משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ז:ג

1אבל הסככות – "סככות" הן ענפי האילן הנוטים על הארץ. הסככות והפרעות נמנות עם אלו המביאים את הטומאה, כלומר הן משמשות כגג (אוהל), ואם יש טומאה מתחתן והאדם עומד גם הוא מתחת לענף הוא טמא. "הזיזין... והסככות והפרעות שהן יכולים לקבל מעזיבה רכה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: מעזיבה בינונית. אלו הן הסככות – אילן שהוא מיסך על הארץ, והפרעות – היוצאות מן הגדר" (אהלות פ"ח מ"ב). 28 בלשון הבבלי "תנא ושייר", ובלשון הירושלמי "הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין".

2והפרעות – הפרעות הן זיזים היוצאים מהגדר. כאמור, במשנת אהלות שציטטנו הם נחשבים כמביאים טומאה, אם כי הטומאה אולי מובהקת פחות, ועמי הארץ הקלו בה (נידה פ"ז מ"ה). בירושלמי (עבודה זרה פ"ב ה"ט, מב ע"א) פירשו שפרעות הן "סריגות", מעשה רשת שנועד להקטנת חלל החלון. 29 השוו תוספתא אהלות פ"ט ה"ג-ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 606; בבלי למשנתנו נד ע"ב. במשנתנו הסככות והפרעות מטמאות את הנזיר, אך אינן סותרות את הנזירות (איננו מגלח).

3וכן בירושלמי כאן: "אמר רבי יוחנן סככות ופרעות, תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח" (נזיר נו ע"ג). וכן "הזיזין והגזריות... והסככות והפרעות שהן יכולים לקבל מעזיבה רכה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מעזיבה בינונית אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ והפרעות היוצאות מן הגדר" (אהלות פ"ח מ"ב). ההבחנה שבמשנת אהלות איננה כאן, ומהמשנה שם משמע שסככה רגילה נחשבת כאהל לכל דבר (ללא כל הגבלה). מה הטעם לכך שסככות ופרעות אינם כאוהל לסתור את נזירות? לכאורה הדבר נובע משום שהסככות הן ספק גג. הדבר קשה שכן לגג מאהיל כמעט אין תנאים מגבילים, מקל כעובי המרדע (כקוטר אגרוף של אדם) כבר משמש כגג (כלים פי"ז מ"ח; אהלות פט"ז מ"א), וכן זיז קטן.

4וכן "וכשהוא אומר בכל דבר טמא לרבות הסככות והפרעות והקרי דברי רבי יהודה (ספרא ויקרא דבורא דחובה פרק יב ה"ג, ג ע"א) אם כן הסככות הן כאוהל לכל דבר". למה אפוא אין הן נחשבות כאהל לעניין סתירת נזירות?

5כפי שציטטנו לעיל בקטע המיוחס למסכת שמחות עמדה אחרת, "כהן כשר שאינו חלל מוזהר שלא ליטמא על כל טומאות הפורשות מן המת... אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל רבע עצמות וכלים הנוגעים על המת אין הכהנים מוזהרים עליהם, וכהן חלל, וכן כהנת אפילו כשרה, אינן מוזהרין על הטומאה, וגדולים מוזהרין להזהיר את הקטנים, פשוט בטהרות במסכת שמחות ובנזיר ובכמה דוכתי" (ברייתות מאבל רבתי, שמחות, מהדורת היגר, עמ' 244-245). 30 ראו דיוננו באהלות פי"ג מ"א, וראו פירושנו לפרה פ"ב מ"ה שם הרחבנו בפרשנות המונח סריגות. לעיל כבר דנו במסורת זו והתחבטנו עד כמה נוסחתה אמינה.

6בבבלי מוצגת הסככה כספק: "ואלו הן הספיקות: סככות, ופרעות, ובית הפרס (מועד קטן ה ע"ב), ובסוגיה אחרת סככות מוצגות כמה שמדאוריתא איננו גג, אך הוא גזרת הרחבה של חכמים (נידה סח ע"ב). זאת אף שכאמור הדרשה מרבה את דין סככות מהפסוק.

7הסככות והפרעות נתפסות, אפוא, כמעין ספק. מספק ניתן לטמא אדם רגיל, אבל בנזיר גילוח ללא סיבה איתנה הוא בבחינת עבירה. 31 ברייתות אלו מופיעות בספרות הראשונים בשם "תניא באבל רבתי" ואינן במהדורות שבידינו. מקורן עלום. על כן, אם אין הטומאה ודאית – אין הנזיר מגלח עליה.

