משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ז:ב

1המשנה חוזרת למשנה א בפרק ו לעיל העוסקת בטומאה ותגלחת.

2על אילו הטמאות הנזיר מגליח 2 בדפוס נפולי חסר: אבל מיטמאין למת מצוה. – זו הכותרת למשנה שתוכנה חוזר גם בהמשך, ושם הוא מפורט יותר.

3על המת – אם כזית מהמת מטמא אין צריך לומר שהמת מטמא, אלא שהמשנה רוצה להגיש רשימה שלמה, והמת הוא זה שנזכר בתורה: "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר י"ט, יד). אין המשנה מדקדקת בלשונה. המקרה הפשוט והרגיל הוא טומאת מת, ורק אחר כך באה המשנה להגדיר מה נחשב כמת. הפירוט להלן כולל את פרטי ההלכה שאינם קשורים דווקא לנזיר אלא הם הגדרות המינימום של מת. בשני התלמודים מתנהל דיון ארוך בניסיון למצוא מעין "צריכותא" במשנה, וזאת מתוך ההנחה שלא תיתכן במשנה כפילות או ייתור (ירושלמי נו ע"ב; בבלי מט ע"ב - נ ע"א). בירושלמי זהו דיון אמוראי ובבבלי מסורת תנאית שממנה משתמע שמשנתנו היא משנת רבי מאיר, ורבי יהודה לא גרס "כזית מן המת". "תנו רבנן: אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין הן, ולא ללמוד תורה הן באין, אלא לקפחני בהלכות הן באין. דחק סומכוס ונכנס, אמר להם: כך שנה לי רבי מאיר: 'על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת'. כעס רבי יהודה ואמר להן, לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן? על כזית מן המת מגלח, על המת לא כל שכן? אמר רבי יוסי, יאמרו: מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, תורה מה תהא עליה? אמר רבי יוסי: לא נצרכה, אלא למת שאין עליו כזית בשר..." (בבלי מט ע"ב). ההסבר הוא כבר אמוראי, ובהמשך מובאים הסברים נוספים. הסיפור נשמע מקורי ואותנטי ומלמד על מתיחות והבדלי גישה בשאלה האם לשון המשנה מדוקדקת או חופשית יותר.

4ועל כזיית מן המת – לא מצאנו מי שחלוק על כך שמת מטמא רק ב"כזית", ואכן המשנה קובעת במפורש: "אלו שאם חסרו טהורין: כזית מן המת וכזית נצל ומלוא תרווד רקב ורביעית דם ועצם כשעורה ואבר מן החי שחסר עצמו" (אהלות פ"ב מ"ה). 3 כפי שכבר הדגשנו מגליח משליח משמעם גילח, השליך (לשון עבר). אבל בעברית המאוחרת וכך בעדי נוסח פחות קדומים 'מגלח'. עם זאת רבי יהודה לא גרס מילים אלו, משום שהן מיותרות. ואכן, זעמו של רבי יהודה לא היתה מתעורר על נוסחת כתב היד. לשיטות עדיף היה לכתוב רק "על כזיית מן המת", אבל אם כתוב רק "על המת" הנוסח תקין (אם כי איננו מלא). מכל מקום בצד הוסיף המעתיק הראשון בכתב ידו עם ניקוד את 'השלמת המשנה' לפי הנוסחה המיוחסת לרבי מאיר.

5אגב אורחא למדנו שהמשנה בנוסחה הנוכחי הייתה מוכרת בדור אושא, או פרי ניסוח של חכמים בני דור אושא.

6ועל כזיית נצל – "ואיזהו נצל? בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח" (בבלי נ ע"א), ובירושלמי: "אי זהו נצל בשר המת שנתוק והמוהל שקרש הא עודהו מחוי לא" (נו ע"ב). אם כן, ה"נצל" הוא בשר שנחתך ונכתת או התקשה והתייבש. בשר שהתקשה מטמא כבשר טרי (נידה פ"ז מ"א). משנתנו מניחה שכזית היא כמות המינימום לטומאה, ואין חולק על כך לעניין טומאת מת, בניגוד לנושאים אחרים (ראה לעיל פ"ו מ"א). [ ו ] על מלוא תורווד רקב – תורווד או תרווד הוא הכלי שמערבבים בו מרק. מלוא תורווד או תרווד הוא המידה הרגילה לרקב והיא חוזרת במקורות רבים (כגון תוספתא אהלות פ"ד ה"א: "ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל", מהד' צוקרמאנדל עמ' 600, ועוד). המשנה אומרת שזו מידה גסה, כלומר שנקטו חכמים בכלי הגדול הקיים: "ויש שאמרו במדה גסה מלא תרווד רקב כמלא תרווד גדול של רופאים" (כלים פי"ז מי"ב), כלומר לא סתם תרווד אלא תרווד הרופאים שבו הם מכינים תרופות. מידתו מתוארת בתוספתא: "מלא תרווד רקב שאמרו ישנו מעיקר אצבעותיו ולמעלה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים מלא חפניו" (אהלות פ"ב ה"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 598). רבי מאיר מתאר חופן כפול קטן (רק האצבעות), וחכמים חופן כפול במלוא הכף. בירושלמי מתואר כיצד הורה רבי זעירא לתלמידיו: " 'מלא תרווד רקב שאמרו, ישנו מקישרי אצבעותיו ולמעלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מלא היד הגדולה. רבי זעירא רבי חייה בשם רבי מחוי הדא דרבי מאיר הכין והדא דרבנן הכין" (ירושלמי נו ע"ב – רבי זעירא בשם רבי חייא בשם רבי היה מראה את מידתו של רבי מאיר כך, ושל חכמים כך). המידות שבירושלמי מעט קטנות יותר, שכן לפחות לפי חכמים מדובר בחופן אחד.

7על השיזרה – בכתבי היד נוסח בבל "השידרה", והכוונה לעמוד השִדרה שלפי המשנה באהלות (פ"א מ"ח) היו בו 18 אברים.

8ועל הגולגולת – שני אלה הם כמובן איברים, ואם איבר מן המת מטמא קל וחומר "שיזרה" וגולגולת. מהמשנה להלן מסתבר שמטמאים אף אם אין עליהם בשר. אפשרות נוספת למה הוזכרו איברים אלה במיוחד, קשורה לדין מיוחד שנזכר במשנת אהלות (פ"ב מ"ג) ונראה שמשנתנו תלויה בה. בתלמוד הבבלי (נב ע"א) מתנהל דיון האם יש לגרוס "שידרה וגולגולת" או "שידרה או גולגולת". בניגוד למה שמשתמע אולי מלשון הסוגיה הבעיה איננה נוסח המשנה, שכן האות וי"ו, " ו הגולגולת", אינה בהכרח וי"ו החיבור ואפשר לפרשה כ־וי"ו החילוק. 4 בגוף כתב היד "על המת ועל כזיית מן הנצל", ובצד נוסף על ידי המעתיק הראשון "ועל כזית מן המת". לגופה של שאלה, אם משנתנו תלויה כאמור (אולי) במשנת אהלות, אזי שם ברור שהכוונה לשִדרה או גולגולת. בכל אחד מהם יש איברים רבים, וודאי שהם נחשבים לאיבר מן המת (או מן החי) ומטמאים.

9הסברנו שאיברים אלו הובאו משום שבגלל גודלם הם סותרים נזירות (במגע ובמשא) אפילו אם אין עליהם בשר כראוי, כלומר איבר שיש עליו בשר כראוי מטמא וסותר נזירות אף אם חסר, ואילו שדרה וגולגולת מטמאים וסותרים נזירות אף אם אין עליהם בשר כראוי ובתנאי שאינם חסרים. יתרונו של הפירוש הוא שהפירוש הראשון דורש להכניס ללשון המשנה משפט שלא נכתב. ואילו לפי הפירוש השני ההסבר למה נזכרו השדרה והגולגולת, אמנם איננו כתוב במשנתנו אך כתוב במפורש במשנת אהלות. המשנה (אהלות פ"ב מ"ג) אומרת שאם חסרו, אינם מטמאים באוהל, ובמשנתנו הרי מדובר על שדרה וגולגולת שמטמאים באוהל ("על מגען ועל משאן ועל אהלן "), אם כן משמע שהיא מדברת על שדרה וגולגולת שלא חסרים. ניתן גם להעמיד את משניות נזיר ואהלות כחולקות. שתיהן מדברות בשדרה וגולגולת שחסרו ואזי באה משנת נזיר להוציא מדעת משנת אהלות ולחלוק עליה.

