משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ו:ב

1משנה ב מוסיפה לרישא של משנה א, שחייב על כל מין ומין בפני עצמו, וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזוגים בפני עצמן – נוסח זה בא במקום הצירוף של לח ויבש או משקה ומאכל, ובמשנה, כמו בתוספתא, עמדה מיוחדת לרבי אלעזר בן עזריה: רבי לעזר בן עזריה אומר אינו חייב עד שיאכל שני חרצנין וזוגן – בתוספתא: "1. רבי אלעזר אומר, נזיר שהניח פיו על פי חבית של יין ושתאה כולה בהתראה אחת, אינו חייב אלא אחת. מתרין בו ושותה, מתרין בו ושותה חייב, על כל אחת ואחת. 2. וכן היה ר' אלעזר אומר נטל אשכול ואכלו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת מתרין בו ואכל מתרין בו ואכל חייב על כל אחת ואחת. 3. אכל הימנו ענבים לחים ויבשים, אכל הימנו שני חרצנין וזגא, או שסחט הימנו כזית יין ושתה, חייב על כל אחת ואחת" (פ"ד ה"ב), ובמדרש: "מחרצנים ועד זג לא יאכל, מיעוט חרצנים שנים וזג אחד, דברי רבי אלעזר בן עזריה" (ספרי במדבר פיסקא כד, מהד' הורוויץ עמ' 29).

2כאמור, התוספתא (1-2) עוסקת בהתראה וחיוב, אך אין ספק שעמדת רבי אלעזר בן עזריה מנוסחת באופן דומה בשתיהן. עם זאת אפשר שיש הבדל קל בין המשנה לתוספתא. לנוסח המשנה, נזיר אינו מחלל את נדרו אלא אם כן צירף זגים וחרצנים או שתה מינימום של יין, ואילו נוסח התוספתא רואה במצב זה את המינימום המוחלט לחיוב, בבחינת "אפילו רק שני חרצנים, או אכל זגא", 21 במשנה "וזגן" הוא בודאי וי"ו החיבור. בתוספתא "וזגא" אפשר שה-וי"ו היא וי"ו החילוק. או שני חרצנים או זג אפילו פחות מהכמות הקבועה (כזית\רביעית). אין צורך בצירוף אך הכמות איננה כזית אלא שתי קליפות. לפי נוסח התוספתא רבי אלעזר בן עזריה קרוב לדעת רבי עקיבא, ואילו במשנה הוא חולק על הרישא ומחייב צירוף. על כל פנים שני חרצנים וזג הם פחות מכזית.

3המשכה של המשנה הוא כעין תוספתא מפרשת לדברי רבי אלעזר בן עזריה. דור אושא מפרש את דור יבנה: אילו הן החרצנים ואילו הן הזוגים חרצנים אלו החיצונים והזוגים אלו הפנימיים דברי רבי יודה רבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג שלבהמה החיצון זוג והפנימי ענבול 22 כך גם בספרי במדבר פיסקא כד, מהד' הורוויץ עמ' 29. – מדרש ספרי זוטא, לאחר שהוא מצטט את המשנה, מוסיף: "נמצא החרצנים הן הפנימיין שזורעין אותן, והזוגין הן הקליפה החיצונה" (ספרי זוטא ו' ד, מהד' הורוויץ עמ' 241). כלומר, הוא מצדד ברבי יהודה (איור 24).

4הזוג והענבל הם צמד. הענבל הוא הפעמון, והזוג חלק המתכתי התלוי לו מבפנים. נענוע הפעמון גורם לצליל. הזוג והענבל נחשבים לכלי אחד (פרה פי"ב מ"ח) ומשמשים לרבי יוסי כמודל או כסימן. "שלא תטעה" הוא ביטוי תנאי לסימן, כך במשנה מנחות פי"א מ"ד: "רבי יהודה אומר: שלא תטעה זד"ד יה"ז". מה היחס בין שני התנאים? דברי רבי יהודה מסבירים את דברי רבי אלעזר בן עזריה במשנתנו, אך דברי רבי יוסי נראים מנותקים מהמשנה. מי דיבר בכלל על ענבל, ומה עניינו למשנתנו? נראה שרבי יוסי אינו חולק על רבי יהודה, והוא מדגים את הפרשנות שהזג הוא החיצון (הקליפה) באמצעות הדוגמה של הפעמון. הזג של העינב הוא הזוג של הפעמון (שהיה כנראה מוכר ביותר) הוא הפנימי.

