ראשוני העומד לרשות כל אדם בביתו. הדיון האמוראי מנסה להגדיר בדיוק מה וכמה נכלל ב"כזית", ובכך מסב את האומדן העממי למערכת מוגדרת ומשפטית יותר (ירושלמי נד ע"ד).

27שיטת המדידה במשנתנו היא שיטת רבי יהודה: "משקל ידי עלי רבי יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא. אמר ר' יוסי וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול" (ערכין פ"ה מ"א). וכן בתוספתא ערכין שנינו: "משקל ידי עלי, נותן עד האציל. משקל רגלי עלי, נותן עד הארכובה. כיצד הוא עושה? מביא חבית מלאה מים מכניס ידו לתוכה עד האציל, מכניס רגלו לתוכה עד הארכובה, ומביא בשר חמור גידים ועצמות שוקל ונותן לתוכה בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות, ואף שאין ראיה לדבר זכר לדבר: 'אשר בשר חמורים בשרם' (יחזקאל כ"ג, כ), דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: האיך אפשר לכון בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות? אמר לו רבי יהודה: אומדין אותו. אמר לו רבי יוסי: עד שאומדין אותו יאמד את היד כמה היא שוקלת, ואת הרגל כמה היא שוקלת" (תוספתא ערכין פ"ג ה"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 545). הרוצה להביא את משקלו בזהב עושה אומדן באמצעות כמות מים והשוואתה לבשר ועצמות. רבי יוסי מסתייג ומעדיף אומדן סתם. התוספתא היא כרבי יהודה. במשנה רבי יוסי איננו חולק על שיטת הבדיקה ואיננו אומר במפורש שאיננה מדויקת אלא דורש להסתפק באומדנה יותר כללית. אבל בתוספתא ברור שאיננו מכיר בשיטת הבדיקה המוצעת (איור 23).

28אותה שיטת מדידה מופיעה גם בהקשר אחר, כיצד מודדים ביצה (כלים פי"ז מ"ו), ובתוספתא: "רבי יהודה אומר: מביא גדולה שבגדולה או קטנה שבקטנות, מביא כוס מלא מים ומביא אוכלין שאין בלועין, ונותנן לתוכו עד שיחזרו המים לכמות שהיו, וחוזרן וחולקן. אמר ליה רבי יוסי: אף אתה נתת שיעור לשיעוריך, וכי מי מודיענו איזו גדולה איזו קטנה? אלא הכל לפי דעתו של רואה" (כלים בבא מציעא, פ"ו הי"א, מהד' צוקרמאנדל עמ' 585). המחלוקת היא, אפוא, עקרונית: מדידה מדויקת או אומדן.

29אומדן הזית, כמו גם ההתחבטות בהצטרפות המרכיבים השונים, משמשות שתיהן בנטייה להכביד על נדר הנזירות, ומן הסתם לעכב את הנטייה לנדור.