10למרות הדמיון בסגנון בין משנת אהלות לבין משנת נזיר עניין החיסרון איננו מופיע במשנתנו, ואיננו יודעים מה חשב על כך בעל המשנה, או שלדעתו זה נתון בלתי משמעותי (בסתירת נזיר), או שהוא מקבל את העיקרון ומדבר במצב שהשדרה והגולגולת שלמה (חיסרון לא נזכר). דיונו הארוך של הבבלי בשאלה איננו נוגע לפרשנות פשט המשנה.

11על אבר מן המת – איבר שלם אף שאין בו כזית בשר, שאם יש בו כזית בשר הוא בוודאי מטמא כאמור לעיל.

12[ ו ] על אבר מן החי שיש עליהם – בדפוס "עליו", בשר כראוי – המשפט "בשר כראוי" מעורר שאלה בפני עצמו. על מה הוא נאמר, ועל מה אינו נאמר. מבחינת סגנון המשנה אפשר שהוא מתייחס רק לאיבר מן החי. איבר כזה שנתלש מאדם חי מטמא רק אם הוא כולל בשר כראוי. אבל מבחינה סגנונית הוא יכול לחול גם על משפטים קודמים במשנה. אלו האפשרויות השונות:

131. איבר מן המת מטמא, אף שאין עליו בשר כראוי (כפי שנאמר במשפט קודם, בראשית המשנה).

142. איבר מן המת ואיבר מן החי מטמאים רק אם יש עליהם בשר כראוי, שידרה וגולגולת מטמאים גם אם אין עליהם בשר כראוי, בגלל גודלם וחשיבותם לאדם החי. אבל איברים אחרים אינם מטמאים אלא אם יש עליהם בשר כראוי. או בלשון אחרת 'איבר' רגיל, לעניין טומאה הוא עצם ובשר אבל איבר שהוא עצם בלבד איננו מטמא.

153. שדרה וגולגולת מטמאים רק אם יהיה עליהם בשר כראוי.

16עד כאן ניתוח סגנוני של המשנה. למעשה השאלה היא כיצד לפסק את המשנה.

171. על השיזרה ועל הגולגולת, על אבר מן המת. [ו]על אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי. כלומר "שיש עליו בשר כראוי" חל רק על איבר מן החי.

182. על השיזרה ועל הגולגולת. [ו]על אבר מן המת. [ו]על אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. כלומר "שיש עליו בשר כראוי" חל על איבר מן המת ואיבר מן החי.

193. על השיזרה ועל הגולגולת, על אבר מן המת, [ו]על אבר מן החי - שיש עליו בשר כראוי כלומר "שיש עליו בשר כראוי" חל על כל הרשימה.

20כזכור בנוסח הדפוס "עליו בשר כראוי" ונוסח זה נוטה יותר לאפשרות הראשונה (אם כי ניתן לפרשו גם במסגרת האפשרות השנייה). הנוסח המקובל בכתב יד קאופמן, דפוס נפולי, לאו, פרמ ועדי נוסח טובים הוא 'עליהם' או 'עליהן', בכך נשללת האפשרות הראשונה.

21מהו בשר כראוי? על כך משיבה המשנה: "שיעור בשר כראוי כדי להעלות ארוכה רבי יהודה אומר אם יש במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב יש בו להעלות ארוכה" (משנה כלים פ"א מ"ה). תנא קמא נותן הגדרה כללית, ורבי יהודה מדגים אותה. איבר שיש עליו 'בשר כראוי' הוא איבר בעל יכולת הבראה. כמובן מידה זו מתאימה לאבר מן החי. אך אפשר להסיבה גם על איבר מן המת. אך מי שניסח אותה ראה לפניו איבר מן החי.

22משנת אהלות מרחיבה מעט בנושאים הרמוזים כאן ואינם מוסברים: "האיברין אין להן שיעור אפילו פחות מכזית מן המת, ופחות מכזית מן הנבילה, ופחות מכעדשה מן השרץ, מטמאין טומאתן" (אהלות פ"א מ"ז). המשנה ממשיכה ברשימת האיברים ומבהירה "כל אחד ואחד 5 ראו אפשטיין, מבוא לנוסח, עמ' 409. מטמא במגע במשא ובאהל אימתי בזמן שיש עליהן בשר כראוי אבל אם אין עליהן בשר כראוי מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל" (אהלות פ"א מ"ח). אם יש על האיבר בשר כראוי, הוא מטמא גם באוהל ואם אין עליו בשר כראוי מטמא רק במגע ובמשא, 6 מאתים ארבעים ושמונה האיברים הנמנים במשנה. ברשימה עצמה נעסוק במקומה, ונסתפק כאן בכך שחוקרים בעלי ידע רפואי עמלו להתאים את הרשימה ואת המניין למה שאנו יודעים כיום על גוף האדם. לדעתנו הרשימה מעידה על מידע רפואי שאיננו מלא. יש בה בעיקר עצמות ולא נמנים האיברים הפנימיים. אם המידע הרפואי של חז"ל מלא הרי שהרשימה מעידה על תהליך ברירה שבו לא כל מה שאנו מכנים היום איבר, הוא גם מטמא מבחינה הלכתית. כלומר הרשימה איננה רפואית אלא היא פרי תהליך ברירה הלכתי. הבחנה זו בין טומאת אוהל וטומאות אחרות תידון במשנה הבאה.

23בתלמוד: "על אבר מן המת, ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי. 7 וכן במשנת כלים: "אבר שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. ואם יש עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא ובאהל" (כלים פ"א מ"ה). אין עליהן בשר כראוי, מאי? רבי יוחנן אמר: אין הנזיר מגלח עליהן. ריש לקיש אמר: הנזיר מגלח עליהן" (נג ע"ב). כפשוטו, ריש לקיש מתנגד למה שמשתמע ממשנתנו. אפשר כמובן לטעון שהמחלוקת נסובה על משנתנו, אבל אז יימצא ריש לקיש חולק על משנה, אמנם הגמרא דנה בזה ומוצאת סמך מה לריש לקיש מהמשנה. אך כפשוטו ריש לקיש מעומת עם המשנה. אבל אם נבין שריש לקיש (ואולי גם רבי יוחנן?) עסק במשנת אהלות, דבריו של ריש לקיש מובנים. המשנה באהלות אמרה שאיבר שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא, וריש לקיש מסיק שהוא גורם גם לסתירת נזירות (בטומאת מגע ומשא). על דבריו מקשה התלמוד ממשנת נזיר. 8 קיטוע המשנה מלמד על קבלת הפירוש השני שהצענו, אך הקיטוע והציטוט אינם מעשה תלמיד חכם, ואינם עדות להבנת אמוראי בבל. למה מדובר דווקא על איבר מן החי, ללא בשר כראוי ולא על שאר הדוגמאות במשנה ב? אפשר שזו בפשטות דוגמה, אבל סביר יותר שהוא אינו שואל על מה שכתוב במפורש במשנת נזיר, אלא על המשפט שאיננו מפורש אלא רק משתמע. אפשר שריש לקיש הסיק זאת מכך שמשנה ג לא אומרת במפורש שטומאה זו אינה סותרת נזירות. איננו טוענים שריש לקיש לא הכיר כלל את משנת נזיר, אבל לדעתנו המשפט שלו יובן טוב יותר אם הוא מובא על משנת אהלות, כאשר משנת נזיר ברקע.

24הסבר כזה מרכך את הקושי בדברי ריש לקיש. הוא איננו חולק ישירות על המשנה שבה הוא עוסק, אלא על משנה אחרת רחוקה יותר.

25האמוראים עצמם אינם מסבירים מדוע הם מציעים את מה שמציעים. אבל הסתמא של הגמרא מנמקת את טיעוניהם, בכך שהם מדייקים את דבריהם ממשנתנו "רבי יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליהן, דהא קתני ברישא: על אבר מן המת ועל אבר מן החי וכו' שיש עליהן כזית בשר - אין, אבל אין עליהם - לא; ור' שמעון בן לקיש אומר מגלח, מדלא קתני בסיפא" (נג ע"ב). מעט קשה שכן לשני האמוראים מסקנות הפוכות מדיוק דברי משנתנו, ודברי שניהם משכנעים, שניהם נשמעים כמסקנה מדויקת מהמשנה, מכאן שבעצם יש בעיה בניסוח המשנה. ואכן להלן נעיר שהרישא והסיפא של משנתנו כאילו אינם הולמים זה את זה, ובין הניסוח של הרישא לניסוח של הסיפא נותר לכאורה מרווח פתוח של מקרים שלא נדונו. על כן הסברנו שבעצם האמוראים נחלקו סביב משנת אהלות, והמחלוקת ביניהם איננה פרשנית (כיצד לדייק מהמשנה) אלא גם (או בעיקר) עקרונית. ייתכן שהמחלוקת היא סביב השאלה עד כמה חמורה טומאת איבר (שלם) שאין עליו בשר כראוי. אמנם הצענו שהאמוראים נחלקו בעקבות משנת אהלות, אך כאמור הם הכירו את משנת נזיר. ואולי המחלוקת היא האם במקרה כזה של טומאה קלה יש להחמיר או להקל.