8כפי שיש לפרש במשנה דומה (אהלות פ"ו מ"ג) קל היה לחכמים להחמיר בדיני טומאה, אבל החמרה זו נתקלה בערכים מנוגדים במקרה של נזיר וטומאת מקדש. הנזיר חייב לשמור על נזירותו, ואם נטמא עליו לסתרה, לגלח את שערו, להקריב קרבן חובה ולהתחיל מחדש. במקרה כזה היססו חכמים להחמיר, בין משום שחסו חכמים על ממונו של הנזיר ובין משום שחסו על הפרת הנזירות. כך או כך, רק טומאה ברורה ו"מן התורה" חזקה דיה להפר נזירות. הוא הדין בטמא כזה שנכנס למקדש. רק טומאה ברורה חזקה דיה לחייב קרבן חובה. כך הופכות הנזירות וטומאת המקדש למעין "נייר לקמוס" הבודק באיזו טומאה מדובר. הניסוח ההלכתי הפורמלי הוא האם זו טומאה מהתורה או מדברי סופרים, 32 לנזיר אסור להתגלח, ואם סותר את נזירותו מתגלח. אם כן יוצא מכאן שכל תגלחת טומאה שלא מחויבת מבחינה הלכתית היא בבחינת עבירה, שכן היא סתירה של נזירות. אבל כפי שהראינו במבוא הכללי לפירוש המשניות בספרות התנאים "מהתורה" או מ"דברי סופרים" אינם תיאורים היסטוריים אלא תאולוגיים. זו הגדרה לעוצמת המצווה ולא למקורה ההיסטורי. טומאת כותל נחשבת, אפוא, לטומאה קלה. כל זאת לדעת רבי אליעזר, וייתכן שחכמים חלוקים עליו. ברייתא שנייה משתמשת במינוח "דבר תורה" במפורש: "...כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך מה הפרט מפורש, טמאות מפורשות מן התורה. יצא עדר גמלים, ועדר רחלים, ומכונת חיה ועוף ששכנו טמאות, שאין מפורשות מן התורה" (תוספתא שבועות פ"א ה"ז, מהד' צוקרמאנדל עמ' 446). אם כן, עדר בהמות הוא בבחינת "טומאה" (מביא טומאת אוהל), אבל איננו טומאה מהתורה. המשך התוספתא אינו קשור לענייננו.

9ההבחנה בין טומאה לבין מה שהנזיר מגלח עליו הוא לב ליבה של המשנה האחרונה. במשנה הקדומה הבחנה זו לא הייתה קיימת. 33 ראו במבוא ובפירושנו לפ"ב מ"א; פ"ח מ"ב.

10מקור נוסף שאין בו הבחנה בין טומאה, לבין מה שהנזיר מגלח עליו: "רבי אליעזר אומר נזיר והמת תחת כריסו של גמל, ואין הנזיר מגלח עליהן, ואין חייבין עליהן משום טומאת מקדש וקדשיו... וכן עדר בהמה חיה ועוף וכן החיים שהיו מהלכין זה אחר זה אפילו ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו" (תוספתא אהלות פ"ט ה"א, מהד' צוקרמאנדל עמ' 606). האוהל הנזכר איננו אוהל במובנו ההלכתי (להלן), והתוצאה חלה על נזירות ועל טומאת מקדש כאחד, וכן במשנה ד: "אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש ".

11ובית הפרס – בית הפרס הוא שדה שיש בו ספק טומאה. 34 וכן ראינו שההבדל בין משנה ראשונה למשנה אחרונה, חוזר כמחלוקת בין תנאי דור אושא (רבי מאיר ורבי יהודה בן בתירא־פתירה). הדרך הפשוטה ביותר ליצירת בית הפרס היא אם היה בו קבר שנחרש. הכוונה כמובן לקבר שוקת פשוט החפור באדמה, שכן אם היה חצוב אפשר לגלות היכן הקבר ואז לא כל השדה טמא. פרטי הלכות בית הפרס שנויות במחלוקת, וכמעט אין לך פרט המוסכם על הכול. נעמוד על כך בפירושנו לאהלות פרק יז. וזה אחד מהספקות שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים.

12לכאורה, המחלוקת על בית הפרס שבטהרות פ"ה מ"א (רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים) היא מחלוקת "טכנית" בדבר ספק טומאה במקרה כזה נחלקו. ר"ע מטמא וחכמים מטהרים. בית הפרס הוא עצמו מצב של ספק אבל חכמים גזרו בו טומאה מפני הספק ואף שנוצר מצב של ספק ספיקא יש מחלוקת תנאים האם ספק ספיקא כזה מטמא.

13כפי שהראינו במשנה א אגב הדיון בקבורה, זו דרכם של חכמים להטיף לשמירת שלמות הקבר, ואולי גם לקבורה מסודרת במערות חצובות. משנתנו מהלכת בדעה המקובלת שבית פרס מטמא, אבל טומאתו חלשה ("מדרבנן" ומדין ספק) 35 בבית הפרס נדון במפורט בסוף פירושנו לפרק יח במסכת אהלות. ולנזיר דין מיוחד, שהוא מגלח רק על טומאות ברורות. כפי שכבר אמרנו, גילוח נזיר שלא נטמא, מתוך חומרה, מהווה בעיה הלכתית. ולכן רק על טומאה מובהקת הנזיר מגלח. העמדה שבית הפרס מטמא (נזיר וכן כהן כמובן), אמנם יוצאת מרוב המקורות. אבל בספר תולדות אדם לרבנו ירוחם מצוטטת ברייתא ממסכת שמחות עם מסקנה הלכתית שונה: "אבל הסככות והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל והדופק, ורביעית דם, ואהל, רבע עצמות, וכלים הנוגעים על המת, אין הכהנים מוזהרים עליהם" (תוספות למסכת שמחות, עמ' 245-244). בברייתא זו גם כניסה לבית הפרס ולארץ העמים מותרת, והיא משקפת הקלה גדולה בהלכה שכבר עסקנו בה לעיל. סביר שאם הכהן אפילו איננו מוזהר על כניסה לבית הפרס, הרי שאיננו טמא, וגם הנזיר איננו טמא כלל. אפשר כמובן שנוסחה זו משובשת שכן היא סותרת את יתר המקורות, כולל מסכת שמחות עצמה (פ"ד הי"ג). ברם, אנו מתקשים לקבל הנחה כזאת. שום מעתיק לא היה משתבש בנוסח מוזר כזה. מעתיק עשוי לתקן נוסח חריג, כך שיתאים לכלל המקורות, אך בדרך כלל לא ימציא נוסח משונה וחריג. יש אפוא מקום לפרש שהנוסחה מקורית והיא משקפת קול שונה בתוך בית המדרש. קול, שאולי בצבץ גם במקורות אחרים, אך תוקן בגלל חריגותו.