5גם בהמשך המסורת הפרשנית קיימת מחלוקת בזיהוים המדויק של החרצנים והזג שבמקרא. רב יוסף מנסה לפתור את השאלה באמצעות התרגום לבמדבר ו ד: "כמאן מתרגמינן 'מפורצנין ועד עיצורין' 23 כך בתרגום אונקלוס. ? כרבי יוסי" (לט ע"א). בדומה לו תרגום יונתן: "מקילופין ועד זוגים", כלומר חרצנים הם הקליפה, ותרגום נאופיטי: "מן כמישן עד פנן/פגן", כלומר חרצנים הם החלק החיצון הכמש. כך גם בתרגום השבעים: από στεπφúλων έως γιγάρτου (משיירי סחיטה ועד גרעין). לעומת זאת מן הדיון בתוספתא כלאים ובספרי זוטא שהבאנו ברור שחרצן הוא הגרעין שממנו נובט הצמח: "הזורע חרצנים עם החטים הרי זה לוקה את הארבעים" (פ"א הט"ו). 24 כך גם פסיקתא דרב כהנא פסקא א ג, מהד' מנדלבוים עמ' 6: "דחרצנייתהי מתחמיה מלגאו". חרצנים בפנים. וכן תנחומא (בובר) נח כ, עמ' 48. במסורת התנאית קיים ויכוח בהגדרת שני חלקי הענב; המסורת ההלכתית, ועמה אמוראים, הכריעו כשיטת רבי יוסי. 25 לדיון דומה ראו: כהן, חרצנים.

6חרצנים וזג הן, אפוא, שתי מילים מקראיות שבימי חכמים כבר לא היו מוכרות. נעשה בהם שימוש, בספרות חז"ל, בהשפעת המקרא, אך משמעותן כבר לא הייתה ברורה. חכמים השתמשו בשתי המילים כאחת, שכן היין השני נעשה משניהם. הוויכוח שלפנינו איננו ויכוח בהלכה, אלא ויכוח על תרגום המילה המקראית.

7להבהרה נוסיף, בחברה תמיד החוק מתייחס למציאות. ברם, בחברה מסורתית, ובעיקר בחברת תרבות המציאות לעתים איננה המציאות הריאלית, אלא המציאות של הספרות. בשביל חכמים המציאות היא שדין נזיר קיים, שהמקדש עובד, שהיישוב היהודי מחולק לשבטים וכן הלאה. הם כמובן ידעו שבמציאות אין זה כך, אך עולם בית המדרש חי בו זמנית במציאות ריאלית ובמציאות ספרותית. מושגי התרבות (התנ"ך) חלים כאילו היו מציאות. כך גם עולי רגל לסוגיהם מכל הדתות, מתייחסים לאזור הגיאוגרפי של העלייה לרגל כפי שהוא במציאות הספרותית, המציאות הספרותית חזקה לפחות כמו המציאות הריאלית. זאת במקביל להתייחסותם גם למציאות ריאלית.

8דברי רבי יוסי לא נוסחו בהקשר של משנתנו, אלא בהקשר של פרשנות המקרא. עורך המשנה העבירם למשנתנו כדי להסביר את המונח "זוג". דברי רבי יהודה נוסחו אולי בהקשר של פרשנות המשנה, אך סביר יותר שגם הם נוסחו סביב המקרא, והועברו למשנתנו משום שהם מסבירים את המונח שבה.

9נמצאנו למדים שתנאי דור אושא נחלקים בפרשנות המקרא. וממילא גם בהלכה של רבי אלעזר בן עזריה. האם המינימום הוא שתי קליפות וגרעין אחד, או שני גרעינים וקליפה אחת.