26המונח 'איבר' מופיע כאילו ברור מהו. ברם, הגדרתו מחייבת בירור. לא ברור מהו 'איבר' בספרות חכמים, והאם היה למונח הגדרה ברורה. כף היד למשל עשויה להיות איבר ועשויה להיות קבוצת איברים. 9 זוסמן, סוגיות, טען שאין סוגיות בבליות או ירושלמיות הדנות ישירות במשניות מסדר טהרות. כל הדיונים שבתלמודים, בדינים הנזכרים במסכת טהרות הם סביב משניות מסדרים אחרים. כגון במקרה שלנו, שהדיון הוא (לדעתו) סביב משנת נזיר, ומשנת אהלות לכל היותר מופיעה ברקע. אנו משאירים את השאלה לבירור עתידי.

27ועל חצי קב עצמות – במשנת אהלות בה נדון להלן רובע קב.

28ועל חצי לוג דם – במשנת אהלות (פ"ב מ"ב) שנינו "רביעית דם". רובע הלוג דם מטמא טומאת אוהל, אך רק חצי לוג דם סותר נזירות, להלן נציע הסבר אחר להבדל בין המשניות. להלן נָראה שהיה מי שקבע שדי בעצם בכלשהו, הדעת נותנת שמי שחולק ומסתפק בפחות מרובע עצמות יאמר גם שדם פחות מרביעית מטמא. אבל לא שמענו על מי שחולק על המידה של רביעית דם. במשנה ד להלן מתנהל דיון על כך.

29על מגען ועל משאן על אהילן – אלו מטמאים באופן מלא, אין הבדל בין מגע ומשא לבין טומאת אוהל.

30על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו - בלבד אך לא על טומאת אוהל. הרשימה של משנה ב כוללת את אלו שמטמאים טומאה חמורה (סותרי נזירות), ועצם כשעורה באוהל אינה בכללם. עצם כשעורה היא אפוא במצב ביניים. סותרת במגע ובמשא אך לא באוהל. במשנת נזיר זה הפרט היחידי בו יש הבדל בין מגע ומשא מצד אחד, לאוהל מהצד שני. לעומת זאת במשנת אהלות, בה נדון להלן, זה הנושא המרכזי, ונמנות עוד טומאות שמטמאות רק במגע ובמשא.

31בין חצי קב לבין עצם כשעורה משתרע תחום רחב ביותר. למעשה ההלכה איננה שלמה. מה יהיה הדין של עצם בגודל שתי שעורות לגבי טומאת אוהל. כך ממשנה ג משמע שרובע עצמות אינו סותר נזירות וניתן להסיק שרובע עצמות ועוד שמינית סאה סותרים נזירות. אך במשנה ב נקבע שרק חצי קב עצמות סותר נזירות. אם המשנה אמרה שברובע קב הנזיר נטמא ואינו סותר נזירות, משמע שביותר מרובע קב (שליש קב), הנזיר נטמא וסותר נזירות. וכך נקבע במשנה ג שרביעית (לוג) דם אינה סותרת נזירות, ומשמע ששליש לוג סותר נזירות, אך ממשנה ב משמע שרק שחצי לוג סותר נזירות. אמנם במשנה ג לא נאמר שבכל הדוגמאות שבהם נטמא בכמות גדולה יותר, נסתרת הנזירות, אך כך ניתן לדייק ממנה. הבעיה איננה סתירה הלכתית. ברור שמרבע קב נטמא ומחצי לוג סותר נזירות. אך יש כאן חוסר ספרותי.

32משפט נוסף שחסר הוא הפער בין עצם כשעורה לרוב קב. עצם כשעורה סותרת נזירות (לא באוהל). אך רובע קב שהוא הרבה יותר מעצם כשעורה, איננו סותר אותה כלל. גם במקרה זה ניתן להציע הסבר פשוט: עצם כשעורה היא עצם שלמה ומטמא בכל גודל שהוא. ורובע קב הוא מחלקי עצמות. ההסבר פשוט וברור, אך תמוה מעט שלא נכתב במפורש. הבבלי (נג ע"ב) מציע שעצם כשעורה אינה מטמאת באוהל, רובע קב מטמא גם באוהל ואינו סותר נזירות, חצי קב מטמא באוהל וסותר נזירות. דא עקא, דין רובע קב באוהל איננו כתוב במשנה, ניתן להשלימו, אך זה חיסרון ספרותי. הבבלי משלים חלק מהפרטים, בעיקר בעזרת משניות אחרות כמו משנת אהלות. בדרך כלל בהלכות חז"ל לא נגלה פער כזה, והמשנה תמנה החלטות מסודרות בנושא. לדעתנו הפער נובע מתופעה עליה כתבנו במבוא. הלכות נזיר אין בהם אותו עיסוק בפרטים האופייני להלכה התנאית. העיסוק בהלכות נזיר נפסק באמצע שלב ביצירה. ומכיוון שלא היה מעשי לא חודש. גם יתר הלכות המקדש, כקרבנות, שקלים, סוטה וכדומה לא היו מעשיות. אך חכמים רצו בחידושם, שאפו וייחלו לכך. לעומת זאת תופעת הנזיר לא זכתה לעידודם, ולכן גם לא פותחו, או לפחות לא פורטו כל הפרטים. הפער הוא בעיקרו ספרותי כלומר שהפרטים לא נמסרו ולא שיש כאן סתירה הלכתית.

33על אילו נזיר מגלח מזה בשלישי ושביעי וסותר את הקודמים ואינו מתחיל למנות עד שיטהר [ו]יביא את קרבנו – זו המשמעות המלאה של טומאה סותרת נזירות. זה דין תורה בנזיר שנטמא.

34כאמור לכל הדעות איבר מן החי מטמא (באוהל) רק כשיש עליו בשר כראוי, ועל כך מצינו הסכמה כמעט כללית (להלן נראה שיש החולק על כך). ואילו על עצם כשעורה נאמר שמטמאת רק במגע ובמשא ולא באוהל. פחות ברור ממשנתנו מה דינם של יתר המנויים ברשימה כגון פחות מכזית של נצל, האם אינם סותרים נזירות כלל, או אינם סותרים אותה רק באוהל? או אולי אינם מטמאים?

35טומאת נזיר איננה נזכרת באהלות שכן אין זה נושא המשנה. דין סתירת נזיר שונה כמובן בחלק מהפרטים מדין טומאת אהל. אך כאמור לעיל, מפתיע הוא שחלק מהמקרים שבאהלות אינם נידונים במשנת נזיר. כגון המת עצמו, שדרה וגולגולת שחסרו, שאלת רוב מניין ובניין בעצמות, דם תבוסה, השאלה האם דם הוא ממת אחד או משניים, רימה, אבר מן החי שאין בו בשר כראוי. חלק מהמקרים ניתן להשלים בקלות כגון דין המת עצמו, אך במשנת אהלות מפרטים ובמשנתנו אין מפרטים אותו. השאלה איננה הלכתית אלא ספרותית. שתי המשניות דומות מאוד בסגנונן ובעריכתן, אחת מהן משפיעה על עריכת השנייה, ושתיהן יצאו מיד עורך אחד. ועם זאת הבחירה העריכתית בשתיהן שונה.

36בירושלמי דיון במקרה שאינו (או במקרים שאינם) במשנת נזיר - "בנתיים". "בנתיים מהו? ר' יוחנן אמר בנתיים להקל. רבי שמעון בן לקיש אמר בנתיים להחמיר. מהו? זה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי" מלשון הירושלמי אפשר להבין שזו דוגמה או שמקרה זה הוא היחידי שחסר. להערכתנו 'בינתיים' יכלול גם שזרה וגולגולת שחסרו,

37הנושא מובא גם בבבלי, אך לא במינוח 'בינתיים', עסקנו במחלוקת זו לעיל.