14וארץ העמים – דין ארץ העמים (חוץ לארץ) נדון בהרחבה לעיל (פ"ג מ"ו), וראינו שטומאת ארץ העמים היא מיסודות ההלכה שעולם רעיוני קשור בה. ארץ ישראל היא ארץ הקודש והיא טהורה; חוץ לארץ היא טמאה, בראש ובראשונה משום שאינה ארץ הקודש. עם זאת, הנימוק הפורמלי היה שהגויים קוברים את מתיהם בכל מקום ודינה כספק טומאה, כמו בית הפרס.

15משנתנו קובעת שארץ העמים אינה מטמאת את הנזיר טומאה חמורה (איננו מגלח). במשנת אהלות (פ"ב מ"ג) נקבע שהיא אינה מטמאת באוהל אלא רק במגע ובמשא. הדיון בנזיר השוהה בארץ העמים הוא חלק מהשאלה האם ניתן לקיים נזירות בחוץ לארץ, וראינו שההלכה המאוחרת אסרה על כך, אבל למעשה זו מחלוקת דומה, ובפועל היו נזירים בחוץ לארץ. אלו עלו לארץ כדי להביא את קרבנותיהם. 36 "דרבנן" ו"ספק" אלו הגדרות הלכתיות לטומאה שמוצאה עמום, ועצמתה מעטה.

16והגולל והדופק – הגולל הוא אבן עגולה, גדולה מאוד 37 ארץ העמים איננה מטמאת באוהל אלא רק בנגיעה, ולכן עפר הבא מארץ העמים טמא (טהרות פ"ד מ"ה פ"ה מ"א; אהלות פ"ב מ"ג ומקורות נוספים). מן הראוי להעיר שמבחינה ריאלית אם ארץ העמים מטמאת בנגיעה, אין כל משמעות לכך שאינה מטמאת באוהל. הרי כל הנכנס לאוהל נגע בארץ העמים. אמנם אפשר למצוא מקרה היפוטתי שיהיה באוהל מבלי לנגוע בקרקעו, אך הוא תיאורטי. שסתמה את פתח מערת הקבורה. הנוגע בה נוגע בקבר מבחוץ, והשאלה היא האם היא נחשבת לנוגעת בטומאה (איור 37). 38 המקורות שאת חלקם נביא להלן מכירים גם גולל מסוג אחר, אך אלו יוצאי דופן, מקרים תאורטיים (בהמה המשמשת לגולל, בוודאי איננה פתרון של קבע). משנת אהלות (פ"ב מ"ד) מסבירה: "איזהו הדופק? את שהגולל נשען עליו, אבל דופק דופקין טהור". "דופק" הוא, אפוא, האבן שעליה נשען הגולל, ו"דופק דופקין" הוא כנראה האבן שעליה נשען הדופק מבחוץ. סיפור חי על טומאת הגולל יש בתוספתא: "מעשה בבית דגן ביהודה באחד שמת ערב פסחים והלכו וקברו ונכנסו האנשים וקשרו את החבל בגולל 39 ראשונים פירשו את המונח "גולל" בצורה שונה, מתוך שלא היו מודעים למציאות הארכִאולוגית בארץ. הדבר גרם להם קשיים בפירוש משניות אחרות (אהלות טו ח-ט), אבל הפירוש ברור ורֵאלי ואין צורך להרחיב בו. משכו האנשים מבחוץ ונכנסו הנשים וקברו והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב" (אהלות פ"ג ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 600). הברייתא משקפת את הימים שלאחר החורבן, ובני הקהילה משתדלים לשמור על טהרה ולסעוד את סעודת הפסח בטהרה, אף שאין הלכה כזאת. הנשים אכן נטמאו, אבל הגברים שמרו על טהרה ולא נגעו בגולל. הנשים אינן חזקות מספיק למשוך בגולל, אך הניחו שהן רשאיות לנהל את הקבורה עצמה.

17מה דינם של גולל ודופק בדרך כלל?

18הלכה פשוטה היא שהגולל מטמא, וכן הדופק שהוא בעצם חלק מחובר למחצה לגולל. כך יוצא מסדרת הלכות (עירובין פ"א מ"ז; אהלות פט"ו מ"ח). לא מצאנו בנושא מחלוקת. לפי חלק מהמקורות משמע שבעצם לא כל הגולל מטמא אלא רק מה שהוא כנגד הפתח "קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד הפתח" (אהלות פט"ו מ"ח). מבחינה מעשית הלכה זו בעייתית, שכן הקורה או הגולל הם חפץ אחד, ואם חלקו טמא כולו טמא. אכן זאת עמדתו של רבי יהודה, וקשה להבין למה איננה מקובלת על חכמים.