38עד כאן המשנה, יש לה מקבילות רבות שמעוררות סדרת נושאים שיש להרחיב בהם.

39א. משנת אהלות ומשנת נזיר

40למשנתנו מקבילה במסכת אהלות

41הרישא של משנתנו מקבילה, ואולי אף שאובה ממשנת אהלות. הכותרת של המשניות שונה. שם המשנה פותחת: "אלו מטמאין באהל" (פ"ב מ"א), ומשנתנו: "על אלו טומאות הנזיר מגלח". וממשיכה ומונה את המנויים ברשימת הדברים המטמאים באוהל ממסכת אהלות.

42ברור שיש קשר בין המשניות. השאלה היא האם יש לקשר זה משמעות. מעבר לעובדה ששתי המשניות נשנו כנראה באותו סגנון. מבחינה מתודולוגית קיימות שתי גישות עיקריות במחקר ובפרשנות. האחת רואה בדמיון תופעה מקרית כל משנה לגופה. המשמעות למשל שאם באהלות השיעור הוא 'רובע עצמות' ו'רובע לוג', ובנזיר 'חצי קב' ו'חצי לוג' (בהתאמה). הרי שלעניין טומאת אוהל נדרש רובע, ולעניין נזיר מגלח, נדרש שיעור גדול יותר.

43הגישה השנייה תהיה שבמקרה כזה לפנינו מחלוקת ואין זה מקרה שבעל משנה אחת שינה מדברי משנהו. ברור שעצם דין סתירת נזירות שונה ולא על כל טומאה הנזיר מגלח (אם כי לא ברורה סיבת ההפרדה).

44כמובן גם קיימת השאלה איזו משנה היא המקור ואיזה עורך העביר והתאים את ההלכה לעניין האחר. משום מה בספרות המחקר זו נתפשת כשאלה העיקרית.

45שאלת זיקת משנת אהלות למשנתנו היא שאלה מרכזית. משנת נזיר מדברת בטומאה כבדה שרק עליה נזיר מגלח, ויש טומאה קלה יותר שבגינה איננו מגלח. במשנת אהלות לעומת זאת מנויות הטומאות השגרתיות והרגילות. הזיקה הלשונית בין שתי המשניות ברורה מהטבלה שהצגנו. והשאלה היא האם משנתנו השתמשה בדין הכללי והדגישה אותו לגבי נזיר. או שמא דין נזיר שונה, ואין ללמוד ממשנת אהלות על תכניה של משנת נזיר.

46הזיקה בין המשניות (אהלות ונזיר ברורה), סדר הסעיפים זהה ובדרך כלל ברור שמה שאיננו מטמא איננו סותר נזירות, אבל יש המטמאים ואינם סותרים נזירות בגלל שטומאתם 'קלה', או פחות ברורה כפי שהסברנו לעיל. מעתה שתי אפשרויות הן:

47א. שתי המשניות מתואמות, ומה ששונה ביניהן (כגון חצי קב או רבע קב) נובע מההבדל בין טומאת אהל לסתירת נזיר. כלומר, באופן פשוט הנזיר אינו מגלח על חלק גדול מטומאות שאינן מטמאות באוהל. המיון נובע רק משימוש ספרותי שעשה אחד העורכים במשנה הקיימת.

48או

49ב. שמא שתי הרשימות היו צריכות להיות זהות לחלוטין, וההבדלים בין המשניות הן מחלוקות. אם במשנת נזיר חסר כ'זית רימה', הנדון באהלות, זו מחלוקת בין המשניות. ואם באחת (אהלות) נזכרת שאלת חסרון באבר ובשנייה (נזיר) איננה מפורשת, זו מחלוקת. אם באחת חצי לוג דם ובשנייה רביעית זו מחלוקת בין המשניות.

50הפתרון הראשון מסורתי ומשנתנו איננה סותרת משניות אחרות. הפתרון השני הוא הרבה יותר רדיקלי. הוא יגרום לסתירות עם משניות אחרות. כגון שטומאת ארץ העמים (עליה אין נזיר מגלח - מ"ג) היא קלה ביותר – כמעט בטלה כך לפי הפירוש השני. זאת בניגוד למשנת אהלות ולרוב המשניות האחרות, שרואות בטומאת ארץ העמים אב טומאה לכל דבר ועניין, אם כי איננה מטמאה באהל. ולפי הפירוש הראשון טומאת ארץ עמים קלה מטומאת מת (אינה סותרת נזירות אך לכל הדעות מטמאה בכל הדברים). מבחינת שלמות ההלכה הפתרון הראשון אלגנטי והרמוני.

51להערכתנו, מי שהעניק למשנה את הכותרת, בחר במה שהגדרנו פתרון הרמוניטי או חלוקה פונקציונלית. ברם כפי שנראה להלן אכן בעבר הייתה מחלוקת בנושא הכמויות. ייתכן שבמקורה משנת נזיר חלקה על משנת אהלות בנושא שיעור הטומאה. אך העורך כבר פתר את המחלוקת בהוסיפו את הכותרות. נוסיף עוד שלעתים קרובות יש לחשוד בכותרות כאלו שהן תוספת עריכה.

52ב. חצי קב או רובע קב

53במשנת אהלות, המקבילה למשנתנו, שנינו: "רובע עצמות [מרוב הבנין או] 13 גם משפט זה שנוי לעיל. מרוב המנין ורוב בנינו [ו]רוב מנינו של מת אף על פי שאין בהם רובע טמאין" (אהלות פ"ב מ"א), ובקב 4 לוג. ה"רובע" הוא רביע הלוג, אחד חלקי שישה עשר של קב, ואחד חלקי 96 של סאה. אם כן ה"רובע" הוא 0.104 ליטר, מעט יותר או פחות. לפי משנת אהלות נדרשים שני תנאים חלופיים: א. כמות עצמות בנפח של רובע קב. ב. שיהא בה רוב מניין ו/או רוב בניין מאיבריו של אדם. המשנה מוסיפה: "כמה הוא רוב מנינו מאה ועשרים וחמשה". המשנה באהלות (פ"א מ"ח) מנתה 248 איברים בגוף האדם, חצי מהם הם 124, ורוב מניין הם 125 איברים. להלכה עקרונית זו מקבילות רבות שנביאן במלואן. נפתח במשנת עדיות (פ"א מ"ז): "בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים, בין משנים בין משלשה, ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין, שמאי אומר אפילו מעצם אחד". אם כן, משנת אהלות היא משנת בית הלל התובעים תנאי אחד כפול – כמות עצמות מרוב בניין/מניין של עצמות הגוף. אבל בית שמאי מחמירים ומסתפקים בכמות עצמות בלבד וכן מחמירים בכך שהכמות יכולה להיות מורכבת משניים או שלושה מתים. בית הלל סבורים שכל מת נמדד לעצמו ומתים אינם מצטרפים, שכן הם אומרים "רובע עצמות מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין". אם נצרף מכמה מתים אין משמעות לתנאי שלהם. לדעתנו, 14 נוסף בשוליים בכתב יד קאופמן, וקיים ברוב עדי הנוסח האחרים. שמאי מחמיר עוד יותר ומסתפק בעצם אחת.

54כאן באה לביטוי השאלה שהצגנו. האם משנת נזיר ומשנת אהלות משלימות זו את זו - על חצי קב עצמות (וחצי לוג דם) נזיר מגלח, וברובע קב (ורביעית דם = רובע לוג) הוא נטמא. או שמא לפנינו דעות שונות בשאלה מה כמות הנדרשת לטומאה. אילו היו רק שתי משניות אלו לפנינו ניתן היה ליישבן בדרך המוצעת. חצי קב לנזיר, רבע קב לטומאת אוהל. ברם, ממקבילות (להלן) עולה שבוודאי יש מחלוקת בנושא.

55מחלוקת מפורשת על הכמויות (השיעורים) יש בתוספתא על משנתנו (נזיר פ"ה ה"א): "ר' ליעזר אומר, בראשונה היו זקנים חלוקין מקצתן. אומרים רביעית דם ורובע עצמות, ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג הדם. בית דין שאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומתן ולקדשים. חצי קב עצמות וחצי לוג הדם לנזיר ולמקדש" המשך הברייתא יצוטט להלן.

56אם כן לפנינו במפורש מחלוקת והתפתחות הלכתית.

57שלב א: מחלוקת רגילה בשיעורים: עצמות ודם חצי קב וחצי לוג (בהתאמה), או רבע קב ורבע לוג. שלב ב: מעין פשרה, חלוקה פונקציונלית בין סתירת נזירות (חצי קב\לוג), לבין טומאה 'רגילה' לעניין אכילת תרומה ואכילת קדשים

58כפשוטו חלוקה פונקציונלית זו באה לביטוי ביחס בין משנת נזיר למשנת אהלות. אך ניתן גם להעמיד את שתי המשניות בשלב הראשון שבו הייתה מחלוקת בשיעור, שהשיעור לטומאה סתם ולסתירה זהה, ובעצם למה שלא יהיה כך? כמובן בכך תחלוק משנתנו גם על המשניות להלן המציעות שרביעית דם מטמאת. או ששתי המשניות (נזיר ואהלות) הן כשלב האחרון.

59יתר על כן, ולהערכתנו זה הדבר החשוב. משתי האפשרויות אנו שומעים שבשלב האחרון היו שני שיעורים, חצי לוג המטמא באוהל וסותר נזיר, רביעית המטמאת בכל. לפי התוספתא מתברר שחלוקה פונקציונלית זו היא בעצם עמדת פשרה בין שתי דעות (חצי לוג בכל דבר, או רובע קב בכל דבר). בכך תוסרנה השאלות שהעלינו. משנה ד להלן מגדירה זאת כהלכה בלתי הגיונית. אכן כך היא טיבה של פשרה. היא איננה הגיונית מבחינה מחשבתית, ואיננה לכידה, אך היא מאפשרת להמשיך לחיות יחדיו.

60להערכתנו אין מנוס מלומר שהמשניות כפי שהן לפנינו ה ן כהלכה האחרונה כלומר שהייתה חלוקה פונקציונלית, אותה הגדרנו כפשרה. ייתכן שבשלב קדום שלה משנת אהלות חלקה על משנת נזיר בשיעורי הטומאה. אבל העורך האחרון ניסח את הכותרות כך שיתאימו להלכה האחרונה, ותיפתר הסתירה.

61ממשיכה הברייתא בתוספתא: "אמר ר' לעזר כשהלכתי לערדסקים מצאתי את ר' מאיר ואת ר' יהודה בן בתירה הראש שהיו יושבין ודנין בהלכה ר' יהודה בן פתירה אמר רביעית דם אין נזיר מגלח עליה ואין חייבין עליה על ביאת מקדש, וקדשיו. אמר לו ר' מאיר מה? תהא זו קלה מן השרץ? מה שרץ הקל נזיר מגלח עליו וחייבין עליו על ביאת מקדש וקדשיו רביעית דם חמורה אינו דין שיהא נזיר מגלח עליו וחייבין עליה על ביאת מקדש וקדשיו שתק ר' יהודה בן פתירה לפניו נמתי לו מאיר אל תבוז לו בקי היה לך ביהושע בן ממל? אמר לי הן ובעל הלכות היה. נמתי לו בלשון הזה אמר לי משם ר' יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגליח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין נזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ורואה אני את דבריו". 15 כל המפרשים חולקים על כך.

62רבי יהודה בן פתירוש (פתירה=בתירה) מציג את השלב השני של רבי אליעזר, רבי מאיר חולק עליו. מה שרבי אליעזר רואה כהתפתחות הלכה, נתפש בהמשך זה של הברייתא כמחלוקת שרירה וקיימת.

63כמו כן: "מתניתא דרבי לעזר בן עזריה. דתני, אמר רבי שמעון בן אלעזר, בראשונה היו בתי דינין חלוקין. מקצתן אומרים רביעית דם רובע עצמות, מקצתן אומרים חצי לוג דם חצי לוג עצמות. לנזירות, ולטומאת מקדש וקדשיו. רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון מדרש אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי" (ירושלמי נו ע"ג). אם כן, בתחילה נחלקו האם יש צורך ברובע או בחצי קב והוכרע כדעה הראשונה. בתלמוד הבבלי הדברים ברורים עוד יותר: "אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: חצי קב עצמות וחצי לוג דם – לכל, רובע עצמות ורביעית דם – לא לכל. ומקצתן היו אומרים: אף רובע עצמות ורביעית דם – לכל. בית דין שלאחריהם אמרו: חצי קב עצמות וחצי לוג דם – לכל, רובע עצמות ורביעית דם – לתרומה וקדשים, אבל לא לנזיר ועושה פסח. מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת! אמר רבי יעקב בר אידי: מפי שמועה אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי" (נג ע"א). אם כן, בשלב ראשון נחלקו חכמים האם הכמות המתאימה היא רובע או חצי קב. לשלב זה מתאימה הקביעה שהעצמות צריכות לבוא מרוב בניין ומניין (בנוסף לתביעה של רובע קב, או במקום התביעה של רובע קב). או שמא ברייתא זו לא מכירה כלל את השיעור של רוב מניין\בניין, שכן רוב עצמות ילד קטן הן כחצי קב. בשלב שני נקבעה חלוקת פשרה שלפיה מידה אחת שימשה לצורך הלכתי אחד ומידה שנייה לצורך הלכתי אחר. בשלב שלישי נקבעה מידה אחידה, ובמקביל חלה החמרה בכמות הנדרשת (המגמה של בית שמאי התחזקה). את דברי בית שמאי ובית הלל ניסחו בהתאם למגמה ולהלכות המתחדשות, אף שבזמנם דיברו, מן הסתם, על חצי קב. 16 שאלה זו של דירוג הקדשים נידונה גם בירושלמי למשנתנו (נו ע"ד): "רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון". גם הירושלמי וגם הברייתא של הבבלי מבחינים אפוא בשלוש רמות: 1. תרומה וקדשים. 2. ביאת המקדש. 3. נזיר. המחלוקת היא האם 2 ו־3 דינם זהה או שונה. רבי ירמיה מצמצם את ההבדל בין ביאת מקדש לנזיר. "אמר רבי ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגי לקרבן, אבל למלקות לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי", ייתכן שרבי ירמיה הונע ממטרות פרשניות כלשהן, אך בפועל הוא גורם לצמצום המחלוקת. אין מחלוקת שהנכנס טמא אפילו בשיעור מופחת לוקה. אך יש מחלוקת האם חייב קרבן. איננו יודעים מה הניע את רבי ירמיה, בפועל התוצאה היא עמדת פשרה נוספת. לסיכום: בדרך כלל לביאת מקדש ולטומאת נזיר הלכות זהות ומי שחולק על כך מציג שלש רמות. אין הסכמה על חלות הכלל. האם הוא חל על ביאת המקדש, או גם על אכילת קודשים ותרומות, ואולי גם דין תרומות שונה משל קדשים.

64ג. רובע עצמות

65גם בהגדרת הרובע עמדות שונות: "בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין שמאי אומר אפילו מעצם אחד" (עדיות פ"א מ"ז) 17 ראו עוד תוספתא עדיות פ"ג ה"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 459. שם מסופר על עצמות שהתגלו באחת מלשכות המקדש, ואין שם דיון על כמות או על רוב מניין ובניין, כאילו ההלכה היא כשמאי הזקן. רבי יהושע טוען שם שאין לטמא את המקדש משום ש"בושת היא לנו", אבל אינו מעלה את הטיעון ההלכתי־טכני שכמות העצמות אינה מספקת, או שאינה ממת אחד. אולי הייתה שם כמות גדולה של עצמות, גם ייתכן ש"בושה היא לנו" היה הנימוק הציבורי, אך כדי לנמק את ההיתר מבחינה משפטית השתמש רבי יהושע באחת מדרכי ההיתר שהועלו לעיל (רוב בניין, מת אחד). ואולי זו הייתה ההזדמנות שבה הוצגה הצעה הלכתית זו לציבור. אגב במסורת זו אין גם פירוט כיצד יטמאו העצמות את המקדש, באוהל, או בדרך אחרת.

66בית שמאי ובית הלל מסכימים שהשיעור הוא רובע, וחולקים בשאלה האם הרובע יכול להצטרף גם מאנשים שונים (בית שמאי) או רק מאדם אחד, ובאותו אדם צריכה כמות העצמות להיות רוב מניין ובניין.