19בתוספתא אהלות פט"ו ה"ח (מהד' צוקרמאנדל עמ' 613) שנינו: גל של צרורות 40 במקבילה בספרי זוטא י"ט טז, מהד' הורוויץ עמ' 313, מודגש שהנשים קשרו את החבל לגולל והגברים משכו. שעשאו גולל לקבר הנוגע בו עד ארבעה טפחים טמא דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין טמא אלא הסדר הפנימי צרכו של קבר. אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד". נוסיף עוד שכבר במשנה שם (אהלות פט"ו מ"ח) ויכוח לעניין אחר האם גל של צרורות נחשב לאבן אחת או לאבנים שונות. מכל מקום אבן אחת כולה או טמאה או טהורה.

20מסדרת הלכות עולה שהגולל מטמא באוהל כלומר שאם אדם מאהיל על הגולל האדם טמא (אין זה מציאותי שהגולל עצמו יאהיל). במקביל הגולל גם מטמא במגע כמות ששנינו במשנת אהלות המקבילה למשנת נזיר (פ"ב מ"ד) וכן "חבית שהיא מליאה משקים טהורים, ומוקפת צמיד פתיל, ועשאה גולל לקבר. הנוגע בה טמא טומאת שבעה, והחבית והמשקין טהורין. בהמה שעשאה גולל לקבר, הנוגע בה טמא טומאת שבעה" (אהלות פט"ו מ"ט).

21אבל במשנה (אהלות פ"ב מ"ד) וכן בתוספתא מחלוקת בפרט אחד מתוך טומאת הגולל: "גולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל, ואין מטמאין במשא. ר' אליעזר אומר מטמאין במשא. 41 ערימה של אבנים קטנות. במקרה זה היא הונחה לסתימת פתח הקבר. במקרה של משנת אהלות פט"ו מ"ח מדובר בגל מקרי. ומה אם מטמאין במגע הקל לא יטמאו במשא חמור? " (תוספתא אהלות פ"ג ה"ז, מהדורת צוקרמאנדל עמ' 600 ; ספרי זוטא יט ט, עמ' 312). המחלוקת איננה מהותית. משא הגולל כמעט בלתי אפשרי, שכן הגולל הרגיל הוא אבן גדולה שבקושי מגלגלים אותה.

22וכן בתוספתא (אהלות פ"ד ה"א, צוקרמאנדל עמ' 600; חולין קכו ע"ב). "ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל. ר' שמעון אומר שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחת והשלישית אין בהן. אלו הן גולל ודופק ועצם כשעורה ומלא תרווד רקב גולל ודופק מטמאין במגע ובאויר ואין מטמאין במשא. והיכן הוא משאן?! עצם כשעורה עצם כשעורה מטמאין במגע ובמשא ואין מטמא באוהל והיכן הוא אוהל? מלא תרווד רקב מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאוהל ואין מטמא במגע. וכן היה ר' יוסי אומר כזית מן המת שחלקו אפילו לעשרה מטמא במשא ובאוהל ואין מטמא במגע.

23העברת טומאה 42 כלומר גם במשא.

24על רקע זה נראית התבטאות הבבלי כקשה "וכל אשר יגע על פני השדה - להוציא עובר במעי אשה, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: לרבות גולל ודופק, 44 כדעת רבי אליעזר וכן ספרא פרשת זבים פרק ד ה"ב, עו ע"ד. ור' ישמעאל - גולל ודופק הלכתא גמירי לה" (חולין עב ע"א). הלכתא גמירי מלמד על הלכה שהגיונה תמוהה, וכל ביסוסה הוא במסורת ההלכה. במקרה זה כל שהגמרא טוענת הוא שרבי שמעאל אין לו פסוק ללימוד הלכה זו, ובכל את משתמע כאן קושי מסוים. לאיזה קושי רומז הבבלי? להכרעתנו הקושי ברור. הגולל הוא אבן, והדופק אבן ומחוברת לקרקע, כלי אבן כידוע איננו מקבל טומאה. ואכן בתחום זה מוצאים אנו חריגות בלתי הגיוניות כאשר קירות הקבר מקבלות טומאה, חצר הקבר 45 עד כאן גם בספרי במדבר קכז, מהד' הורוויץ עמ' 164. מקבלת טומאה המחלוקת היא האם כל החצר טמאה או שטווח הטומאה הוא ארבע אמות או ארבעה טפחים (אהלות פט"ו מ"ח). כל ההגדרות הללו קשות ואינן נכנסות למסגרת ההלכה הפורמאלית לפיה טומאה עוברת רק במגע, משא, אוהל, היסט וכו'.

25עד כאן לכל הדעות הגולל והדופק טמאים ככל חפץ אחר הנוגע במת או בקבר.

26ממשנה אחרת ניתן להבין שהגולל טמא משום שהטומאה רוצצת דרכו "שתי אבנים גדולות של ארבעה ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה זו דרך שתצא" (תוספתא, אהלות פ"ג ה"י, מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 600). אם יש לטומאה דרך לצאת הגולל טהור.

27מעבר לכך קשה הרי הגולל הוא מאבן, ואבן איננה מקבלת טומאה, כשם שאי אפשר גם לטהרה. הגולל בעצם צריך היה להיחשב כמחובר לקרקע. כמו כן לא ברור כיצד קירות הקבר מקבלות טומאה מבחוץ (באהלות פ"ז מ"א מחלוקת בנושא). 46 חצר הקבר איננה מקורה. ואם הייתה מקורה ופתוחה לקבר ללא גולל הייתה כולה טמאה. הלכות אלו מצטרפות לרשימה ארוכה של תמיהות שהעלינו בפירושנו למסכתות אהלות ופרה. אין בידינו תשובה חד משמעית ובשלב זה גם טרם הצגנו את כל התמיהות. נסתפק בכך שלהערכתנו בתחום הטומאה והטהרה נפוצו חומרות עממיות רבות, חלקן נגד רצון חכמים, ולחלקן חכמים הסכימו ואף הובילו.