67לפי העמדת הדברים ברור שלשמאי הזקן עמדה שונה משל בית שמאי ומשל בית הלל, ואין לפרשו כמו אחת הדעות הקודמות. לכאורה ניתן היה לפרש שלפי שמאי עצם אחת בגודל רביעית (והעורך בחר כאן לפרט וכאן לפרט פחות), צריכה לבוא מאדם אחד אבל אז הוא כמעט כבית שמאי. בית שמאי אמרו שהעצמות יכולות לבוא משניים שלושה אנשים, כלומר אפילו משניים שלושה, אבל בוודאי שאם רובע עצמות בא מאדם אחד הוא מטמא. יתר על כן אם רצה שמאי לחדש שדי שהעצם תבוא ממת אחד, מדוע לא אמר זאת, "אפילו ממת אחד". כמו כן ודאי שאם זו עצם אחת גדולה כרובע היא מטמאת, כששמאי אומר "אפילו" משמעו שהטומאה היא אפילו רק בעצם אחת. אבל כאמור, לדעתנו, גם בית שמאי בודאי יסכימו לכך שהרי גוף אחד (עצם אחת) בודאי מטמא יותר מכמה עצמות. לא נקטו בית שמאי בלשון 'כמה עצמות', אלא משום שבגוף מעט מאוד עצמות שהן לעצמן רובע קב (חצי ליטר ויותר). אם כן מה מחדש שמאי הזקן. במה הוא חולק על בית שמאי? הכמות של רובע איננה מופיעה בדברי שמאי. אם נחדיר אותה לדבריו (בטענה שדבריו הם המשך לדברי קודמיו)- הרי הניסוח יהיה " שמאי אומר רובע עצמות אפילו מעצם אחד " ומשמעו האפשרי

681. רובע עצמות אפילו מאדם אחד.

692. רובע עצמות אפילו מעצם אחת.

70לפי שני הניסוחים אין הוא חורג מדברי בית שמאי. להפך, בית שמאי מטמאים גם אם העצמות קטנות יותר ובלבד שיצטרפו לכמות הראויה.

71מעבר לכך קשה ששמאי יתנסח כתגובה לניסוח של בית שמאי או לניסוח של בית הלל שפעלו אחריו. בעיה זו כמובן איננה מכרעת שכן ניתן לתלות את הניסוח בעורך.

72המשפט השלם הוא פשוט 'מטמא מעצם אחת' והלאה. ואילו לפי הפירוש החילופי (בו בוחרים רוב הפרשנים) צריך להוסיף לדברי בית שמאי "'רובע עצמות' מעצם אחת". על כן אנו מציעים ששמאי איננו דורש כל כמות. אפשר שכוונתו שצריך שתהא עצם שלמה. לפיכך אין הוא מתנסח 'במשהו' כיוון שעדיין נדרשת עצם שלמה, וזה פשט דבריו, ללא תוספות "אפילו עצם אחת". הצעה זו עומדת בניגוד לעמדת המפרשים. עצם אחת מטמאת היא עמדת משנתנו שעצם כשעורה מטמאת, ולעתים אף סותרת נזירות. וכך בעדיות פ"ו מ"ג. לפי משנת אהלות היא מטמאת במגע ובמשא ולא באוהל, וזו עמדת פשרה או עמדת בית שמאי. ייתכן שלהלכה נקבע שרובע עצמות מחלקיקי עצמות מטמא וכן שעצם אחת שלמה מטמאת (כך הסברנו כאפשרות להסבר שמאי הזקן) אך במקורו של דבר ולפי משנת עדיות זו הייתה מחלוקת.

73דוגמה ואולי אפילו הוכחה היא ברייתא אחרת: "דם המת מטמא בכל שהוא דברי ר' מאיר. ור' יוסי אומר ברביעית. אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בטומאה קלה לטמא אחד ולפסול אחד ודברי ר' יוסי בטומאה חמורה לטמא שנים ולפסול אחד" (תוספתא מכשירין פ"ג הי"ד, מהד' צוקרמאנדל, עמ' 676). אם כן גם בנושא זה של טומאה 18 במשנה לא נאמר מה קורה אם יש רובע עצמות. אנו משלימים טמא בעקבות המפרשים. ניסוח חסר זה נובע מהמבנה של מסכת עדויות. המסכת מלקטת בדרך כלל הלכות ממשניות אחרות. במקרה חריג זה איננו יודעים מהיכן הליקוט. מן הסתם במקור ההקשר היה ברור. יש עמדה שהטומאה בכלשהו. עמדתו של רבי מאיר אף קיצונית יותר מזו של שמאי הזקן, שכן שמאי דורש לפחות עצם אחת, ורבי מאיר מסתפק ב'כלשהו'. מה יסבור רבי מאיר, באשר לשיעור עצם? הדבר לא נאמר אך אולי יסתפק גם בעצם שבורה ב'משהו' (אפילו פירור)?

74העמדה שטומאת עצם מטמאה באוהל היא בכלשהו (או אולי עצם אחת שלמה גודלה קטן ככל שיהיה), היא עמדה לגיטימית ומוכרת בעולם ההלכה, וקיימת בתחומים הלכתיים שונים כגון תערובת מין במינו לעניין כשרות (משנה עבודה זרה פ"א מ"ח), יין נסך (שם פ"א מ"ח, בבלי פסחים כט ע"א). חמץ בפסח לפי הכרעת האמוראים (שם, שם 19 המסכת כולה עוסקת במשקים המכשירים לקבל טומאה. אבל ברייתא זו העוסקת בדם המת איננה עוסקת בהכשרת טומאה אלא בטומאה עצמה. לפסול אחד משמעו שהחפץ שנרטב בדם נחשב לוולד הטומאה מטמא את הנוגע בו ומה שנגע בו נפסל לאכילת תרומה. מטמא שנים הוא שהחפץ שנרטב נחשב לראשון לטומאה (אב הטומאה). מבחינתו של דיון זה, כל שחשוב הוא היעדר שיעור. ) בעל קרי (משנה נידה פ"ה מ"ב; תוספתא כלים בבא קמא פ"א ה"א, מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 569 בבלי, פסחים סז ע"א); שרצים (בבלי זבחים קו ע"ב).

75משנה אחרת הנוגעת לענייננו היא משנת מכות פ"ג מ"ב. שם נדון דין אכילת טבל: "אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו. כמה יאכל מן הטבל 20 לפי הבבלי אין זה מדין תורה אלא גזרה. ויהא חייב? רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כזית. אמר להם ר' שמעון אין אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא חייב? אמרו לו מפני שהיא כברייתה. אמר להן אף חטה אחת כברייתה".

76אם כן האוכל טבל 'כלשהו' כבר חייב. התלמוד הבבלי אומר: "אמר רב ביבי אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת - בחטה, אבל בקמח - דברי הכל כזית. ורבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו". אם כן העיקרון של 'דבר שלם' עדיין שנוי במחלוקת. איננו טוענים שדעת שמאי היא עמדת רבי שמעון, ייתכן שיש מקום להבחנות משנה בין הנושאים. אך הבאנו את הנושא כדי להראות שעמדת שמאי הזקן (כולל המגבלה שרק עצם שלמה מטמאת), מצויה בתוך המרחב ההלכתי. לפי רבי ירמיה הטיעון של שלם הוא רק נימוק לוויכוח. גם קמח במשהו חייב משום שאולי יש בו משהו שהיה פעם שלם.

77עוד נוסיף שלעתים הויכוחים במשנה וההנמקות של הצדדים הן 'לשיטת' החולק או לשיטת מתנגדו. לפי הסבר זה רבי שמעון בעצם איננו מקבל את הטיעון שנדרש שרק משהו 'שלם' מטמא. זו עמדת חכמים בלבד. ואכן רבי ירמיה צודק, רבי שמעון חולק (אולי אפילו מלגלג) על הטיעון וטוען שגם כל חיטה הייתה פעם שלם, וכן כל זית, כל חרצן (בנזיר) וכן הלאה. הבבלי בדרכו מנסה לצמצם את המחלוקת לעניין חיטים, אך זה כבר הסבר מצמצם במטרה למזער את המחלוקת. 21 המשנה עוסקת גם באכילת עוד מאכלות אסורים וייתכן שהמחלוקת ועמדת רבי שמעון שגם היא שנויה במחלוקת חלה גם על יתר סעיפי המשנה. מכל מקום בתוספתא חולין פ"ח ה"ט העוסקת באכילת בשר וחלב (פ"ח ה"ט) אין ביטוי לעמדות החולקות ואכילת איסור מחייבת ב'כזית' ובברייתא שהובאה בתלמוד הבבלי מכות יז ע"א לא נחלק ר"ש אלא לעניין מכות. זאת לאחר שכבר מוסכם בהלכה שהשלם מטמא, ופוסל, והבבלי מתקשה לקבל שיש מישהו שחולק על הכלל עצמו.