28ורביעית דם – כאמור במשנה הקודמת, המשנה מהלכת בדעה שרק על חצי לוג דם הנזיר מגלח. במשנה הקודמת הרחבנו בהבנת המשפט.

29ואהל – אם נגע הנזיר באוהל המת, [ ורובע ] 47 הקבר מטמא מהצדדים (פ"ב מ"ד), ומשנה זו עומדת בניגוד למשנה באהלות פ"ז מ"א. בתוספתא אהלות פ"ג ה"ז (מהד' צוקרמאנדל, עמ' 600) "...אמר לו רבי יהושע והלא סוכה שהיא על פתחו של קבר מהו? אמר לו מה היא? אגיד לך! סוכתך מה היא אם יש לה פתח הרי זו טהורה ואם לאו הרי זו טמאה" (ספרי זוטא, יט טו, עמ' 312). אם כן, הסוכה שליד פתח הקבר טמיאה והטומאה עוברת באויר לתוך הסוכה. בתוספתא מנוסחים דברי רבי יהודה בדרך שונה: "רבי יהודה אומר משם רבי יהשע סמך להן סוכות טהורות לאכול בהן פסחים" (פ"ז הט"ז, מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 605). רבי יהודה מוסיף שהקיר של הקבר כולו טהור, ואפשר להשעין סוכות על כל צדדיו (להוציא את צד הפתח) ולאכול בהן קרבן פסח שיש לאכלו בטהרה. לכאורה הלכתו של רבי יהושע קשה. את הפסחים יש לאכול בירושלים, והיכן נמצאת בירושלים נפש מת? הרי מתים לא נקברו בעיר כדי לשמור על טהרתה, ובכלל בציבור היהודי לא קברו בתחום העירוני. אפשר אפוא שכל ההלכה תאורטית, ורבי יהושע לא רצה אלא להקצין את ההלכה: מותר לאכול בהן פסחים, וקל וחומר תרומה. אפשר גם שרבי יהושע מדבר על המצב לאחר החורבן, והיו שהקפידו לאכול בליל הסדר גדי מקולס כמעין קרבן פסח בטהרה. בדיוננו בעניין זה (פסחים פ"ד מ"ד) סיכמנו: "גם בדורות שלאחר רבן גמליאל היו רבים שנהגו לאכול גדיים מקולסים, או שנהגו בסעודת הפסח כאילו הייתה מעין קרבן", והקפידו לאכלה בטהרה. בפירושנו שם הבאנו לכך ראיות שונות. אם כך הוא הרי ייתכן שרבי יהושע התיר לאכול פסחים בטהרה, אך לא תרומה. הטהרה בקרבן פסח איננה דרישה פורמלית וניתן היה להקל בה, אך גם רבי יהושע לא סבר שצדדי הקבר והנפש טהורים לחלוטין. בכל המקרים הללו הקבר הוא מבנה עם פתח והפתח טמא, ושאר כל צדדיו טהורים. בבבלי נקבע ש"מת תופס ארבע אמות לטומאה" (סוטה מד ע"א), ורש"י שם מנמק שזו גזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יהיה מודע לכך. הלכה זו אמנם נמסרת בשם תנא אך אין לה מקבילות ארץ־ישראליות, והיא משקפת כנראה את דרכי הקבורה בבבל שמת נקבר בקבר סתום. שם נדרשה הרחקה אופקית, וכאמור רש"י מסביר זאת משום גזרה שמא יאהיל, אבל בדברי ראשונים אפשר לשמוע גם את עצם הרצון להתרחק מהמת ומטומאתו. גם בירושלמי נתבעת הרחקה זו, והפעם משום כבוד המת (כלים פ"ו ה"ב, לו ע"ב). אם כן ההלכה שקבר סגור (נפש) מטמא מצדדיו איננה נפוצה כל כך, אך עם זאת היא בלתי מעורערת. עצמות – כמות שראינו במשנה הקודמת רק רובע קב עצמות גורמת לסתירת הנזירות. מבחינה משפטית אולי ראוי היה שהמשנה תנסח שפחות מחצי לוג דם ומחצי קב עצמות אינו מטמא. אבל בעל המשנה ידע שיש מי שמטמא ברביעית דם ורובע עצמות, ובא להדגיש שאלו אינם מטמאים, וכילים הנוגעים במת – כלי הנוגע במת טמא טומאת שבעה. אבל מי שנוגע בכלי טמא יום אחד בלבד. אמנם בתורה לא נאמר במפורש שנזיר סותר נזירותו רק אם הוא אב הטומאה. בכלל באבחנה בין אב טומאה לולד טומאה לגבי נזיר איננה מופיעה בתורה. ברם התורה אוסרת על הנזיר "לנפש מת לא יבא" ומכאן שאין כלל איסור בטומאות קלות יותר. השאלה האם מותר לנזיר להיטמא לטומאות קלות, והאם אם נטמא סותר נזירותו, איננה נידונת במפורש במקורות חז"ל הקדומים, אך כל הדוגמאות במשנה ובתלמודים הם בטומאת מת שמטמאת לשבעה ימים.

30אמנם לפי ההלכה נקבע שכלים הנוגעים במת נעשים כמת עצמו, והוא הדין לכלים הנוגעים בכלים הראשונים. ורק הכלי השלישי הנוגע בכלי השני בהם טמאים בטומאת ולד הטומאה (אהלות פ"א מ"ב) וודאי שאדם הנוגע בכלים הראשונים טמא טומאת שבעה (אהלות פ"א מ"ג). ההלכה סבוכה, המונח 'כלים' איננו ברור, ויש להבחין בין כלי חרס לבין כלי מתכת, לבין בגדים. אך כל זה חורג מתחום דיוננו.

31בימי ספרו – הם הימים בין ההכרזה שהוא טהור, והוא נדרש לספור שבעה ימים בטהרה, לבצע מצוות (טקסים) מסוימים (הזאה טבילה וביום השביעי הוא טהור). בימים אלו עדיין המצורע איננו טמא, ולכן אם הוא נזיר אין הוא נחשב לטמא. ייתכן שבדיני נגעים הייה משמעות נוספת למונח. אבל אם הנזיר הוחלט כמצורע, סתר את נדרו כיוון שנטמא בימי גמרו – ימי גמרו אלו הימים שבהם הנזיר הוחלט לטומאה. "וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט והן ימי החלטו נקראין ימי גמרו כלומר שטומאתו גמורה" (רמב"ם למשנתנו). ובימים אלו דינו חמור יותר כאמור בספרא: "בימי ספרו אין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה, ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה.

32על אילו אין הנזיר מגליח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמים ומתחיל מונה מיד – בכל אלה הנזיר טמא, אך אין זה גילוח מלא, אלא יש לו דין מיוחד. הזמן שבו הוא טמא אינו נכלל בימי הנזירות, אבל אינו מבטל את הימים שכבר עבר, וכן: וקרבן אין לו – אין הוא מביא את קרבנות גילוח הטומאה. הווה אומר, כל אלו המנויים אינם טהורים, אלא שהטומאה קלה יותר.

33החולקים על משנתנו

34במהלך הדיון הכרנו כמה וכמה גורמים החולקים על משנתנו וראוי לסכמם.

351. ההלכה הקדומה עליה מסופר בתוספתא נזיר. 48 מילה קצרה יותר נכתבה ונמחקה, ועליה נכתב "רובע". אפשר שבשלב הראשון של הכתיבה נכתב חצי (לוג), והסופר תיקנו תוך כדי כתיבה. בעמדה זו דבק גם רבי מאיר שאיננו שייך ל'זקנים הראשונים' (תוספתא נזיר פ"ה ה"א).

362. ריש לקיש המרחיב את המשנה במקרה ביניים.

373. מסורת של רבנו ירוחם שסככות פרעות וכיוצא באלו, אינם מטמאים כלל. לעיל תמהנו האם זו עמדת מיעוט הלכתית או טעות סופר.

384. הבבלי מביא עמדה חולקת נוספת: 49 לעיל ראינו שהיו שהמשיכו להחזיק בדעה זו, אף שהתוספתא מתארת אותה כעמדה שבָּטלה. וכן מייחס הירושלמי עמדה כזאת לרבי יוסי (האמורא?)"אמר רבי יוסי אין יסבור רבי אלעזר כרבי שמעון. מה טעמא 'בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא' את שהוא חייב על אכילת קודש חייב על ביאת המקדש ואת שאינו חייב על אכילת קודש אינו חייב על ביאת המקדש" (ירושלמי פסחים פ"ט ה"ד, לו ע"ד). אם כן דין אכילת קדשים ותרומה כדין ביאת המקדש. ודין ביאת המקדש כדין סתירת נזיר, כך לפחות לפי חלק מהדעות "אמר לי משם ר' יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגליח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין נזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש ורואה אני את דבריו" (תוספתא, כאן פ"ה ה"א, ומקבילות). "תניא אמר לו רבי אליעזר לר' יהושע: לדבריך אתה מונה בסירוגין, והתורה אמרה 'אחר תטהר' - אחר אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן! אמר לו רבי יהושע: ואתה אי אתה מודה בזב שראה קרי, ובנזיר שהילך סככות ופרעות, שמונה בסירוגין? והתורה אמרה 'והימים הראשונים יפלו'. ורבי אליעזר? בשלמא התם 'לטמאה בה', אמר רחמנא - שאינה סותרת אלא יומה, ואי משום איחלופי - זב בבעל קרי לא מיחלף. נזיר שהילך על גבי סככות ופרעות נמי מדאורייתא אהל מעליא בעינן, ורבנן הוא דגזור..." (נידה סח ע"ב). רבי אליעזר מתנגד ל'סירוגין' כלומר לספירה בהפסקות. התלמוד אומר שהוא מודה למשנתנו (משנה ג) שהנזירות מופסקת זמנית ומחודשת ממקום שהופסקה. עמדתו של רבי אליעזר איננה ברורה עד הסוף, אך כנראה שחולק על מסקנת משנתנו. בהמשך שם "תני, ר' יוסי ור' שמעון אמרי: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, ודברי רבי עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה כרבי אליעזר. אם כן היו גם מי שסברו שהלכה כדברי רבי אליעזר. מסתבר שעמדה זו אמורה רק לגבי זב.

39דעה אחרת מופיע במשנה הבאה ובספרי זוטא. אין שם מחלוקת הלכתית אלא טיעונים נגד ההלכה שלנו.