78רבי מאיר שהבאנו (דם מת במשהו) איננו מצמצם זאת למשהו שלם, או שאולי היה פעם שלם. ואכן מבחינה מתודולוגית דברי הוויכוח שבמשנה אינם בהכרח דברי רבי שמעון עצמו. ייתכן שהם דברי תלמידים לשיטתו. על כל פנים רבי שמעון עצמו מסתפק ב'משהו' אך אולי דורש שיהא סיכוי שיש (היה) זה משהו שלם. שמאי הזקן אולי מסכים להגבלה זו, רבי מאיר אפילו אינו דורש שלמות.

79ההבחנה שמציע עורך התוספתא ("נראים דברי...") קרובה להצעות הפשרה שהוזכרו לעיל בדבר חלוקה בין טומאה חמורה לטומאה קלה, אם כי אין זו אותה הבחנה. וכן "'אוכל יטמא' מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יכול יטמא לאחרים בכל שהוא תלמוד לומר אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה" (ספרא שמיני פרק ט הי"א, נד ע"ג). גם כאן קיימת אותה הבחנה, מטמא אך כולד הטומאה, ואם הוא בכשיעור מטמא כאב לטמא אחרים.

80אם כן העמדה שאיסור הוא ב'בכל שהוא' לגיטימית במערך ההלכתי. חכמים נחלקו בנושא, לעתים שללו טומאה בכלשהו, ותבעו שיעור. אין בנושא הלכה אחידה ולכידה.

81במבוא הכללי לפירוש המשניות ראינו במקרה כזה עדות לסדרת הכרעות נקודתיות. כל מקרה הוכרע לגופו, מתוך שלל שיקולים שקשה לנו לשחזרם. רק בדיעבד נוצרה תמונה הלכתית כוללת, שאיננה אחידה. בדרך כלל פרשנים מאוחרים ניסו למצוא כללים אחידים, ולעתים הצליחו בכל ולעתים ההצלחה חלקית.

82בברייתא אחרת מצינו מסורת הפוכה: "1. רובע עצמות מרוב הגויה בגודל ועצמות אף על פי שאין בהן רובע טמאין. 2. רבי יהודה אומר לשון אחר בית שמאי רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין. רוב בניינו ורוב מנינו של מת, אף על פי שאין בהן רובע, טמאין. 3. ואיזהו בניינו השוקים והירכים והצלעות והשדרה, ואיזהו מניינו אפילו ראשי אצבעות ידיים ורגליים בלבד שיהא בו עשרים וחמשה" (תוספתא אהלות פ"ג ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 600-599). ההלכה הראשונה היא שיטת בית הלל המוכרת לנו, אבל רבי יהודה מוסר אותה בשם בית שמאי (2). עוד למדנו מהתוספתא ש"רוב בניין" הן העצמות הבונות את השלד, ו"רוב מניין" הכוונה ל־25 עצמות קטנות לפחות.

83אם כן, מצינו הסכמה כללית שכזית מהמת מטמא, וסדרת עמדות באשר לטומאת עצמות:

84בית שמאי, ומסורת אחת בשם רבי עקיבא – רובע עצמות מטמא;

85בית הלל – רובע עצמות מרוב בניין/מניין;

86שמאי ומסורת אחת בשם רבי עקיבא עצם אחת מטמאת

87לפי המסורת במשנת עדיות ובתוספתא אהלות גם בית שמאי מסכימים שעצם אחת אינה מטמאת ותובעים רובע עצמות. במקביל מצויה גם מסורת אחרת: "ששה דברים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. השרץ והצפרדע ברשות הרבים, וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבילה, עצם מן המת, ועצם מן הנבילה... רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין" (תוספתא עדיות פ"א ה"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 455; ובאריכות מה במשנה טהרות פ"ה מ"א).

88המשנה והתוספתא המקצרת אותה עוסקות בספק. אגב אורחא שומעים אנו שעצם מן המת מטמאת, ולא נאמר שנדרש לשם כך רובע עצמות.

89אם כן, רבי עקיבא, 22 לדרכו הכללית של הבבלי בנושא ראו גולדברג, צמצום, הוא משתמש בהסבר זה רבות בפירושו למשנת שבת. ההסברים בשיטת 'גזירא שמא...' אופיינים לדרך זו. מטמא כל עצם ואינו תובע דווקא רובע עצמות. רבי עקיבא מדבר על מצב של ספק. ספק עצם מנבלה וספק ממת. על כל פנים הדוגמה שלו היא 'עצם' ואין אזכור לכך שצריך להיות 'רובע עצמות' או עצם גדולה כדי נפח של רובע קב. שיטה זו זהה או קרובה לדעת שמאי הזקן שעצם שלמה מטמאת בכלשהו. לולא ידענו שיש עמדה שעצם אחת מטמאת ייתכן היה להסביר שרבי עקיבא מדבר על 'עצם' כדבר כללי. אך מכיוון שהמחלוקת קיימת, ועמדת שמאי הזקן מוכרת, ראוי לפרש את דברי רבי עקיבא כמדויקים ולא כאמירה כללית.

90אנו מציעים לפרש כך את רבי עקיבא ממספר סיבות: א. משום שזה מה שיוצא מדבריו אם מדיקים בדבריו, וקוראים אותם בלא המטען ה'עודף' של העמדות ההלכתיות האחרות. ב. מה עוד שכבר יש דעה כזאת. ג. אם נפרש את דבריו לפי המקבילות נמצאת אומר שרבי עקיבא במשנת טהרות לא דייק בדבריו. ד. העובדה שבמקבילות מודגש עניין הרביעית מחייב לדעתנו להבין מדוע כאן הוא איננו מזכיר רביעית. שיטת קריאה זו נקראת השיטה ה"מפלגת".

91הפירוש המסורתי הוא שרבי עקיבא מקבל את ההנחה שרק רביעית מטמאת, כמובנת מאליה.

92ככל שההסבר לכך שרבי עקיבא לא הזכיר את השיעור, 'רביעית' או 'עצם כשעורה' יהיה טוב יותר, כך הוא יקשה על הבנת מקורות מקבילים שבהם רבי עקיבא מזכיר את השיעור במפורש.

93ואכן בהמשך התוספתא מובאת מסורת אחרת, חולקת, משם רבי עקיבא: "ששה ספיקות רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין השדרה והגולגולת משני מתים רביעית דם משני מתים רובע עצמות משני מתים אבר מן החי משני מתים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין" (שם). 23 אולי גם חכמים אינם דורשים רובע עצמות, אבל הם חולקים על רבי עקיבא במקרה של ספק. על כל פנים עורך המשנה מסתפק ב'עצם' ללא הגדרות נוספות. לפי הסיפא של ברייתא זו גם רבי עקיבא תובע "רובע עצמות" ואינו מסתפק בעצם אחת. וכן ר"ע סובר שאף רובע המצטרף משני מתים מטמא באוהל. וזו משנה מפורשת במסכת אהלות פ"ב מ"ו. יש אפוא חילופים בשמות המוסרים ואותן הלכות מיוחסות לחכמים שונים. אך נראה שהיה מי שטען שעצם מטמאה בכלשהו. לפנינו אפוא שני תנאים הנחלקים בשיטת רבי עקיבא.

94במקומות הרבה מצינו ששיטת בית שמאי לא נעלמה מההלכה הפסוקה (ההלכה התנאית המאוחרת). אמנם בדרך כלל ההלכה נקבעה כבית הלל, אבל מצינו תנאים רבים ומשניות סתמיות כבית שמאי. 24 כך גם יוצא מתוספתא אהלות פ"ג ה"א, מהד' צוקרמאנדל, עמ' 599. וראו ה"ב שם דנה התוספתא בדם של קטן שיצא כולו. רבי עקיבא מטמא בכלשהו. משמע שם שהטומאה נובעת מכל שזה כל הדם של המת (הקטן) ובמת בוגר אין מטמא בכלשהו. עם זאת מפתיע למצוא את רבי עקיבא מהלך בשיטת שמאי, שכן הוא המנהיג הגדול של תורת בית הלל ולעתים קרובות הוא המכריע כשיטתם. במקרה זה הוא קרוב לשיטת שמאי הזקן כפי שפירשנוה. אמנם ציטטנו גם מסורת מוחלפת, שבית הלל הם המחמירים, אך הקִרבה שבין רבי עקיבא לעמדת שמאי (פעם כשמאי ופעם כבית שמאי) אינה ניתנת לטשטוש, ונראית עדיפה. הליכתו של רבי עקיבא בעקבות בית שמאי חריגה. לעומת זאת רגיל שרבי אליעזר מהלך בשיטתם, ואף רבי יהודה תלמידו.