40באמת – הביטוי "באמת" או ב"אמת אמרו" מופיע שבע פעמים במשניות, ומעט במקורות אחרים. 50 ראו לעיל פ"ג מ"ה שגם בה לכאורה מקרה של ספירה בסירוגין, שם מיוחסת לרבי אליעזר דעה שונה בעניין. סירוגין משמעו למקוטעים, או בקבוצות קטנות ראו מגילה פ"ב מ"ב. ופירושנו לה בשם התלמודים (ירושלמי שביעית פ"ט ה"א, לח ע"ג; בבלי מגילה יח ע"א משנת רבי אליעזר פרשה ג, עמ' 59 ועוד). בנוסחאות ארץ ישראל כמעט תמיד הנוסח הוא באמת בלבד. בנוסחאות בבל ובדפוסים בדרך כלל "באמת אמרו", 51 כלאים פ"ב מ"ב; תרומות פ"ב מ"א; שבת פ"י מ"ד; בבא מציעא פ"ד מי"א; בבא בתרא פ"ב מ"ג; תוספתא ברכות פ"ה הי"ז; בבלי ברכות כ ע"ב; תוספתא כלאים פ"א הט"ז. אך גם רק "באמת". ההבדל הטקסטואלי ברור למדי. גם במשנתנו יש חילופי נוסח, ובחלק קטן מעדי הנוסח "באמת אמרו". חשוב יותר לברר אם יש הבדל במשמעותו של המונח. 52 ב־ג, פ, מת, דו (בין השורות) נוסף "אמרו". בירושלמי: "כל מקום ששנינו 'באמת' הלכה למשה מסיני" (ירושלמי ג ע"ב). 53 ראו לנדמן, באמת אמרו; הכהן, באמת אמרו. ברור, אפוא, שהירושלמי גרס רק באמת בלי התוספת אמרו . הביטוי "הלכה למשה מסיני" אינו בא ללמד כי אכן זו הלכה קדומה, אלא הוא ביטוי להלכה שהיא בבחינת אמת לאמִתה, מסקנה שאין עליה עוררים. 54 בנוסף לכך הוא משובץ בברייתות כגון בבלי ברכות כ ע"ב. לאיסוף המקורות ראו הכהן, באמת אמרו. ואכן, הביטוי "הלכה למשה מסיני" מופיע במשמעות ספרותית זו פעמים רבות בספרות התנאית. רק בתלמוד הבבלי הוא מתפרש, לעתים, במשמעות היסטורית, כאילו הביא משה עמו הלכה זו מהר סיני. 55 ראו פירוש הרע"ב למשנה תרומות פ"ב מ"א. הוא מפרש "כאילו הלכה למשה מסיני" ולא ממש הלכה למשה מסיני, שהרי חובת הלימוד של תינוקות וסדרי בית הספר הם מדרבנן. אם כן, לפי הירושלמי "באמת" הוא ביטוי להבאת עיקרון הלכתי מקובל על הכול. משפט זה, שאותו מציע האמורא רבי אלעזר, משובץ בכמה סוגיות בירושלמי והיה כנראה ידוע ביותר, 56 ספראי, הלכה למשה מסיני. ראו על כך גם בפירושנו לפ"י מ"ד, ובמבוא הכללי. או שהועבר מסוגיה לסוגיה. המשפט מופיע בקיצור בתלמוד הבבלי, "כל באמת הלכה" (שבת צב ע"ב; בבא מציעא ס ע"א), ברם, הוא חסר בכתבי היד לתלמוד ואולי הועבר מהירושלמי. 57 כגון ירושלמי נו ע"ג; כלאים פ"ב ה"א, כז ע"ד; שבת פ"י ה"ד, יב ע"ג; תרומות פ"ב ה"א, מא ע"ב. אמנם במסכת שבת מופיע בכתב יד מינכן: " [א"ר אלעזר עדא אמרה כל באמת הלכה היא]" ובמסכת בבא מציעא מופיע בכת"י ותיקן ובכת"י אסקוריאל.

41ההלכות המצוטטות במינוח "באמת..." אינן הלכות עקרוניות. בכל המקרים מדובר בפרט טכני שאינו בעל חשיבות מהותית, כמו במקרה שלפנינו. מסתבר כי מדובר בפריט הלכתי קדום המוכר לחכמים ומוסכם על כולם. עם זאת, אי אפשר להוכיח כי אכן זו משמעות המונח.

42ימי הזב והזבה וימי הסגירו של מצורע הרי אלו עולים לו – ימים של טומאה קלה אינם עולים במניין ימי הנזירות, וכאילו מנוכים ממנו, ברם אין הם מחייבים ביטול הימים הראשונים (סתירה) או "גילוח" וקרבן.

43אם כן, שלושה מצבים הם:

44כאמור, חלק מהרשימה שבמשנה מנויה גם במשנת אהלות (פ"ב מ"ג), סככות והפרעות, הגולל והדופק, רביעית דם, אהל, ורובע עצמות, כלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו – לא נזכרים במשנת אהלות (וגם לא אמורים להיזכר שם), אלא ששם נאמר שכל המנויים בה אינם מטמאים באוהל אבל מטמאים במגע ובמשא, ועסקנו בכך במשנה הקודמת.

45שתי המשניות האחרונות פתחו לפנינו צוהר להלכות טומאה וטהרה. תחום בו הרחבנו כמובן בפירוש למסכת טהרות. היה מקום לצפות כך שבהלכות נזיר יהיה דיון רב יותר בהלכות טהרות. ממעט ההלכות שהובאו במסכת ראינו עד כמה ההלכות בתחום אינן סיסטמטיות. קשה למצוא בהן שיטה. למה טומאה פלונית מטמאת באוהל והשנייה רק במגע ולהפך. האם יש טומאה נפוצה יותר. מהיכן באות הבחנות אלו. מה המקור להבחנה בין טומאה שעליה נזיר מגלח לטומאה שבה הוא טמא ואיננו מגלח.

46משמעות המשניות

47המשניות מונות את הטומאות שסותרות נזירות. המשנה הבאה מונה טומאות קלות יותר שהנזיר טמא, אך נזירותו לא נסתרת. הימים שבהם הוא טמא אינם נספרים אבל "אינו סותר את הקודמים". אם כן שלושה מצבים הם:

48א. נזיר טמא, סותר את טומאתו, צריך תגלחת וקרבן טומאה והימים הראשונים אינם נספרים והוא מתחיל את הנזירות מהתחלה.

49ב. נזיר טמא שבעה כרגיל, אבל נזירותו איננה נסתרת, אינו מביא קרבן. בסוף ימי הטומאה ישוב לנזירות והימים הקודמים אינם נופלים. טומאה זאת אנו מגדירים כטומאה קלה. בשלב זה היא 'קלה' משום שאיננה סותרת נזירות. להלן נציע כהשערה הסבר רחב יותר.

50ג. הנזיר איננו נטמא וממילא ממשיך לספור את הימים ללא הפרעה.

51חלוקה זו עולה בבירור מהמשניות ומעוררת לדעתנו קושי רב. הרי התורה קובעת שנזיר שנטמא סותר נזירות, מהיכן קיבלו חכמים את ההבחנה בין טומאה חמורה הסותרת נזירות לטומאה שאיננה סותרת. במשנה ד: "כן אמרו הלכה". כלומר שאין בה היגיון. אם כן מאיפוא נלמדה ההלכה. קשה לנו לראות בפסוקים מקור לכך, ואת השאלה יש לשאול, גם אם אין עליה תשובה. בפרק ז משנה ה עולה שאלה זו וכפי שנראה בעצם המשנה מודה שההבחנה המוצעת איננה הגיונית אבל היא 'הלכה'.

52בתוספתא על משנתנו (נזיר פ"ה ה"א) מחלוקת עקרונית אותה הבאנו להלן לצרכים אחרים:

53ר' ליעזר אומר, בראשונה היו זקנים חלוקין מקצתן. אומרים רביעית דם ורובע עצמות, ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג הדם. בית דין שאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומתן ולקדשים. חצי קב עצמות וחצי לוג הדם לנזיר ולמקדש" המשך הברייתא יצוטט להלן.

54אם כן לפנינו במפורש מחלוקת והתפתחות הלכתית.

55שלב א: מחלוקת רגילה בשיעורים: עצמות ודם חצי קב וחצי לוג (בהתאמה), או רבע קב ורבע לוג. שלב ב: מעין פשרה, חלוקה פונקציונלית בין 1. סתירת נזיר ו־2. (חצי קב\לוג), לבין טומאה 'רגילה' לעניין אכילת תרומה ואכילת קדשים.

56מסורת זו חוזרת בבבלי נג ע"א בשינויים קלים.

57יתכן שהפשרה הייתה בין כל דיני נזיר ליתר הדינים (תרומה וקודשים). ייתכן שרבי אליעזר התכוון שנזיר שנגע או נכנס לאהל שבו. 58 ראו דקדוקי סופרים לשבת שם; ספר הישר לרבנו תם, סימן ריג.

58אפשרות אחרת היא שהטומאות שאינן סותרות נזיר הן מדרבנן, 59 תוספתא זו איננה מבחינה בין מגע משא היסט או אוהל. כפשוטו מטמא בכל אלו. ופחות חמורות. הן 'קלות' יותר למרות שהתוצאה ההלכתית זהה בכל (חוץ מסתירת נזיר). נתבונן במשנה

59אם כן כל הטומאות הללו אינן טומאות 'רגילות' מהתורה אלא גזרות, ספקות או חידושי חכמים, או נושאים שיש בהם מחלוקת. חידושים כאלה אינם סותרים נזירות. ייתכן שחכמים לא רצו לחייב קרבן על מה שאיננו טומאה שלמה במובן של פשט דברי התורה, שכן קורבן חטאת (אשם) צריך לבוא על חטא מוגדר 62 ראו לעיל בהסברנו לגוף המשנה. (זה הסבר משפטי). ייתכן שההסבר היסטורי דיני נזיר נקבעו לפני שהתקבעו גזירות ותקנות חכמים הנזכרות, ולא שונו. גזירת ארץ העמים למשל נקבעה בשנת 80 לפני הספירה לערך. 63 ראו כריתות פ"ו מ"ג והסברנו לה. הנזירים פעלו עד ימי החורבן (70 לספירה) אך חידושי בית המדרש לא חדרו במלואם למקדש, או שנחשבו לפחות חמורים.

60מכל מקום רוב הסעיפים נזכרים גם אינם מטמאים באהל, כפי שנראה להלן. כנראה מאותה סיבה שאינם סותרים נזיר. אם כן שני הכללים (אינו סותר נזירות, ואינו מטמא באוהל) התבססו על אותה הנמקה, אך פרטיהן שונים.