95ד. עמדות נוספות

96יש במסורות חז"ל גם ביטוי לעמדות מעט שונות. כך היא סדרת ההלכות בתוספתא (מגילה פ"א ה"י-הי"ג) שנראה שסודרה בעקבות משנתנו (או משנת אהלות). סדרה זו ערוכה בסגנון 'אין בין', שהוא סגנון לקטני ומאוחר יחסית. 25 ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. "אין בין דם המת לדם תפיסה אלא שדם המת נזיר מגלח עליו, וחייבין על טומאת מקדש וקדשיו. דם תפיסה אין נזיר מגלח עליו ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו". 26 ראו פירושנו למגילה פ"ג מ"ד. בהמשך אותה תוספתא (הלכה יב): "אין בין כזית מן המת לעצם כשעורה אלא טומאת אהל בלבד". לא נאמר בתוספתא שיש הבדל נוסף בין כזית מן המת, שעליו נזיר סותר (גם בטומאת אוהל), לבין עצם כשעורה שמטמאת אבל הנזיר איננו סותר על טומאת אוהל שלה. לכאורה הניסוח 'אין בין' מוכיח שבעל התוספתא לא הכיר את הבדל שעליו מדברת משנת נזיר. היעדר אזכור לסתירת נזיר, זועק משום שהוא נזכר במפורש בתוספתא הקודמת (ה"י) ובמשנה.

97ברם, המסקנה שהצענו איננה מוכחת. בדיונים בתלמוד סביב משניות 'אין בין' מראה הבבלי שמשניות 'אין בין' אינן מונות את כל ההבדלים בין הנושאים השונים הנזכרים בהן ("תנא ושייר"). "אין בין" הוא רק דוגמה ולא ספירה של כל ההבדלים. 27 וכן הוא בתוספתא אהלות פ"ד ה"י, מהד' צוקרמאנדל, עמ' 601: "ומה בין דם המיתה לדם תבוסה אלא שדם המיתה הנזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ודם התבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו דם תפיסה הוא דם תבוסה. במשנת אהלות (פ"ב מ"ב) נאמר עליו שרביעית ממנו מטמאת כמו דם רגיל. במשנת נזיר לא נאמר עליו מאומה. מתברר שיש דעות שדם תבוסה איננו כדם רגיל. ואיננו סותר נזירות (ללא קשר לכמות הדם). במהותו של דם תבוסה דנו בפירושנו למגילה. בפירושנו למשנה הרחבנו בדוגמאות לכך. עם זאת כאן ההיעדר חריג שכן עניין סתירת הנזיר מופיע במשנה. יש מקום אפוא לשאול האם תוספתא מגילה מכירה בהלכה שעל עצם כשעורה הנזיר אינו מגלח. משנת מגילה והתוספתא שלה שותפה למשנת נזיר בהבחנה העקרונית שלעתים יש מקרים שנזיר נטמא, אך אינו סותר נזירות. ולפיכך ההסבר הראשון סביר יותר, והשמטת 'עצם כשעורה' בתוספתא מגילה מקרית ואיננה מלמדת דבר. או אולי התוספתא הניחה בפשטות שאם אינה מטמאה באוהל, אין צריך לומר שאיננה סותרת נזירות באוהל.

98לגבי השאלה על מה נזיר מגלח מצויה רק העמדה של משנתנו (חצי קב), והיא, כאמור, גם אחת העמדות התנאיות לגבי שיעור טומאה בכלל (או שיעור טומאת אוהל בכלל) והשאלה שכבר שאלנו בתחילת הדיון היא האם כל החולקים יסכימו שנזיר מגלח רק על הטומאה בשיעור המלא. או שיחלקו גם בשיעור הטומאה לגבי סתירת נזיר. אם סתירת נזיר היא ככל טומאה, הדברים ברורים. אך אם לגבי נזיר נקבעו שיעורים אחרים צריכים אנו לשאול שתי שאלות. האחת מדוע דין נזיר שונה. והשנייה מה משדר הדבר לציבור. מדוע דין נזיר שונה? לדעתנו הדבר ברור ניתן להחמיר ולהטיל טומאה מתוך ספק או חשש. אבל בנזיר הקביעה שנזירות נסתרה מחייבת בעצם לחלל את הנזירות. אם לא נטמא ימשיך לגדל את שערו. אם נטמא יגלח את שערו, ואם הוא עדיין נזיר וגילח שערות עבר עבירה.

99למרות הסבר זה אנו תמהים האם אין לפנינו מקרה ברור של קפיאת ההלכה. הלכות טומאה התפתחו, נקבעו שיעורים כמותיים והם השתנו. אך דין נזיר לא התפתח שכן לא קויים הלכה למעשה. האם גם לגורם בלתי 'הלכתי' זה הייתה משמעות?

100השאלה השנייה כיצד יבין זאת הציבור? זו שאלה בתחום החברתי של הנראות. סתירת נזירות, שונה מטומאה של נזיר. נזיר טמא ככל אדם. אך סתירת נזירות איננה בכל מקרה של טומאה. להערכתנו ההבדלים משדרים לציבור מסר בדבר קדושתו המיוחדת מחד גיסא, ובדבר משקלם הרופף של ההחמרות מאידך גיסא. אם ההחמרות לא חלות על סתירת נזיר הרי שכוחן של אלו חלש. ומעמדן של ההחמרות בדיני טומאה מעורער. כדוגמה ההחלטה שנטמא כבר מרביעית לוג דם חלשה שכן נזירות נסתרת רק מחצי לוג.

101לעיל תמהנו מה ראו חכמים להבחין בין טומאת נזיר הגורמת לסתירה לטומאות שאינן סותרות נזירות, מהיכן נשאב עצם הרעיון בדבר הבדל בין מה שסותר נזירות, לבין טומאה שאיננה סותרת נזירות. מהתיאור בתוספתא נזיר עולה תובנה מעניינת. בתוספתא נזיר בשלב הראשון אין הבחנה בין סתירת נזיר לבין טומאה רגילה, ולא בין מגע ומשא לבין אוהל. הבחנה זו עולה רק בשלב ההתפתחות השני.

102לעיל תמהנו על הבחנה זו בין נזיר לטומאות רגילות. עתה ניתן לדעתנו להבין אותה טוב יותר. ההבחנה שבמשנה שלנו (ואולי גם באהלות, אך שם היא איננה מפורשת) היא תוצאה של פשרה. הייתה מחלוקת בשיעור חצי קב, רבע קב, משהו. ההכרעה היא עמדת ביניים שאכן אין בה לכידות רעיונית. אולי אף ניתן להציע שבנזיר נשארה ההלכה הקדומה שהייתה מקלה יחסית (חצי קב) ובנושא כזה שכבר לא תפקד בחיי היום יום, לא חודשו החמרות. ואולי נזהרו בהחמרות כדי לא לגרום לקרבן חטאת הבא על החמרה בלבד.

103ה. הערות נוספות למשנה

104להלכה ולדורות נקבע הצורך בכמות גדולה, אך נקבע שכמות קטנה מטמאת בחלק מהטומאות. אי אפשר לדחות כליל את האפשרות שאין כאן מחלוקת בין המשניות, אך נראים הדברים שהבדלי הניסוח אינם מקריים אלא מבטאים גישות שונות. גם משנת אהלות (פ"ב מ"א) פותחת במילים "אלו מטמאין באהל" וממשיכה (מ"ג): "אלו מטמאין במגע ובמשא, ואינן מטמאין באהל". ברור שמבחינתה "טהור" משמעו רק שאינו מטמא באוהל.

105ועוד כמה הערות מההיבט הריאלי. לכאורה קשה, האם ייתכן שרוב מניין ו/או בניין של אדם הוא פחות מרובע עצמות, הרי אפילו עצמות תינוק תופסות נפח רב יותר. על כן אנו משערים שמלכתחילה נתבע שרק חצי קב יטמא, ובית הלל תבעו שחצי הקב יהיה מרוב בניין/מניין. רק מאוחר יותר נקבע שדי בכמות קטנה הרבה יותר, שוב בהשפעת גישתו המחמירה של שמאי.